את שאריות הסופ"ש האחרון נרגיש להרבה זמן. בעיקר בגלל החמין, שייאכל ביום ראשון ושני.
סוף השבוע התחיל בביקור אצל הרופא. כן, לשירלי יש צד פולני. הביקור היה מסוג הביקורים ההזויים ביותר, מביאים 2 ילדים, התינוק (הקטן)מראה סימנים של חולה. אחרי בדיקה התברר שאין לו כלום, אפילו לא הצטננות למטרות פולניות, לדחוף מרק עוף לילד דרך אמו. לעומת זאת, הבדיקה שנערכה על רגל אחת (ושתי ידיים שמחזיקות את הארון) הוכיחה שלאחות שלו יש כמויות של ליחה. בסיכום, שניהם לא חולים והאמא צריכה למצוא סיבה אחרת לדאוג.
למען הסר דאגה, יש סיבות למכביר. גשם, ברקים, רעמים, חוסר בגשם, שמש ושלל פגעי נזק-האוויר הארצי-ישראלי.
ההמשך, בית-קפה / ארוחת ערב. שביט הוכיח שם את כשרונו - לשבש לאמא תוכניות. שירלי ניסתה להאכיל אותו מבקבוק, שביט מצדו קלט שיש אלטרנטיבה יותר נעימה ולא ויתר. בסיכום היום שביט אכל כמו שהוא רוצה, אלה פיזרה כף של סלט שווה בשווה לכל הסביבה, אני אכלתי מנה קרה (יוגורט) ושירלי אכלה מנה קרה (תפוחי-אדמה חמים). כל זה כשחברה יושבת איתנו (נראה לי שהיא כן הצליחה לאכול). מזל שביום למחרת שביט העדיף לישון וכך יכולנו לאכול ארוחת בוקר בשקט.
יום שישי מיועד לחברים. אז עברנו אצל הקצב לקחת כמה "חברים" (קילו וחצי שריר) לחמין. בישול, ערבוב, הפיכת המטבח ל"אזור מוכה אסון" (עד הערב הוא הפך ל"אזור משרה דיכאון") וחמין בסיר!
ארוחת ערב תקנית בבית, אלה דאגה לטעום הרבה מטבוחה (מתברר שזה גם יוצא אדום), בנוסף לסלטים והחלה הטרייה. אפילו לא הרגשנו בחוסר של בשר על השולחן. שביט כמובן קבע את שעת הארוחה, ע"י "שכנוע" בצווחות אימה של רעב.
לאחר אמבטיות לשני פושעים קטנים, נשארנו המבוגרים לשיחה ועוגה. כן, גם אני בתור ילד לא אהבתי שההורים עשו את זה, עכשיו יש לי שניים שצריך להסביר להם את זה.
יום שבת מיועד לשינה. ישנו, בזמן שנתנו לנו לישון. שביט עשה השקמות אוכל, אלה גילתה שיש לה אורחת, חברה שלנו, בחדר. בלי בושה היא ניצלה את הזמן למשחקים. מדי פעם היא גם נרדמה, אבל למה לפספס הזדמנויות.
לסיכום הסופש, אכלנו את החמין. שביט, כמובן, אכל אותו כשעתיים אחרי כולנו. מה לעשות, הבחור חיכה הרבה בין תום הארוחה (שלנו) לתחילת הסעודה (שלו).
