יום שלישי - פעמיים קיא טוב

יום שלישי התחיל רגוע. שביט רוצה אוכל, אלה רוצה אוכל ורומי רוצה אוכל וטיול. כולם סביב השעה 7:00, עוד בוקר רגיל.
גמרנו את הסבב של הבוקר, שלום לשירלי, לרומי ולשביט שכבר חזר לישון. הבאתי את אלה לגן ונסעתי לעבודה. יום רגיל לחלוטין.
בשעה 16:30 זה השתנה.
טלפון (מדהים שהיום בכדי ליצור תפנית בעלילה משתמשים בטלפון במקום ברק) מהגן של אלה. היא ישנה יותר מדי, שעתיים וחצי במקום שעה, מחרחרת ויש לה חום. בחום אנחנו יודעים לטפל, נותנים סירופ ומתפללים. נותנים סירופ - כי זה עובד. מתפללים - כי זה לא משאיר זמן לטפס על הקירות.
אלה קיבלה את התרופה לפני צאתה הביתה. כשהיא הגיעה לבית, היא חזרה לישון. בינתיים אמא של אלה דאגה לתור לרופא, לארוחת ערב (שלא אכלנו) ולאח של אלה שגם רוצה תשומת-לב, למרות שהוא לא חולה.
כשהגעתי לבית אלה עדיין ישנה. שביט היה עסוק בדיון התיאולוגי החשוב: "האם חלב אם הוא משקה אלוהי, רק עם טעם אלוהי." בכדי לבדוק את הטענות הוא דאג לשתות כמות יפה כל שעה-שעתיים. המחלה של אחותו לא הפסיקה את הדיון, אלא רק גרמה לבעיות באספקת ה"חומר למחשבה".
מעט אחרי שהגעתי (בקיצור, לפני שהורדתי נעליים ושמתי סנדלים) אלה התעוררה. צרודה, משתעלת ואפופה לחלוטין. בצעדי ברווז מקצועיים היא הסתובבה בבית ועשתה כל מה שאסור. בתום מספר דקות, היא הועמסה לרכב, לכסא שלה. נסענו לרופאה.
לתור של 19:10 נכנסנו ב-19:40, איחור גדול כשצריך להחזיק הוריקן משועמם. הדבר היחיד שהיא לא עשתה זה לדבר, מסיבה טריוויאלית: גרון צרוד - לא מדברים. למעט אם את נשואה...
הבדיקה הייתה בסגנון של: "ברור מה יש לה, לא צריך ססטוסקופ בכדי לשמוע". שלוותה בהוצאת הסטטוסקופ לשם שמיעה מה יש לה. בהמשך בדיקה מה נפוח (לא, האגו של אבא לא נפוח כשהילדה מחרחרת כמו טרקטור) - גרון ונספחים. בסיכום הבדיקה הופלה הפצצה: זה מידבק!
זה מידבק עד כדי כך שבין ילד לילד צריך לשטוף ידיים. כל הורה יודע שזה בלתי אפשרי, לפעמים (2 באחה"צ ממוצע) צריך לקפוץ מהר ולהפריד בין הילד לשטות התורנית. כשיש שניים הבעייה מרובעת, הם אוהבים לעבוד בתיאום. שביט כבר למד להעיף מוצץ מהפה כשאלה מספיק קרובה כדי לתת לו משהו יותר מעניין, בהתחשב בגיל של שניהם, זה יכול להיות גם משהו מאוד מסוכן.
הבנו את הרמז הדק. התחלנו לברר עם הסבים יכולים לקחת הוריקן חולה עד יעבור זעם, או לפחות המחלה. בדרך גם עצרתי לקנות את התרופות וגיליתי שיש "פארם" (בישראל) שאין בו בית-מרקחת. מפליא כמעט כמו חוסר ההבנה שישראלים מביעים ביחס למשמעות של פארם - חווה. יכול להיות שזה קשור לעובדה שבתוך חנות אנחנו מתנהגים כמו פרות, הולכים בעדר, אוכלים הכל ויוצאים תוך פליטת גיהוק מהדהד.
עד שהגענו לבית כבר היה אחרי שמונה, עם טעות של חצי שעה בערך, אבל מי בודק. בשיא המהירות אירגנו ילדה, תיק לילדה, תרופות לילדה, ילד, עריסה, חיתולים, בקבוק ו"בימבה" שאלה הסתובבה איתה בבית תוך שבירה בלתי פוסקת של מה שעדיין לא היה שבור. אוכל דווקא לא הספקנו לעשות, זה יתנקם בנו בהמשך, מה לעשות שצריך הכל במקביל.
בתום ריצת המרתון בבית, נפרדתי משירלי ושביט, אלה כנראה גם נפרדה (לא בטוח האם השיעול היה מכוון) ונסענו. לא לקח לנו הרבה זמן, רק 3 או 4 שיחות טלפון, להגיע לסבים.
הגענו לסבים, אלה עשתה סיבוב שוויץ והתבייתה על השולחן אוכל, היא רעבה. ילדה רעבה וצרודה משמיעה רעשים שלקוחים מסרט אימה בשחור-לבן. הרעשים כמובן מקפיצים את הסבים להכין לה אוכל, בזמן שהיא משחקת עם הדודים. בדרך גם אני חטפתי ארוחת ערב, מכיוון שהארוחה שלי הייתה יותר פשוטה, היא הגיעה ראשונה. אלה, בלי להתבלבל לשנייה, התחילה לנסות להגיעה לאוכל שלי. כשהיא תגדל קצת היא תבין, לא מכניסים דברים ביני לבין האוכל. מה שנמצא בטווח, יקבל נעיצת מזלג וביס, לפעמים גם חיתוך מהסכין.
עד השלב בו הדייסה הייתה מוכנה, איבדנו את השפיות פעמיים. אלה - מרעב, כל השאר - מהנסיונות העקרים של אלה לאכול. לבסוף הגיעה הדייסה ונטרפה. בתיאבון רב, על הנסיון לקנח בזיתים חטפנו צעקות. הסיבה היא מה הולך להיות בחיתול, אני כבר לא מתרגש, אבל הסבים כן.
לפני הנסיעה חזרה קיבלנו הצעה שאי-אפשר לסרב לה: קפה וסופגניה. באמת לא סירבנו, רק שאלה הביסה את הקפה בנוק-אאוט. אחרי חצי שעה פלוס, הקפה עוד לא היה בשלב הרתחת המים. הדודים ויתרו, אני שתיתי קפה לדרך והסופגניות נותרו יתומות.
הספקתי לחזור הביתה בדיוק לאמבטיה של שביט, הבחור היה עם חיתול מלא ובטן ריקה. קצת עבודה והרבה זמן, שביט הפך לנקי ומלא, רומי התרוקנה ואנחנו ישבנו לקפה וסופגניה של אמצע הלילה.
סיימנו את היום בללכת לישון ב-1:30 - כאילו שאין לנו 2 תינוקות בבית.

פרסומות

נמאס לי לקבל "הודעות" שמסבירות לי איך אפשר להעביר את הכסף שלי לאחרים. ההודעה האחרונה הגיעה מ-yael ben dov, הדיון על השם יבוא בהמשך, לעת עתה אני רק אגיד שהמייל שלי עדיין (ההדגשה מכוונת) לא תופס את זה כספאם.
בדרך כלל אני דווקא אוהב לראות פרסומות. נשמע הזוי לרוב האנשים, אבל פרסומות הן מידע חינמי מצד היצרן, לרוב על היצרן המתחרה.
לדוגמה: פרסומת למרק "ללא מונוסודיום גלוטומט" אומרת שאצל המתחרים יש אותו. במקביל, זה אומר שהוא בעייתי.
כמובן, צריך לבדוק האם הפרסומת לא דוחפת שטויות. לדוגמה: "מרגרינה ללא כולסטרול", אני מחכה ליום שתהיה אחת עם. אולי בגלל שחומרי הייצור לא יכולים להכיל כולסטרול.
בהתחשב בכמות המידע, צריך לזכור שאני עובר בכל שבוע על כ-3 עיתונים, 20 ברושורים ו-100 מיילים, כדאי לדאוג שאני לא אעיף את הפרסום מיידית. סך הזמן השבועי שאני מוכן להתעסק בפרסומות עומד על כ-30 דקות, כולל האלה בטלוויזיה. כל דבר שלא נראה טוב - פח, זה מחוץ לבית.
עכשיו נשארו רק אלה שנראו טוב. הסינון הבא הוא תוכן. בחורה שלובשת בגד, שלא מספיק לארוחה של עש בדיאטה, נראה טוב. אבל אם זו פרסומת למסטיק, אז כנראה שהמסטיק לא טוב. ברגע שהפרסום לא משתמש במוצר, אלא רק במין, המוצר כנראה לא טוב. עוד משהו לפח.
גם פרסום מנדנד, אותו ברושור בכל יום ראשון, ימצא את ייעודו בפח. הסיבה לפח היא שנייר כרום לא מדליק טוב את הפחמים במנגל, להבדיל מנייר עיתון.
כשזה מייל זה אפילו יותר קל, שורה-שתיים, לא מעניין - נרשם כספאם. יותר מדי ספאם וגוגל דואגים לכל השאר. ראו הוזהרתם, אני בלי סבלנות לקריאה של מגילת העצמאות כחומר שיווקי.
בסיכום השבועי לרוב יש לי משהו כמו 5 מוצרים לקנות כתוצאה מהפרסומות. החיסכון נע בין עשרות למאות של שקלים. שזה לא רע לחצי שעה של עבודה, לרוב אפילו לא ברצף.
לסיכום היום, מעט לפני סגירת הבלוג, הגיעה "מכתב" בדואר. השורה הראשונה, השנייה הרביעית וכל השורות הנוספות היו "בעזרת השם". טלפון בתחתית ולמען השם: "מה לעזאזל רציתם ממני?" זו פרסומת שלמה ל-??? כנראה שומדבר. רק הסקרנות גרמה לי לחטט בנייר זה 3 שניות לפני ששלחתיו למחזור. אני עדיין לא יודע מה מטרתו, אבל עד סוף התה זה כבר לא יטריד את מנוחתי.

עכשיו, דיון על "יעל בן דוב".
מי התעלל בה עד כדי כך? יעל, ברבים יעלים, כמו בתמונה שהייתה לי מעל המיטה. יעל ידועה בקלילות הרגליים שלה ובקרניה. דוב, לעומת זאת, ידוע בכובד התנועה ומשקלו. "יעל בן דוב" לכן שקול לממזר, האב המגדל אינו האב הביולוגי. בהתחשב בכמות הספאם שהיא שולחת, היא גם לא נחמדה. או בצורה ספרותית מעט יותר: אנא שני את שמך ל"יעל מתחת לדוב" ובצעי זאת בהקדם.

סופש חורפי

את שאריות הסופ"ש האחרון נרגיש להרבה זמן. בעיקר בגלל החמין, שייאכל ביום ראשון ושני.

סוף השבוע התחיל בביקור אצל הרופא. כן, לשירלי יש צד פולני. הביקור היה מסוג הביקורים ההזויים ביותר, מביאים 2 ילדים, התינוק (הקטן)מראה סימנים של חולה. אחרי בדיקה התברר שאין לו כלום, אפילו לא הצטננות למטרות פולניות, לדחוף מרק עוף לילד דרך אמו. לעומת זאת, הבדיקה שנערכה על רגל אחת (ושתי ידיים שמחזיקות את הארון) הוכיחה שלאחות שלו יש כמויות של ליחה. בסיכום, שניהם לא חולים והאמא צריכה למצוא סיבה אחרת לדאוג.
למען הסר דאגה, יש סיבות למכביר. גשם, ברקים, רעמים, חוסר בגשם, שמש ושלל פגעי נזק-האוויר הארצי-ישראלי.
ההמשך, בית-קפה / ארוחת ערב. שביט הוכיח שם את כשרונו - לשבש לאמא תוכניות. שירלי ניסתה להאכיל אותו מבקבוק, שביט מצדו קלט שיש אלטרנטיבה יותר נעימה ולא ויתר. בסיכום היום שביט אכל כמו שהוא רוצה, אלה פיזרה כף של סלט שווה בשווה לכל הסביבה, אני אכלתי מנה קרה (יוגורט) ושירלי אכלה מנה קרה (תפוחי-אדמה חמים). כל זה כשחברה יושבת איתנו (נראה לי שהיא כן הצליחה לאכול). מזל שביום למחרת שביט העדיף לישון וכך יכולנו לאכול ארוחת בוקר בשקט.

יום שישי מיועד לחברים. אז עברנו אצל הקצב לקחת כמה "חברים" (קילו וחצי שריר) לחמין. בישול, ערבוב, הפיכת המטבח ל"אזור מוכה אסון" (עד הערב הוא הפך ל"אזור משרה דיכאון") וחמין בסיר!
ארוחת ערב תקנית בבית, אלה דאגה לטעום הרבה מטבוחה (מתברר שזה גם יוצא אדום), בנוסף לסלטים והחלה הטרייה. אפילו לא הרגשנו בחוסר של בשר על השולחן. שביט כמובן קבע את שעת הארוחה, ע"י "שכנוע" בצווחות אימה של רעב.
לאחר אמבטיות לשני פושעים קטנים, נשארנו המבוגרים לשיחה ועוגה. כן, גם אני בתור ילד לא אהבתי שההורים עשו את זה, עכשיו יש לי שניים שצריך להסביר להם את זה.

יום שבת מיועד לשינה. ישנו, בזמן שנתנו לנו לישון. שביט עשה השקמות אוכל, אלה גילתה שיש לה אורחת, חברה שלנו, בחדר. בלי בושה היא ניצלה את הזמן למשחקים. מדי פעם היא גם נרדמה, אבל למה לפספס הזדמנויות.
לסיכום הסופש, אכלנו את החמין. שביט, כמובן, אכל אותו כשעתיים אחרי כולנו. מה לעשות, הבחור חיכה הרבה בין תום הארוחה (שלנו) לתחילת הסעודה (שלו).

הכנות אחרונות לאירוע של שביט

בזמן האחרון אנחנו מתעסקים באירוע לשביט, הברית הייתה בבית, העדפנו שלא הרבה אנשים יעזרו לנו להתעלף. מכל ההתעסקות ברשימות, מעבר על הטלפונים ומעבר על הזיכרון של ההורים, עלתה נקודה מעניינת.
הזמנה שאני אבצע בפייסבוק, כן היא בוצעה / תבוצע בזמן הקרוב, תגיעה לאנשים שאני באמת אשמח לראות. אני מסתכל על הרשימה של החברים בפייסבוק, ובאמת, כל אחד שם מוכר לי. הכוונה היא לא "מוכר לי בצורה אמורפית" כי הוא חבר של חבר וכו'. הכוונה היא שכל אחד שם הוא באמת מישהו שאם אני יוצא עם הכלב לסיבוב ורואה אותו, אז הכלב ילמד מה זה נקרא "להתאפק" ואני כנראה אחטוף צעקות אחר כך על "למה לוקח שעה להוציא כלב לשירותים."
זה לא היה אמור להפליא אותי. אלא, כרגיל, שכל העיתונים מלאים בסיפורים על איך הפייסבוק מנוצל למטרות "הכרת" אנשים לא מוכרים. בנוסף, כשאני מסתכל על פרופיל של כל מיני אנשים (אני לא אפרט מי) ושואל: "מי זה?" אני מקבל תשובות מהסוג של: "הוא/היא הציע/ה לי חברות..." המילה "לא" אינה קיימת במילון יותר. במילון הפייסבוק היא באמת לא קיימת, מי שמתייחס ל"התעלם" בתור "לא", מגיע לו.
רק עוד מילה אחת בנושא האבטחה של פייסבוק. מי שמתייחס לזה כמשהו מאובטח, יכול לתפור פרוסות של גבינה צהובה לאפוד נגד כדורים. השכפ"צ מהגבינה אולי מסוגל לעצור משהו, האבטחה של פייסבוק היא כמו צוללת פולנית. "איך מטביעים צוללת פולנית? דופקים על הדלת ומחכים שייפתחו."

עוד דבר מעניין שההכנות הראו לנו, הוא חוסר היכולת לדבר בטלפון. הבעיה היא לא נובעת ממגבלה פיזית ובטח שלא טכנית. זה רק בגלל שיש הוריקן קטן שרץ אצלנו בבית, משמיע שאגות קרב אינדיאניות לעת רעב ומחליף מיקום לכל כלי המטבח (דרך המים של הכלב...) בכל רגע פנוי. בצורה מפתיע למדי, כמעט לכל החברים שלנו יש משהו דומה בבית. חלקם כבר יותר גדולים, משמע פחות מסוכנים. חלקם יותר קטנים, אומר פחות ערים. חלקם באותו מצב - בשעה 21:00 ההורים מושכבים למיטה בעוד ההוריקן רץ בבית.
תוספת קטנה לגבי הוריקן. ההוריקן שלנו יודע לאכול קלמנטינות - זה לא מיוחד.
להוריקן שלנו הייתה רק הברקה, אוכלים את הקלמנטינה כמו תפוח. הטעות הייתה לתת לה לעלות לרכב עם קלמנטינה קטנה ביד. חשבנו "מה כבר היא תעשה, הקליפה ממילא מרה". מתברר שלא מספיק מרה. לקלמנטינה בשלה יש קליפה דקה שכבר לא ממש מרירה. בנוסף, נגיעה בפלחים "מפוצצת" אותם כך שמיץ מתוק מערבב עם המרירות. חשוב לציין שניתוח מושכל זה נעשה כפוסט-מורתם, נכון לכרגע, חצי קלנטינה נמצאת ברכב, החצי השני עושה את דרכו לחיתול תוך מעבר בנקודות חשובות במערכת העיכול של אלה.

מכל ההסבר על ההוריקן נובע שיותר מ-3 טלפונים ביום, לא ניתן לעשות. אנחנו לא נגיע למצב שהיה בסיפמסונים שעונים על מכתב של מארג' אחרי 30 שנה, אבל זה רק בגלל שימוש בטכנולוגיה "חדישה" - SMS. הסמס הוא המציל של הורים, "הנה הפרטים, אם צריך עוד משהו סמס" הפך לשיחה תקנית. זה אולי קצת פחות נוח לשיחה, אבל זה משאיר את החופש לתפוס את ההוריקן הביתי לפני שהוא עושה "חביתה בתוך מכונת הכביסה" בשיתוף עם הכלבלב.

מילה לסיום: אתם מוזמנים, ההזמנה כאמור גם בפייסבוק. בתקווה שלפחות את המינימום האפשרי נגיד בטלפון.

אין כמו הבית

לילות לבנים
רעשים מקוטעים
שילוב הבכי נחירה
אותו כל אמא מכירה

ארוך הטיול
בין המיטה ללול
ויש גם משוכה
מאחורי הדלת הפתוחה

כך מתוארים החיים של זוג הורים
לפעמים זה מפחיד לעיתים משמים
למרות זאת לא מוותרים
אפילו לא מתגעגעים לחיים הקודמים

בבוקר עבודה
לקחת הילדה
את הבקבוק מהר להכין
בכדי שלא תמתין

ילדים וקפה ביד
ושני תיקים ליד
למכונית הכל מועמס
הילוך ראשון מוכנס

כך מתוארים החיים של זוג הורים
לפעמים זה מפחיד לעיתים משמים
למרות זאת לא מוותרים
אפילו לא מתגעגעים לחיים הקודמים

בערב ארוחה
אמבטיה מנוחה
ההכנות בעיצומן
לעוד לילה לבן

טיפולים בסטריאו

אפשר להגיד שנרגענו מעט.
תינוק נוסף בבית זה שוק. אלה הייתה בדיוק בת שנה וחודשיים כששביט נולד, להגיד שהיא מבינה שהוא אח שלה, זה קשה. להגיד שהיא מקנאת בשביט, זה נכון. עם הקנאה, אנחנו מסתדרים.
שביט למד את סוד הבכי. אין דבר שלא יעשו בשבילו, בתנאי שייצווח. צווחה מספיק רצינית אפילו תיתן בונוס, אלה, שיגרום לרעש יותר גדול ולטיפול יותר מהיר.
החסרון, אין רק יתרונות בעולם, הטיפול לא בהכרח נכון. תינוק עם חיתול מלא לא אוהב טרמפולינה, אפילו עם מנערים אותה בכוח. שביט הפגין זאת בזמן שאלה ניסתה לבצע בו את מפגן תלתולי השב"כ שלה.
בתוך המהומה ששוררת בבית בשעות בהן שניהם ערים יש גם כלבלב, רומי. לכלבלב יש חיבה ליחס, ליטופים ורגליים הם בעדיפות העליונה, ליקוק של איברים חשופים גם בה בחשבון. כך אני מוצא את עצמי מחזיק ביד אחת את שביט, קטן וער. ביד השנייה את אלה, אם יהיה לה סחוג בישבן נזהה זאת רק בגלל הצעקות, השובבות לא יכולה לגדול. ליד הרגליים, רומי, דוחפת אף רטוב למקומות אליהם אלה לא שולחת ידיים/רגליים ושביט לא נוגח בהם. כלב, להבדיל מההורים, לא מרגיש את עצמו מחוייב להתנהג כמו אהבל ליד הילדים. אם הילדים רוצים להתנגש בקיר, הוא לא חוסם סתם את הדרך.
הבלגן גם ממשיך לערב. מקלחת לשני תינוקות בגילאים שונים זה דבר מעניין. מעניין כידוע הוא שם הקוד ל"אלוהים, למרות שאתה לא קיים, תתייצב מיד!"
הדבר הכי קרוב לזה שאני מכיר, אלו המקלחות בגן. אחרי קטיף תותים, עם תחתונים לבנים בלבד, צריך לרחוץ את כל הגן. המטפלת מעבירה בצורה סדרתית ילד-ילד ובודקת שהוא קרצף נכון את האזניים. כמו המגבת ב"מדריך לטרמפיסט בגלקסיה". פה המקום לציין, גם בגן הבנו שניתן לבצע רק את הקרצוף באזניים.
ההבדלים מסתכמים בשני דברים:
1. זה הילדים שלי. אומר, אני לא בודק קרצוף אזניים ומניח שהשאר תקין. אני יודע מי אבא שלהם...
2. האמבטיות שונות. בין אחד לשני צריך להחליף, לרוקן, לשטוף, לדבר, לצעוק (אחרי שמתברר שלא שומעים עם המים), להקשיב, להקשיב לתשובה בצעקות (מים שוב), לשאוג חזרה "למה שואגים?" ולבסוף לוודא שיש שני ילדים נקיים וכלבלב ישן.
אמנם רומי לא ממש מתלהבת מהאמבטיה הביתית שלנו, אבל היא כן אוהבת מים ותמיד תהיה מוכנה לעזור לילדים לעשות בלגן.
בסיכום היום אנחנו כבר יודעים מה יקרה. עכשיו רק צריך ללמד את שביט לישון מ-9 עד 7, בלי להתעורר.

שאלות ללילה טוב

במהלך האמבטיה של שביט, התחילו להתעורר בי שאלו קיומיות חשובות. צריך להבין שאמבטיה לילד בן חודש היא הזמנה לתופעה כזו. מה לעשות, עיקר הפעולות שהוא עושה באמבטיה זה לשאוג. תחילה לשאוג על שנרטב, לאחר מכן על שחם, בהמשך על שקר ולבסוף על הוצאתו מן המים.
בתחום השאלות הקיומיות עלו הבאות:
למה תינוק שעדיין לא זז מצליח להוציא צרחה ביותר דציבלים מאופנוע? וכהמשך ישיר, למה דווקא על שידת ההחתלה בזמן שאני מחתל אותו?
שאלת מיליון הדולר כאן היא אחרת: למה הוא מחכה שיורידו את החיתול לפני שהוא משתין? הפעם זה היה על המגבת שלו.

מאיפה מגיעה כל הנזלת לאף של הילד? שעה 7 לפנות בוקר, אלה ערה, אבא שלה בערך והגליל של הטישו כבר מאותת שהוא צריך החלפה.

עוד בענייני החלפות, מאיפה מגיע כל המילוי לחיתול? הילד בקושי עבר את ה-4 קילו והחיתול שוקל קילו. אין בעיה עם חיתול אחד, אבל יש 5 כאלה ביום.

למה הזמן שלוקח להלביש ילד ארוך פי 100 מהזמן שלוקח לו להוריד את הבגדים? זה לא תלוי בבגד. דין גרב כדין שמלת מלמלה עם קישורים. אפשר להוסיף את השאלה, למה הזמן עד שהבגד יהיה מטונף ללא הכרה מתקצר בהתאם לרמת הרשמיות של הבגד. לדוגמה: שמלת חתונה תשאר נקייה פחות מ-10 שניות בעוד שגופייה יכולה להישאר נקייה מעל שעה.

למה למכשיר תוצרת סין, שזמן הייצור שלו נמדד בדקות יש הוראות הפעלה, ואילו לתינוק, שזמן הייצור שלו הוא 9 חודשים, אין? אני לא מתלונן על אין בעברית, העברית בכתב ראי או שההוראות בסינית. אני מתלונן שאין! כלום! "תנסו ותראו". כדי להוסיף קצת מלח לפצעים, ה"תנסו ותראו" חייב להיות בלילה.

למה תינוק לא יכול לסבול במשך היום ולישון בלילה? מבחינתי שלא יסבול גם במשך היום, אבל מעשית אני רואה שהוא מחוייב לסבול.
למה תינוק חייב לסבול? ולמה האמא שלו דואגת שהוא לא יסבול לבד? זה לא בגלל שהיא פולנייה, היא רומנייה, זה מסביר למה היא גונבת לו את החיתול המלוכלך.

ושאלת בונוס:
האם ילד שנכנס לארון בגיל שנה וקצת, יוצא מהארון בגיל 16 ומשהו???