מסיבות ועוד

יום אחרי מסיבת יום ההולדת וחנוכת הבית, ויום לפני תאריך יום ההולדת, זמן מצויין לסיכום.

התברר לנו שאין בעיה להכניס 20+ אנשים לבית, אפילו שהמרפסת הייתה סגורה כי קר. למען האמת, רק אחרי שהתפזרו כולם קלטנו שלא היה צפוף, שהילדים עוד טרחו לשחק בכל מה שניתן ובכלל שהיה נחמד. צריך לזכור שאת התגובה שמעניינת אותנו באמת, זו של אלה ושביט, אנחנו נקבל בעוד מספר ימים בדרך עקיפה. לרוב מגיעה השאלה/משאלה שיגיעו לבית ויחכו להם, או מי מחכה להם. מבחינתם הבית הוא עוגן יציב וצריכים לבוא לבקר אותם כל אימת שיכולים. השאלה היא רק מי.

בתוך המסיבה קיבלנו הדרכה מאלה, הגננת, לגבי הברכות ליום הולדת. זה מאד מצחיק לראות ילדה בת 3.5 מנהלת טקס. זה יותר מוזר לגלות שהיא באמת מצליחה בכך, לפחות עד השלב שבו מתחילים הוויכוחים האינסופיים על נקודות הזויות.

גריל הגז הוכיח את עצמו מעל ומעבר לצפוי. גם ניתן לניצול במהירות, גם ממוקם כך שהוא לא מפריע לכלום ובתור בונוס - מוציא את הבשר מהר יחסית ובכמויות. כמובן, יש שאריות. למרות שניסיתי לקנות מעט, עדיין נשארו כמה פרגיות וסטייקים. גם פיתות, חומוס וסלטים לא הצליחו להיעלם עד תום, למרות הצמצום שננהג. כנראה שלא נשארנו רעבים.

הדבר הנוסף שהוזכר הוא הורדת השיער של שירלי. עבור רוב האנשים זו הפעם האחרונה שהם רואים אותה עם שיער ארוך. אם נוריד את הילדים ואותי, זה עבור כולם.

מכיוון שאני מתחיל לעבוד רק בעוד שבוע, יש זמן סידורים. תספורת כסח לשירלי, ביצוע ליסינג פרטי, בדיקות לב (יש טענה שהוא קיים - יש מציאות שאומרת שהוא לא), בדיקות לרופאים של שירלי, סידור חדר האורחים על חשבון המחסן ועוד דברים מעניינים.

לסיכום היום הגיעו גם הסבים. הילדים, מומחים בלנצל הזדמנויות, לא פספסו. עד שעה 21:00 הם המשיכו במסיבה, לזכותם יאמר שהמסיבה נגמרה תוך דקה מרגע ההכרזה. נשאר רק לחכות ליום ההולדת...

הגיע זמן הסרטן

קצת באיחור (אילוצים שונים) אבל בכל זאת זה צריך פרסום. אז הנה זה:

אחרי הוצאת הגוש מתחילים הטיפולים. הדבר הראשון שצריך לעשות הוא להצהיר שהיה סרטן, הצהרה בעייתית כשלעצמה ובזכות בלגן גם מעוקבת ולא מתוכננת.

הלכנו לייעוץ אונקולוגי כדי שיורידו את שירלי מעץ האשליות, מסתבר שהיא לא על עץ, היא על ענן. כמה הענן גבוה כבר לא משנה, צריך עזרה ממטוס ע״מ להפיל אותה לקרקע. בזמנים בהם היא לא על ענן, היא בתסריטי-אימה. חוסר המידע האמין בשילוב דמיון פורה מסוגל להביא להמצאות חדשות.

אחרי ביקור קצר אצל האונקולוג, רק יום אחד, שהגיע לאחר שכל הבדיקות הסתיימו, מתברר ששירלי תחטוף את הכל - בתור מניעה. הכל זה אומר כל טיפול נגד סרטן. בצורה מפתיעה את הגידול בתוך הפה משאירים, לשון חדה וארוכה היא לא סרטן, זה סתם איבר מיותר. לפחות עכשיו שירלי מצליחה לישון - היא יודעת שהיא הולכת לחטוף, אבל זה בוודאות.

השלב הבא הוא הילדים. איך מסבירים לילדה בת שלוש וחצי שלאמא עושים טיפול מונע לסרטן? זה לא פצע, זה גם לא חבורה, זה סתם אסופת תופעות בלי משהו נראה לעין. הדבר היחיד שרואים הוא נשירת השיער. אולי נסביר לה בעזרת שמשון הגיבור מה זה סרטן, רק חבל שספר שופטים נלמד בעוד כעשר שנים.

לבינתיים היא קיבלה ״שיעורי בית״. צריך לבדוק את הדם שלה, בירור של נוגדנים לאלוהים. צריך לבדוק את הידיים, רגליים, צוואר ועוד חלקים נעים - כדי שיעצרו. צריך לבדוק את הראש, אנחנו שומעים שהוא מתפקד יותר מדי (או לפחות הגידול שבתוכו) אבל זה כתוב בבדיקות. הבדיקה הכי חשובה היא הלב, כשיגיעו לבדיקה כבר תחכה ההפתעה, הלב לא קיים. אם הלב של שירלי קיים, הוא בטח קבור באיזה כספת, ליד אלוויס פרסלי והביצים של ביבי.

עכשיו אנחנו צריכים להתכונן לתספורת החדשה. שביט עדיין בגבול הדיבור, הוא לא יזכור את אמא עם שיער ארוך. אלה זה כבר סיפור אחר, אלה כבר מבינה מה קורה ויודעת להסביר את עצמה במידת מה. אין שינוי שאלה לא תראה במידית. תספורת שלי, מה שאבא שלי לא ראה, למרות שאמרתי לו שאני הולך לספר, אלה זיהתה תוך כדי ריצה בכל הבית. הורדת 3 שיערות מהראש של אמא לא תעבור בשקט, הורדת כל השיער, לא תעבור בשקט. בצורה מפתיעה, זה יהיה אותו ״לא שקט״ בשני המצבים וזמן הקבלה יהיה זהה - משפט אחד.

למרות העיסוק האובססיבי בשיער, הבעיות נמצאות במקומות אחרים, במערכת החיסון הנחלשת ובעייפות הגואה. לשביט, כרגיל, זה לא מפריע. שביט שמח כשלא מציקים לו, קצת שקט והוא רץ להנאתו בכל הבית עם ״טרקטור״ או ״(מש)אית״. הסכנה היחידה היא כאשר הוא מוצא גירים או לורדים, מייד הוא מתפנה לציור, משטח עבודתו הוא ״מה שקרוב״ - רצפה, קיר, תקרה וכו׳. אלה לעומת זאת רגילה להיות ״שק תפודים״ - מזיזים אותה ממקום למקום (לפי דרישתה) ורק כאשר אין לה ברירה, היא תקפץ, תרוץ, תצעק ותוודא שזו הייתה מעידה חד-פעמית שלא תחזור שוב. ברגע שנגיע לעייפות, אנחנו בבעיה. אלה תדרוש את המגיע לה ותוסיף עליו ריבית פיגורים ונשך איחורים. ואיכשהו, בשקט-בשקט ממקום לא צפוי תופיעה בלונדי. הכלבלב כבר למד, ילדים הם חברים למשחק, מבוגרים נותנים את האוכל. האוכל יותר חשוב.

בסיכום, עוד מעט יתחיל המסע. הצעד הראשון הוא קיצוץ השיער, ההמשך לוטה בערפל, הסיום עדיין לא בקו האופק, האופטימיות ביקום מקביל.

הציניות עדיין כאן - יהיה מעניין.

על שרון ועל החיים

בשמונה שנות חייו האחרונות אריק שרון שירת דבר אחד, את מדע הרפואה. להחזיק אותו בתור צמח בטוח לא היה נעים לו, אולי הוא לא סבל מזה. עבור משפחתו זה בטוח לא היה מועיל, התקווה שיקרה נס היא בעייתית במקרה הטוב.

היחידים ששמחו על מצבו החדש היו העיתונאים. התקשורת בישראל מורכבת מאוכלי נבלות, חלקם אפילו לא מחכה לשלב שזו נבלה... גם הזכות להתגונן מפני האשמות מיושמת ״בהתאם לחוק״, זה אומר שאם תגובה לא נמסרה מסיבה הגיונית, אז לא חובה לפרסם תגובה. מן הצד השני, אם יש מי שמתנגד לעובדות, חובה על אוכל הנבלות לתת לו במה לשטוח את שטויותיו. בפועל כל אוכל נבלות אוהב לתת במה לקשקשנים, הם עוזרים לשפוך הרבה דם וחוטפים את האשמה לאחר מעשה בתירוץ הקבוע של ״לא השתלטנו על...״ את מי זה מעניין שלא ניסינו?!?

שרון, אחרי שמונה שנים, סופסוף זכה למות בכבוד. זה גורם לי להבין כמה נכון היה לתת לרומי את הזריקה. זה כואב להגיד, לא יכלנו להיות לידה בגלל המרחק, בכל זאת הבנו שלא מגיעה לה לסבול. מתברר שבמדינה מתוקנת לכלב לא מגיע לסבול, לראש ממשלה כן.

רק משפט אחד קטן לסיום:

מעולם לא הצבעתי לשרון, אפילו עכשיו אני לא אהיה מוכן להצביע עבורו. למרות זאת, מגיע לשרון הרבה קרדיט על מעשיו, גם על אלו שבגללם לא הייתי מוכן להצביע לו.

איקאה ושות׳

רוב הריהוט בבית שלנו הוא מאיקאה. מה לעשות, זה יותר זול, יותר מהיר והכי חשוב - לא מחזיק ליותר מדי זמן. בקיצור, אנחנו מניחים שבעתיד נחליף את הארונות בארונות אחרים.

לאיקאה יש מהנדסים לעיצוב האריזות - הם אחראים לשתי פונקציות. הפונקציה המוצהרת היא אריזה כמה שיותר קטנה, שיהיה קל לסחוב. הפונקציה הלא מוצהרת היא שיהיה כמה שיותר קשה לקחת את הקרטונים לזבל. העקרון השוודי של לא לזהם את הסביבה עובד. אם אי אפשר לשנע את הזבל מהבית החוצה, אז זה נחשב לזבל שאינו קיים. זה שהבית שלך יהיה מזוהם בקרטונים, קלקרים וקרעי פלסטיק לא משפיע על אף-אחד. כמובן שזה כל זמן שאין לדברים קרינה רדיו-אקטיבית, באם יש, מאשימים את הרוסים. ראה ערך צ׳רנוביל.

אחרי שהרכבנו עוד ארון (הרכבנו - סבא הרכיב ואני כמעט גרמתי לו להתקף לב כשהחזקתי את המברג/פטיש/מקדחה הפוך) גיליתי עובדה מעניינת: לוקח הרבה יותר זמן להוציא את הקרטונים מהבית מאשר להרכיב את תכולתם.

זה מתחיל בלהביא את הקרטון לדלת היציאה, מסע ארוך ומפרך בעיקר בגלל הילדים שעושים ״משוך בגזר״ עם קרטון, ״פריזבי״ עם הקלקר וקשרים עם שרוכי הנעליים שנועלים באותו רגע. מדי פעם נשלף גם נשק יום הדין - סקי הקרטונים. עבור סקי קרטונים צריך ילד וקרטון, הילד מתיישב על הקרטון ומטיס אותו בכל כיוון אפשרי (גם למעלה - למי שעוד היה אופטימי). תפקידו של ההורה הוא להכין ארוחת ערב ותחבושות קרות, במה יהיה שימוש תלוי בזריזות ההורה ביחס לילד.

לאחר ההגעה לדלת יש לבדוק איזה יום היום. פינוי הקרטונים מתבצע ביום שני בבוקר! מתן דוחות על זיהום הסביבה מתבצע בכל שאר הזמן. זה אומר שיחסית נקי כאן, אבל כמו ששולחן נקי הוא סימן למגירה דחוסה, נקי בחוץ אומר שלכל אחד ישנה ערימה גדולה בבית.

תופעה נוספת שיש עם איקאה היא ״קניתי ארון קיר - יצאה מיטה זוגית מדהימה״, הסיבה לכך היא פשוטה: אנשים לא קוראים. באיקאה יש הגדרות ברורות למיקומים - לא במדף הרשום. תמיד צריך לוודא שמה שנלקח הוא מה שצריך, אבל זה דורש לקרוא מה כתוב על האריזה. זה גם ממשיך הלאה, בשלב ההרכבה, לא קוראים את החוברת. למען האמת, החוברת היא ציורים, אבל גם זה מיותר לגבר הישראלי, אם המיטה תהפוך לשולחן קטן כי הרגליים והקרש הוחלפו - זו אשמת איקאה. אין סיכוי להוציא את המילה ״טעיתי״ מגבר ישראלי, אפילו אם הוא התחתן עם מכשפה והתגרש.

הבעייה העיקרית עם הרכבת הארון היא ה״מה הלאה?״. זה נראה פשוט, אבל כשחושבים לעומק, הרבה פרוייקטים נמשכו לנצח בגלל השאלה הזו. אמנם לרוב, ההתמשכות נבעה מתשלום משכורות, בכל זאת התופעה קיימת. אצלנו זה יותר פשוט, יש מספר כיוונים וצריך לבחור מביניהם.

בינתיים איקאה ימתינו לכך ששביט יוכל להשתין עליהם בקשת.

פירוט בהמשך.