הזיכרון העמום ביום שבין הקביעה של המוות לבין הלוויה נשאר. בינתיים התחדדה ההבנה של כמה מזל זה היה לפגוש אותה וללכת עימה כברת דרך ארוכה - יותר ממחצית חיינו. אצלה זה סופי וחתום, אצלי הרבה פחות.
השנה הבנתי למה הדתיים עושים הילולה למת. זה לא המסיבה שאני מתכנן ליום שבו ביבי ימות בכלא מזקנה, עד כמה שאני לא סובל אותו אני לא רוצה שמישהו יהפוך לרוצח בגללו. מספיק האחד שהוא כבר יצר.
ההילולה הדתית היא בעצם ההכרה שהייתה לנו זכות להכיר, להנות/לסבול/להתווכח/להתדיין ואפילו סתם ללגום ויסקי זול עם אדם טוב. הדתיים מרחיבים זאת גם למעגל השני - אלו שנהנים מההשפעה הטובה שהייתה על המעגל הראשון.
לי הייתה הזכות להיות במעגל הראשון. האמת היא שגם לשירלי, אלה ושביט. כל אחד לקח מזה את התובנות שלו. בסוף יש געגוע שלא נפסק והמון זכרונות שיישארו לתמיד.
תודה על הכל.
