צרחנות נבונה

"לילה, כולם ישנים, רק שמשון ויובב..." משפט המחץ מפינוקיו.
בתור ילד האמנתי לחלק הראשון, זה שכולם ישנים. החלק השני אפילו בתור ילד ידעתי שזה רק סיפור דמיוני.
היום, עם שני זאטוטים (האמא רשמית לא עונה לקריטריון...) בבית, אני יודע שגם החלק הראשון לא נכון. לילה - היא ערבייה. כולם ישנים - יושב על החמור של המשיח, מאחורי המשיח ליתר ביטחון.

ילד אחד זו חצי צרה. כשאלה בכתה, הדלקנו את האורות המתאימים, חיפשנו איפה נעלם החיתול ושאגנו זה על זו הוראות מה צריך לעשות, כי הידיים תפוסות.
כשיש יותר מאחד, פתאום אי-אפשר לשאוג. גם האורות שמדליקים הם לא בהכרח אידאליים. אבל את הכתר לוקחת העובדה שאי-אפשר להביא חלק מהדברים. אני לא מתכוון למוצץ שאלה העיפה אל מאחורי הספה ותוציא אותו מחר כשהיא תפיל שם את הבקבוק. אני מתכוון למשחה שנמצאת בארון בחדר שלה. פתאום אין אפשרות להוציא דברים בלילה.
פח החיתולים, אותו גוש אמורפי ממתכת, הפך לבעייה אמיתית. יש שילוב של שני סוגי חיתולים (וקשת של צבעים) בתוכו. הריח שעולה ממנו מזכיר את הריח של המטבח בצבא, אני מניח שגם הטעמים דומים, כשאמצא "מנודב" אבדוק זאת. רק צריך לרחם עליו, מילא החיתול, אבל לאכול במטבח צבאי...
הבית, המבצר לפי האמרה הידועה, הפך לזירת קרב. נלחמים בו הכדורים בחלקי הפאזל, כפות המטבח בספה וכל דבר נוסף שיש בבית מצטרף לחגיגה. השופט, במקרה דינן השופטת, היא אלה. שביט מהווה מטרה, מאין מקום לשלוף ממנו את הדגל. השמיכה של שביט, הכרית והמוצץ משמשים כסוגי דגל.
בסוף היום אנחנו עושים אריזה מסודרת של כל הדברים. דוחסים את הכל למצב "סדר", ומתכוננים לאגזוז היומי. שביט אוהב לעשות שעתיים שחרור גז לפני השינה וקימה לאוכל בשעה לא אנושית אחת לפחות.

לסיכום:
"לילה - תני לנו לישון, אפילו 6 שעות רצוף יהיה טוב."

קשה יש רק בלחם

קראתי בלוג על כמה נורא זה גיל שנתיים. משחק ילדים זו ההגדרה היותר מדוייקת למה שהולך שם. לנו יש (כרגע) שני תינוקות, כאוס הוא דייר קבע בבית, מהומה היא אורחת כבוד ורעש מגיע לביקורים כל פעם שרוצים לישון.
לאכול ביחד ארוחה חמה הפך למשימה כמעט בלתי אפשרית. צריך לתאם את התיאבון של אלה לסבלנות שלה, היא רעבה ומייד אחרי הביס הראשון רוצה לטייל. במקביל יש את שביט שאוכל כל שלוש עד חמש שעות, לפעמים נרדם לחצי-שעה בזמן האוכל ובקיצור דואג לבלגן בזמנים. עכשיו כל מי שיודע לחשוב מבין שההסתברות למצוא חצי-שעה לאוכל היא אפסית.
גם להאכיל את שביט זו משימה מורכבת, לא כל כך בגלל שביט, הוא סתם אוכל. לשביט יש אחות, אלה, ברגע שיש אוכל גם היא רוצה, לא משנה שאם האוכל ייגע בקצה לשונה היא תסגור את הפה ותברח ממנו. בתופעה זו אנו נתקלים בעיקר בשעות הבוקר המוקדמות, אלו שלא אנושי לקום בהן, כגון 6:00 או 7:00. בשלב זה אנו נאלצים לתמרן בין שני צרחנים שמנסים לצרוך מזון. סבלנות היא מילה גסה מבחינת שניהם.
הפרדת כוחות הינה משימה נוספת עבורנו. אלה אוהבת את מיקום העריסה, בעיקר כי ניתן לדחוף ידיים פנימה. כל מעבר שלה באזור יכול להסתיים ב"לטיפה" לשביט, מהסוג שמשטח, משיכת יד או סתם שאגה אינדיאנית מסורתית. לפעמים, כשאלה לא מבינה אותו, היא פוצחת בחיקויים. זה מבדר לשמוע שאלה מהסוג "זה היה שביט? או שאלה שוב חיקתה אותו?" מיותר לציין שזו שאלה בעייתית.
אמבטיה הינה מילת הקוד להשפרצת מים על רוב אזור האמבטיה. בעיקר אם שביט בתוך האמבטיה ואלה חופשייה לחבל במה שמסביב לאמבטיה של שביט. אין שום סיכוי שהיא תפספס הזדמנות לעשות טרור כזה, גם אם זה אומר לעזוב את כלי-המטבח במטבח ולא להביא אותם לכל מקום שאינו מטבח.
לפני הסגירה יש עוד דבר אחד. הדבר שגורם לכך שבשעה 1:00 אני כותב ולא ישן - צרחות. ילד בן פחות מחודש מתקשר כאילו שהוא אשתך! הוא מסמן שהוא רעב כי הוא עייף, זורק את המוצץ כי הוא רוצה אותו ועושה לנו שעת-אופרה וזלילה כי החיתול תקוע לו בתחת. שעה של צרחות מקפיאות דם, אני מדבר על אלו של שירלי, שביט סתם דאג לרעש בעוצמה שמעבר לסקלה. נסיונות להתקשר לבית-החולים, למטרות החלפה לדגם עובד - כשלו. כך שנשארנו עובדי עצות. בסיכום, רגע לפני שלב הפיתום במטרנה (נשק מעולה נגד תינוקות) שירלי נזכרה בחיתול. החלפה פשוטה - יתרון של אבא לשניים, עוד דקה של העברת ילד לעריסה ושקט.
כמובן שהשקט הוא זמני, רק עד הבוקר.

יום כיפורים

יום כיפור התחיל ב"שניצל כיפורים". במקור היה תרנגול כפרות. התרנגול שודרג לשניצל וכך נולד שניצל כפרות. אצלנו השניצל קיבל שדרוג לשניצל טעים, צוואר לבן למי שמבין. כך סיימנו עם "שניצל כיפורים".
ע"מ להכין את השניצל נדרשות שתי רגליים זמינות. משימה מאוד לא פשוטה כששביט דורש אוכל כל 3-4 שעות, שירלי צריכה לשאוב בהתאם לדרישתו של שביט, אלה מתרוצצת כמו הוריקן ורומי מסתובבת עם צעצוע בפה מחפשת מי פנוי למשחקים. בקיצור תפסתי את פרק הזמן בו הם העסיקו אחד את השני, למטרות השריית הבשר. לאחר מספיק זמן, בזמן בו כולם ישנים, הכנה של ציפוי השניצל.
הטיגון, שנעשה אחרי המתנה מקוצרת, התבצעה כשאלה בודקת "מה במחבת?" ושירלי מסיימת האכלה נוספת. יש גבול לכמה מזל אפשר לקבל ביום אחד.
השניצל היה מוכן בזמן, בדיוק בכניסת החג. האנטי-פסטי - לא. אלה הייתה גם מוכנה וגם רעבה, לכן בחרנו בארוחה צרפתית. זה אומר, אוכלים מנה ומחכים. בפועל יצא שאוכלים שניצל, מחכים עד לבוקר (12:00 בבוקר) ואז אוכלים את האנטי-פסטי. למי שדואג, הצום היה קל. הוא נשבר לפני שהתחיל בגלל שחיכינו לברר האם יש לנו 2 מנות לארוחת ערב.
אחרי האוכל, צריך לנצל את החג. יצאתי עם אלה לסיבוב בשכונה. ביציאה מהבית כבר ראינו מה קורה. תחילה "בום!!!", מייד ירדה כמות האור על הכביש (עדיין כמות שמצריכה משקפי-שמש) ואז התברר מה העניין. ילד אחד וזוג אופניים אחד פגשו את העמוד של התאורה. למי שתוהה "איך???", צריך בירור מול פרויד. אין סיבה שרוכב אופניים עם ותק של יותר מ-10 דקות יעשה שטות כזו.
עדיין, פתיחה טובה. המשכנו לסיבוב, יום כיפור הינו חג לכל מי ששונא מכוניות מרעישות ברחוב. זהו גם זמן מעולה להיפגש עם כל מיני אנשים, בעיקר אלו שלא יוצא לראות ביומיום. נפגשנו עם כמה ואז התחלנו את ההליכה חזרה הביתה. עד ההגעה לבית, אלה נרדמה. לקחתי ילדה ישנה לתוך המיטה, כל התגובה שקיבלתי הייתה פקיחת עין תורנית וחזרה לשינה.
בבוקר, לאחר לילה של שינה בהפסקות, ההוריקן חזר לפעילות מלאה. ריצה בבית, ליטוף של הכלב, הבאת צעצוע לכלב והזזת כל הדברים בבית סנטימטר אחד ימינה. זהו בערך הזמן בו סבא התייצב, במטרה לעזור לבלגן. זה אמנם עייף את אלה בטירוף, אבל גם אותנו. בסיכום הבוקר צנחנו לשנ"צ חטופה של כמה שעות.
המשך היום היה די רגוע. יום כיפור אמור להיות מענה, כתוב "צום ותענית", למרות ברכת ה"צום קל" שמפטירים לכל עבר. חסכנו מעצמי את הצום, שירלי פטורה בגלל ההנקה, אלה ושביט קטנים. אם חוסכים בצום, אפשר גם לחסוך בתענית ולהנות משבת רגועה בבית.
אז נהננו בשבת.

ברית

המקור של ברית המילה הוא פשוט, בספר בראשית אומר אלוהים לאברם (הה' נוספה בהמשך) "עשה קיצוצים בתקציב האנושי." אברם בשביל לזכות בה' מחליט לקצץ במקום היחיד שלא יראו, כמו כל פוליטיקאי, גם אברם יודע שעל מעשיו ישלם בנו יצחק ולא הוא.

כך, בגלל מקצה הקיצוצים הראשון, בני-ישראל המשיכו באותו מנהג. בכדי לסבר את האוזן נוספו טקסים של הכנענים מסביב. בסיכום קיבלנו טקס פגני תחת הכשר יהודי ואם תוספות של כמה דורות.

הטקס התחיל שעה לפני הטקס, הזזת השולחן עליו שביט יקוצץ. הפעולה דרשה מעט מאמץ. במקביל היה צריך למרוח משחה על שביט, לחתל אותו כמו סנדוויץ' ולחכות שהכל ירגע. אלה לא נכללת בהכל, היא רעבה. עד שהרופא הגיע היא כבר בילתה בלכרסם קציצה.

אחרי שמשרה החיתול היה מספיק זמן, הרופא הגיע. נכנס ולטקס. יין אדום מתוק (החלק שכבר לא יגיע לפונץ') נשפך לגביע, סט של מכשירים מעניינים על השולחן והמופע התחיל.

היחיד שבאמת ראה מה הרופא עושה זה הסנדק. כל השאר היו עסוקים בלא לראות מה הרופא עושה, שוב חוץ מאלה. אלה, אחרי שהיא קלטה שלא יהיה אוכל בקרוב, החליטה לצפות בעניין רב באיך עושים קיצוצים באחיה. שביט באותו זמן קיבל בתענוג את המוצץ הטבול ביין. בשלב הברכות העירנות שלנו ירדה ואז שירלי נזכרה לשאול מתי לברוח, אשה צריכה לברוח כשפוצעים לה את הבן. רק שהיא פספסה מעט ועד שהיא שאלה, כבר היה חתוך הכל.

נשאר רק להגיד עוד מספר ברכות ולעבור לדברים החשובים, ההסברים להמשך הטיפול. להבדיל ממוהל, לרופא יש הבנה מתי צריך ביקור נוסף ומתי לא. הוא גם יכול יותר בקלות להסביר מה קורה עם יש סיבוך. מעבר להכל יש לו גם חוש הומור.

אחרי שנגמרה החגיגה. חתכנו, אפשר לעבור הלאה. שביט עשה מעט רעשים ונרדם. אלה, שעד עכשיו הייתה הכינור השני, תפסה את הבמה. השתוללות מרהיבה שכללה נגיעות בכל מה שאסור, נסיון לאכול כל דבר ומשחקים על המצפון של הסבים.

גמרנו את הטקס כשאלה הוכנסה למיטה לשנת ערב מוקדמת.