כמה נחמד להיות בחדר לידה מהסיבה הלא נכונה. הדבר יחיד שיש לי לעשות זה להסתכל על האינפוזיה שמטפטפת ליד של שירלי. חוץ מזה, לחכות.
האשפוז אמור להיות 24 שעות, או עד שהצירים ייפסקו. צ'ומפי כנראה רוצה לבלות בחוץ, אבל הוא יצטרך לחכות. כנראה שהוא דומה קצת לשירלי ואלה, גם לו יש קוצים בתחת. לפחות זה צירים בלי פתיחה.
יש זמן, הרבה זמן.
בעברית אפשר להגיד, שירלי נרדמה. היו לה 2 דקות במיטה. נכון שבחוץ יש שאגות שנשמעות כמו המרתף הראשי של המרקיז דה סאד, זו הייתה איזשהי יולדת, הטלוויזיה פועלת וגם המזגן. כל השאון הזה לא מפריע, שירלי נרדמה.
המסקנה הראשית, בלי אלה היא נרדמת מייד. בצורה קצת יותר כללית, אמא נרדמת כשהילדים לא בסביבה. הכוונה בנרדמת זה נופלת כמו בלטה ואפילו לא מודעת לכך. אחרי מספר דקות, 30 בערך, היא התעוררה וישר לשאלה הקריטית: "מה עם אלה?"
מה אני .הולך לעשות זו לא בעיה, מה קורה עם ילדה שבמקרה הגרוע ביותר צריך לשחרר את הסבים ממנה, זו כן. מה לעשות, כבר בטלפון הראשון הבנו, היא מלמדת את סבתא איפה הדברים המעניינים נמצאים. ליתר ביטחון, מעניין וצעצועים שלה הם זרים לחלוטין, לא מכירים אחד את השני משני קילומטר. מה שמעניין נמצא במטבח במגירה של הכלים המיוחדים, אין על כף!
כעבור מספיק זמן שירלי התייאשה, שזה אומר טלפון לברר מה המצב של אלה. המצב - אמבטיה! לא עונים לה, זה אומר שאלה בתוך האמבטיה. המים לא בהכרח, אולי הברווזיה עדיין בפנים. ילדה קטנה אוהבת לעשות אמבטיה - עם הסביבה.
עוד טיפה זמן, חיבור: למוניטור, עירוי וטררם שלם. ניתוק מהמוניטור, התייעצות, בדיקה מחשבה ויאללה לאשפוז. שירלי לא הייתה מספיק מטושטשת, אז היא שאלה מה קורה בהמשך. התשובה היא "נראה בבוקר". התשובה לא התחייבה על יום מסויים.
בסיכום היום, עברנו למחר. ב-0:30 ביצעו העברה לאשפוז למטרת השגחה. בדיקה בבוקר ובינתיים "עוף לישון בבית".
למחרת בשעה 11:30 קיבלתי הודעה שאומרת, עוד יום אשפוז. בינתיים תביא את כל הבית, כולל הקירות של השכנים, אבל שזה ייכנס לשקית סופר אחת. איך זה נעשה? לרוב ע"י בריחה מהבית עד יעבור "זעם האריזות" של האשה. הפעם זה לא התאפשר, הבאתי מה שהבנתי שצריך.
כצפוי, היו חוסרים. לפחות הבאתי איתי משהו קטן וצייצני שלומד ללכת, זה גרם לכל הטרדות להיעלם. לא בדיוק להיעלם, רק להתגמד. בכל זאת קשה להיות מוטרדים מחשבון הבנק כשעסוקים בלרדוף אחרי ילד קטן. למי שלא יודע, ילד קטן רץ!
במקרה של אלה, רץ זו חצי מהצרה. החצי השני זה לאיפה, התשובה לכך היא: הלוואי שהייתי יודע לפני ההגעה. לפעמים זה ניתן לחיזוי, בערך כמו החיזוי של בעיטת פנדל. תקפוץ ואולי זה יהיה איפה שהכדור.
אחרי משחק בכל רחבי המחלקה, הזזת הסימון לרצפה רטובה ובדיקה יסודית של כל מה שניתן, אלה התפנתה להכרת השותפה לחדר של שירלי. מעניין לציין שהיא גם עשתה היכרות עם הוילון והארונית שלה באותו זמן. עוד משחקים, מעט זמן לשיחה וחזרנו לסבים. בשלב הזה הייתה לי ביד ילדה רעבה (מאוד) ולידנו סבא שעסוק בהכנת אוכל.
עד שהאוכל היה מוכן, אלה לימדה אותנו שתי סרנדות. "סרנדת הרעב" ו"סרנדת הצמא". את היום היא סיימה בטקס הרגיל: אוכל, אמבטיה ושינה.
למחרת לשירלי היו בשורות נהדרות, היא נשארת עוד יום. האופטימיות לא עזבה אותה לרגע. גם לא בצירים של הערב. למען האמת בערב פגשנו במקרה אחות שהכירה את שירלי באשפוז אחרי הלידה של אלה, קצת הצטערנו על שאלה נשארה עם הסבים, אבל אחרי הבלגן שהיא עשתה לנו יום לפני - זה טוב שהיא לא הגיעה.
חוסר ההגעה של אלה לא מנע משירלי לעשות שטויות, ראה ערך להרים את אלה או לחילופין לרדוף אחריה. חוסר ההגעה רק יצר מצב בו יש לה כיווני שטויות אחרים. לא לשתות מספיק (ביחס לכמות המילים בדקה, כנראה) בלט בתחום זה. האמונה בשחרור הקרב לוקחת את המקום השני.
בבוקרו של יום נוסף שירלי גילתה, להפתעתה, שהיא נשארת עוד יום. זה הפתיע רק אותה, אולי גם את השותפה שלה לחדר והשותפה שלה לחדר אתמול. האחיות לא נראו ממש מופתעות. הרופא היה מופתע, מהשאלות, לא מההשארה להשגחה.
כמובן שהטלפון הגיע בזמן הכי גרוע. אני לא יודע איך, אבל טלפון תמיד יצלצל בזמן לא מתאים. זה כאילו מורכבת עליו מצלמת וידאו שמישהו מנטר 24 שעות ולוחץ על הכפתור "חייג" ברגע שהצלחת לאזן את המשא בין שתי הידיים.
כידוע צרות מגיעות בצרורות, לכן הגיעו עוד 2 שיחות מייד לאחר מכן.
בערב, הגעתי לביקור נוסף ברמבם. בקצב הזה עוד מעט יהיה לי כרטיס עובד וגם לי משרד הבריאות יודיע שאסור לי להתפטר. אין כמו לשמוע חדשות ע"מ להרוס את היום.
אחרי הביקור החפוז נסעתי לקחת ילדה שצריכה לחזור לגן מחר. מצאתי אותה באמצע האמבטיה, כנראה של סבא, לפי מדד הרטיבות. בסיום מצאתי את עצמי שם חיתול תוך תנועה - מחול החרבות. מתברר שבלי שידה אפשר לברוח ליותר כיוונים ואלה ניצלה עובדה זו עד תום. בנוסף היא כבר התרגלה לסבים, לסובב אותם הכוונה. הפושעת הקטנה לומדת בחריצות את תורת שכנוע הסבים, צחוק ובכי, קורטוב של הברות ונפנופי ידיים, הכל בכדי לשכנע אותם לשחק.
מהסבים אלה חזרה ישירות למיטתה. כמה שעות שינה ולגן - זו התוכנית.
לגבי שירלי, נחכה, נראה ובסוף היא תתעצבן.
