ביקור במסעדה

הרגע חזרנו ממסעדה. זה לא משהו נדיר, לפחות מבחינתנו, ללכת לאכול ארוחת ערב במסעדה. הפעם זה היה יותר, הלכנו למסעדה יחסית יקרה עם חברים.
המיקום מבטיח, בכניסה לעפולה, מתחם של תחנת דלק שלפי כל הקריטריונים אמור להיות מצויין. המסעדה עצמה "טנדוקה" הינה סניף חדש של המסעדה מיקנעם המושבה. הכל נראה מושלם, על הנייר.
בפועל דרעק יהיה התיאור הטוב ביותר.
הגענו באמצע הגשם לתחנה שהייתה שוממה למדי. ליד המשאבות חנו 2 מכוניות, כנראה של המתדלקים. ומעבר לכך אפילו חתול לא הסתובב ליד הפחים. זה לא העלה יותר מדי חשדות עקב הגשם השוטף שירד דקה לפני שעצרנו והמשיך לטפטף במשך מספר דקות נוספות.
בפנים מצאנו שולחנות ערוכים למופת, מלצר מוכן ואפילו לא זבוב לרפואה. לקוחות כמובן שלא היו. כאמור גשם חזק וסניף חדש גרמו לזה שנורותהאזהרה הרגילות לא יהיו רלוונטיות.
התיישבנו, התפריט נראה מבטיח, עסקיותלאורך כל היום, מנות מעניינות ועוד. החלטנו על ההזמנות, שירלי עוד הספיקה להחליף את המנה שלה למנה אחרת לאחר ההזמנה, ואז התחילו העניינים להתדרדר.
זה התחיל במנות הפתיחה, הסלט הירוק היה מצויין. החציל לעומתו היה דבר מעניין עקב השארת הגרעינים שלו והוצאתו מהמלח מהר מדי, לפני שהמרירות הלכה. אבל כל זה היה כעין וכאפס לעומת המנות העיקריות והיין. הפירוט הוא כדלקמן:
דג הטונה הצרוב היה חי מבפנים ומעט שרוף מבחוץ, כנראה שמישהו חושב שדג הינו סטייק מדיום. אני מאחל לאותו מישהו מפגש עם כריש חי בתוך הים.
הסטייק הגיע עם טעמי לוואי שלא ברור מאיפה הם הגיעו. חשבנו שזה גריל פחם, התברר שזה גז וכל התיאוריה של איך משיגים רעל כזה ירדה לאסלה, כנראה ליד שלושת רבעי הסטייק שהגיעו חזרה לשף (שיצא לתדלק רכב שעבר בטעות במקום).
תבשיל הקדירה היה מבושל נכון, תקין, לפי הספר ובטעם של ספר. משום מה הפירה עם הרוטב היה הדבר שאכלנו.
מנת הסינטה הייתה עשויה כמו שצריך, הבשר היה עסיסי וחסר טעם לחלוטין (טעמתי) חובה לציין ששירלי דאגה לאכול אתהפירה שהיה ספוג ברוטב.
הבורי היה סביר, מעט מלוח, אבל להבדיל מרוב הדברים האחרים לא היו חשדות שהוא הולך לעשות שידור חוזר בעוד כמה שעות. האוז לעומת זאתהיה יבש ומגעיל, החמוציות שהיו בתוכו עזרו לאכול אותו, אבל אני מודה שאם לא הייתי רעב לא הייתי אוכל זבל כזה.
ליד המנות האלו הוגש יין שכנראה היה חזק מדי לטעמו של השף ולכן נמהל במים, מיץ או משהו לא רצוי אחר. בקיצור מגעיל לשתייה.
בשלב הזה אמרנו "טוב לפחות את הקינוחים לא מכינים במקום..." מכינים, לא. אבל לא ברור מה כן עושים. הטראפלס היו דומים לאבנים, הנסיון לנעוץ בהם את המזלג הביא אותנו למסקנה שמזלג צריך להיות עשוי מיהלום ולא ממתכת. הוופל הבלגי היה שרוף בחלקים מסויימים, זיכרון טראומטי לשירלי שרצתה לאכול ממנו דווקא היום.
עוגתהשוקולד החמה כנראה הייתה סבירה, אם כי במצבנו גם בשר חי היה נראה טוב. יעיד על כך הסטייק שהובא לנו ליד הקינוח "כי השף התעקש" במקום שלושת רבעי הסטייק שהוחזרו. בכל זמן אחר הייתי אומר שזה הגיוני, במצב הזה, סטייק ליד קינוחים, היה נראה כמו הבנה מדוקדקת של המונח סוראליזם.

בשורה התחתונה, אני לא חוזר ל"טנדוקה" שנמצאת בכניסה לעפולה גם עם ישלמו לי.
רצף הפאשלות היה מגוחך מדי. עד כדי כך שלא יכולנו למצוא מקרה דומה שקרה לנו ב-5 שנים האחרונות. אני רק אדגיש שזו לא הפעם הראשונה שיצאנו ממסעדה ואמרנו שהיא לא הייתה טובה. זו פשוט הפעם הראשונה שיצאנו ממסעדה עם הרגשה כל כך גרועה.
לפחות יש לנו חברים לחלוק איתם את התחושה.

בפעם הבאה אני אכתוב על חוויה טובה במסעדה. פשוט כי זה חייב לקרות מדי פעם...

היריון - הגענו אליו סוף סוף

בדרך כלל אני נוהג לכתוב ולפרסם את הבלוג מיד בסוף הכתיבה, שזה באותו היום או יום לאחר מכן במקרים קיצוניים.
בלוג זה הוא קצת שונה כי אני יודע מראש שמועד הפרסום יהיה במקרה האידיאלי בעוד כשבוע. יותר סביר שלקראת סוף החודש.

ביום ו' ה-1/1/2010 בבוקר (בערך 10 דקות אחרי ששירלי קמה ושעה לפני שאני התעוררתי) ראינו את התשובה: האיחור של 3 שבועות הוא בגלל היריון.
האמת שהסיבה שביצענו בדיקה היא שביום ג' היינו אמורים להגיע לפתיחת תיק לביצוע הפרייה חוץ גופית (הפריית מבחנה.) שנינו איבדנו ספירה, זה מאוד נוח לעשות אהבה כל יום ללא ההפסקה של שבוע פעם בחודש, כך ששכחנו. שירלי נזכרה בזה כשהתחלנו לתכנן איך מגיעים בבוקר לבית החולים ומה צריך לסדר בעבודה שלי ובעבודה שלה ואיפה הכרטיס של קופת החולים (כנראה שהוא נאבד שוב) ואיפה ומתי ואיך ו...
פתאום היא נזכרה שהמחזור היה אמור להגיע לפני שבועיים וחצי. טלפון קצר לרופא הנשים שלה הסביר לה שהיא חייבת לבצע את הבדיקה, מבחינתה זה סביר, מבחינתי ללא הוראת רופא הערכות האלו לא רואות את זיו פניו של כרטיס האשראי.
חישוב קצר הראה שאם אנחנו רוצים לבצע את הבדיקות לפני פתיחת התיק, תוך הודעה על האיחור של המחזור וכל הבדיקות יחד עם ערימת הטפסים הנילווים, מחייב אותנו ליום ו'. כמובן שזה אומר שצריך לקנות ערכה ביום ה' (נחמד בערך כמו לשבת על סברס) ולקום מוקדם מספיק ביום ו' בשביל להספיק להגיד עשינו. ככה גם התייחסנו, עשינו, רק שאז גילינו תוצאות לא צפויות שהפכו את היום הולדת 65 של אבי לזניח. למען האמת הסיבה היחידה שהתקשרנו אליו בבוקר להגיד מזל טוב היא תזכורת בטלפון שלי שקפצה בדיוק ב-10:00.
את המסעדה בערב עברנו ללא פליטותפה מיותרות, רק הערה שאת המתנה הוא יקבל באיחור, בלי הסבר שהכוונה היא לא לחבילת ה-DVD שנתקעה בדואר. בשבת כבר התחלנו לחשב ביסודיות את השבוע, ניסינו להיות אופטימיים, אבל הגענו למסקנה שזה כנראה כבר תחילת השבוע השמיני. למרות כל הסיבובים (כולל להזיז את המחזור בזמן, לעוות את הפרצוף וללטף את הכלבלב) זה עדיין לא הגיע לשבוע שישי כמו ששירלי קיוותה. בקיצור הולכת להיות לנו פדיחה רצינית מחר.
נכון לעכשיו, יום וחצי לאחר התובנה המעמיקה הזו, הגענו למסקנה שצריך תור אצל רופא הנשים בהקדם. שזה כנראה ביום א', כי בשבת אין תורים כאלה. בנוסף החלטנו שנשמור את שלב ההודעות למשפחה לאחרי בדיקה אצל הרופא ואת ההודעות לחברים לאחרי המחשבה שאחרי הבדיקה.

בשורה התחתונה, גלגלנו את כל העתיד ל-"לפני הרופא" ו-"אחרי הרופא".