שלום למחאות

מתקפuת הטרור האחרונu,(?) הגיעu לביבי כמו גלגל הצלה. מול טרור לישראל יש נסיון. מול טרור היועץ הבטחוני יודע להגיב ובדרך להשתיק את המחאה על עלות התקציב.

אוהלי המחאה שצצו בכל כיכר ירוק או צהוב בישראל נשכחו, פתאום יש אויב מוחשי. ממלחמה בטייקונים מוצצי-דם, עברנו למלחמה בטרור. זו הייתה כמעט הבקשה של ביבי, רק בלי ההרוגים והפצועים, יש בישראל כבר יותר מדי כאלו.

במקום למשוך את המוחים באף עד ספטמבר, הכרזת המדינה הפלסטינאית, אפשר לסגור סיפור עכשיו. עוד כמה ימים יחולקו לכל המוחים צווי 8 והמאהל יתרוקן.

למי שלא מבין, המוחים הם אותם חבר'ה שעושים מילואים. אין סיכוי שהמוחים יסרבו לצהל, הצבא הוא עדיין צבא העם. אפילו שחלקים נכבדים מהעם לא נמצאים בו.

עכשיו תוסט תשומת הלב מהאיום הכלכלי, איום קיומי מאוד גדול, לאיום הטרור.

אותו טרור השיג מטרה כפולה, גם הנפגעים הישירים - אלה שמתו לחינם, אבל יש נפגעים נוספים. יהיו המוני נפגעים מעצם הפסקת המחאות. ניתן להניח שהמקהלה עליה מנצח ביבי תתחיל בשירת: "להעלותם לגרדום". את מי בדיוק? את המבצעים? הם מתים. את היוזמים? ברור.

אבל יש גם נספחים, כאלו שלא קשורים למקרה הזה, אבל עכשיו הם הפכו למטרה חוקית. אותם נספחים יכולים להיות קשורים לראשי המחאה, או אפילו להיות ראשי המחאה, השיוך הפוליטי לא מספיק חשוב.

רק לשם הדגשה, לא ציניות ובטח שלא נסיון להגדיר מה יותר כואב, בסוף הסבב הנוכחי כדאי להשוות בין כמה נפגעו מהטילים לכמה נפגעו מהכבישים. התוצאה ברורה לכולם, הכבישים גובים יותר קורבנות. רק שהכבישים תוכננו ע"י ישראלים, נבנו בפיקוח ישראלים (חבל שלא ע"י ישראלים) ושום פלסטינאי/מצרי/אום לא אחראי לתקלה שקוראת איתם. אין מישהו "לתלות" מול ההמון.

בשורה התחתונה, האיום האמיתי על ישראל הוא כלכלי. הטרור, שהוא מאוד לא נעים, לא גורם לנזק גדול כמו יוקר המחיה. בנוסף, את הטרור אנחנו מצליחים לרסן, את המחאות - מעלימים מתחת לשטיח.
הבעיה היא שהמחאות אינן נגד אויב מוגדר שניתן להפגיז. המחאות הן נגד שיטה שפועלת נגד האזרח, כדאי מאוד שנפנים, אנחנו אותו האזרח. עכשיו נשאלת השאלה - מתי זה יתפוצץ לנו בפרצוף???