יום כיפור - או הבריחה הגדולה

יום כיפור בפתח והשנה יש שינוי, אנחנו בורחים מהבית. זה לא שלא טוב לנו בבית, זה רק הפחד מחוסר הוודאות.
יום כיפור, היום בו מבקשים סליחה מאלוהים, הפך גם ליום הכי חוליגני. כל "מיני-דתי" שאפילו לא יודע את כל תרי"ג המצוות, הופך במהלך ארוחה אחת לרב הראשי. בסוף אותה ארוחה, בכדי להוריד את הכובד, הוא יוצא החוצה להשלכת אבנים על כל מי שלא עושה כמוהו.
בהתחשב בעובדה שיש לנו 2 קטנטנים, ברור שאנחנו נבשל בצום-כיפור. אפילו החרדונים יודעים שלפני גיל 12/13 לא צריכים לקיים את מצוות הצום. רק שלא בחרדונים עסקינן, אלא ב"פרשננו לענייני דת". מי שמגדף ומנבל את פיו עד לתחילת הסעודה המפסקת, אבל מסופה, הוא מתנהג כמו צדיק מהל"ו. הוא הולך לבית-הכנסת, מתפלל, מבקש סליחה ובדרך מטיף לכולם לעשות כמותו. אלו שלא יעשו כמותו יחטפו את נחת זרועו / רגלו, לא את שיניו, כדי לא לשבור את הצום.
מה לעשות, זה החיסרון בסביבה חדשה. שנה שעברה לא הייתה לנו טיפה בעייה לעשות קפה בבוקר כשקמנו, הריח עלה למעלה, לדירת השכנים שכבר הספיקו להכין צהריים באותו זמן. אם הם צמו, זה רק כי הילדים גמרו להם את כל האוכל לפני שהם שמו לב.
השנה, בית חדש יחסית, שכנים לא מוכרים (ברובם), אי-הוודאות גבוהה. חסר לנו שרק אחד יהיה "חוליגן מטעם אלוהים" והלך החג. בצער לא רב וביגון לא קודר, ארזנו את התרמילים ונדדנו להורים. שם לפחות יש שתייה, מה שמוגש בקיבוץ נחשב למזון, לא לאוכל. זה מזין אותך, אבל זה נחשב לא אנושי לגרום למישהו לאכול את זה.

שאלה לסיום: לא יותר פשוט, לא לעשות שטויות עליהן מבקשים סליחה? ואם הן כבר נעשו, לבקש עליהן סליחה במיידי?
לי זה נשמע יותר מכובד מיום הכביסה השנתי לחטאים.
מצד שני, אני לא צם, אז אני לא יודע האם זה קשה.

פילוסופיה וחינוך

אני אוהב כשפילוסופים מסכימים עם דעתי, עדיף כאלו ידועים. אם בדרך אני מתעלם ממספר לא מבוטל של אחרים, בעלי דעה הפוכה, לא נורא, זה מסוג העובדות שלא מספיק מעניינות.
השאלה הרצינית היא: "איפה צריך פילוסופיה?"
בפוליטיקה של ישראל המצב הוא יציב, שוקעים למדמנה, אבל בקצב קבוע. לא השמאל מעלה טיעונים חדשים ובטח לא הימין, מקסימום מקימים קרוואן בכדי שיהיה לעוד אדם מקום להישרף.
לכן הפילוסופיה עוברת לחינוך הילדים. 2 הפושעים שעוסקים במרץ בהשמדת כל מה שניתן, הזזת כל מה שלא מושמד וטיפוס על כל השאריות. למרות שזה נראה כמעט בלתי-אפשרי, אנחנו מנסים לשים להם גבולות (מים של הכלב זה לא משחק) ולהסביר למה. זה עובד, למרות שההרגשה היא שזה עובד כמו שכלב שותה בקשית.
עדיין אנחנו מנסים ליישם פילוסופיה חינוכית. לא סוציאליסטית, מה לעשות זה נכשל במבחן המציאות. לפני שלב הבאת הדוגמיות של איפה זה כן עובד, סתכלו רגע ותגידו בלב האם זה הכלל או שמא היוצא מן הכלל? גם שיטה קפיטליסטית טהורה לא הגיונית. אפילו באנגליה שבה הביאו את הקפיטליזם לשיאים; בארצות הברית יכולים לחלום על השחיתות של הבריטים; לא הצליחו להוציא מהקפיטליזם את המחוייבות המשפחתית. כך דואכות להן אימפריות שלא הבינו את החשיבות של צאצאים בעלי שכל.
לסיכום:
יש לי ילדים לקחת מהגן, זה הכי חשוב!

חזרה לאין-שגרה

התמקמנו לנו בנחת בבית בנתניה. בעקבות השינוי במיקום, השתנו גם הזמנים. ארוחת הערב הקבועה מתחילה ב- 19:00 לערך, לאחריה האמבטיות (לא אלו שאלה עושה לנו על בסיס קבוע כשהיא מתעצבנת) ולבסוף, לילה-טוב, צעקה חלושה של "למה לישון?" וקול נחירות (נשימות - בשביל שירלי) עמום.
רומי תפסה את העיקרון, היא רובצת בנקודות הממוזגות ביותר, בתנאי שזה לא בקו נפילה של צעצוע. מבחינתה ההסתגלות הייתה מהירה - יש מקום לישון, יש אוכל, הכל תקין.
באזור הבית - פישלנו בגדול. עד היום לא אותר הנתב האלחוטי שלנו, מה שאומר - אין אינטרנט. בנוסף, חלק מערוצי הטלוויזיה לא נקלטים. זה לא יחזיק מעמד כשאלה ושביט יגדלו, נכון לכרגע הם מספקים מופע יומי.
בין לבין ישנם הדיונים הקיומיים הרגילים: "האם המין של הצב הוא זכר או נקבה?", "מה אומר 41?" ו-"כמה עולה בית?"
מה שבטוח, אנחנו יותר טובים בלשאול מאשר בלענות.

Ella is 2 years old

It's time for the annual english blog for Ella. It's her 2nd birthday after all.
About a year ago, we celebrated her 1st birthday. It was a minor celebration, Ella didn't really understand what the party was about, Shirley felt like an elephant (or a whale according to her) carrying the unborn Shavit. All in all, it was a party, but it lacked the sparkle to make it shine.
This year, Ella's 2nd birthday, things changed. The most important thing is: "she knows her age." Meaning, she knows what to answer when asked about her age. I wouldn't bet on "deeper knowledge", yet it's fun to ask her.
We decided to do a "barbecue birthday party" in a nearby wood. Us (her parents and brother), the grandparents and the aunts & uncles. The most important family members, at least for her. It turned out to be a good idea, she was overflowed as it was. Adding more people would had made her overly active.
We got to the place right "on the morning breath". At 10:00 plus the time it took to change Shavit's diaper. Ella made me change her bed sheets, and had Shirley change her 3 times due to "misses". Since the grandparents were already there, Ella ran to them in no time. Shavit just made sure he'll get the "grands' time" too.
Once the other pair of grandparents arrived, both kids were over the moon excited. The aunts & uncles came a short while later, with the same results.
When it comes to the aunts & uncles, Ella knows the names, up to a certain degree. She shouted the names at the top of her lungs, trying hard to draw attention. When it comes down to Ella & Attention, a pair of eyes and a pair of ears is not enough, triplets are needed.
As could be expected, running around in the "wild" had its toll on everyone, and after a huge lunch (food for 50 humans instead of 10), AND birthday cake, AND watermelon. We decided to give the corn up, by sending it back home.
At the early afternoon we went back home, the kids were dead-tired. Our stomachs were stuffed to a new degree. It was a good celebration.
Next time it's Shavit's turn.

Liron Anavy - sent by blackberry

שלום בית

עוד מספר ימים אנחנו עוברים. אורזים את כל הדירה ו-למשאית, הכיוון נתניה, לדירה החדשה.
יש משהו בעייתי בלארוז את השנים בהן היינו בבית לארגזים. הזיכרונות גדולים מדי, הציוד נמצא בכל מקום, ויש ילדים.
עברנו לדירה הזו בתור זוג צעיר עם כלב. תוך יום היינו בדירה החדשה, תוך שבוע פירקנו את כל הציוד החשוב ומה שלא פירקנו - נשאר עד היום בארגזים.
סאגת הסלון הבלתי-נשכחת מהדהדת כאן בקירות. בכדי למצוא 2 ספות שאנחנו אוהבים עברנו דרך כל החנויות המוכרות, יריד מכירות אחד וכמה "המלצות". בסוף, לאחר שכבר התייאשנו ממחיר הגיוני, מצאנו את הספות בתור הפריט האחרון מתצוגה. את הדגם לא יביאו יותר לארץ, לפחות מספר שנים קדימה.
הספות הוגדרו בתור "מכוערות" ע"י מי שאוהב להתכרבל בהן בנוחות מתי שמתאפשר לו. מתברר ש"חוסר האסטתיות" שלהן גורם לזה שניתן להנות מהן. משהו בדומה ללאכול מנת גור-מת (למען האמת זה לרוב פחות מעשירית מהגור) צרפתית, מול סטייק אמריקאי עסיסי במשקל קטן (1 קילו). הרעש הנוראי שנשמע ברקע הוא קירקור מהבטן שלי...

זו הדירה שאליה אלה נחתה באמצע אוגוסט לוהט. נחתה ושינתה את חיינו לתמיד, אם בגלל ההתעוררויות בלילה ואם בגלל הבלגן בימים. שום דבר לא מכין לתינוק, כמו התינוק שלך. אפילו תינוקות של חברים לא מצליחים להסביר לך מה זה אומר להחליף חיתול מתוך שינה. היום זה כבר להחליף חיתול מתוך שינה לילד ישן.
יש רק דבר אחד שעושה יותר שינויים מתינוק: תינוק נוסף.
שנה וחודשיים בדיוק לאחר אלה, הופיע שביט. גם הוא, כמו אחותו, דאג לשינויים בדירה. הראשון, טקס הברית המפורסם, אחריו גל שינויים קטנים, כמעט לא מורגשים, שנתנו את אותותיהם בכל. מחדר השינה שלנו (זירת ההתגוששות שנקראת מיטה), דרך חדר הילדים שעוצב לקבל 2 מיטות ועד דלת הכניסה שחובה לנקות טוב-טוב כי שביט לוקח את הלכלוך לפה.

בסוף גל השינויים, ללא כוונה מיוחדת, נאלצנו להוציא לפועל את תכנית המגירה - מעבר לנתניה. התכנית, הסתובבה כבר שנים. אבל, תכנית לחוד ומציאות לחוד. זו הייתה תכנית לעתיד הרחוק, אף-פעם לא שמנו אותה בתחום הזמן. פתאום, בגלל נסיבות חיצוניות, נאלצנו להוציא את תכנית המגירה לפועל.
פתאום, בטווח של שבועות, עברנו לפאזה חדשה. לא עוד חיים שקטים באזור בו יש יותר כלבים מאנשים, התשלום בחנות נעשה ללא שום קשר לזמן הקנייה והדרך לקופה בסופר יכולה לקחת חצי שעה, סתם כי היה צריך להגיד שלום.

שלום בית, נזכור אותך טוב, אבל לא נגיע לבקר. זה קשה מדי לחשוב מה יעשו לך בשיפוץ.

בית חדש וגן חדש

בבוקרו של יום חמישי התעוררנו מוקדם, הפעם לא בגלל שני הפושעים, הפעם בגלל המובילים. הובלה נקבעה ל-6:30 לפנות בוקר, מעט לפני שהילדים קמים. ליתר ביטחון קמנו ב-5:00.
אחרי מקלחת קצרה ואריזה של מספר דברים שנשארו, הגיע הטלפון הצפוי. זה לא משנה כמה מנסים, הסבר לאיך להגיע לחניה תמיד מסתיים בנפנופי ידיים. לפחות המנוף והמובילים היו מתואמים (לפעמים קורים ניסים) והגיעו ביחד.
מייד קפץ אחד מהם לבדיקה מהירה בבית, סלון, חדר ילדים - כולל שביט שיושב במיטה ומסתכל עליו במבט מופתע של "מה אתה עושה כאן?", חדר עבודה - חדר ארגזים בחודש האחרון וחדר שינה. אחרי הסריקה הגיע שלב הדיונים, שיחה בין מובילים נשמעת כמו שיחה של להקת קופים, רעשים גרוניים מוזרים ובסוף הסכמה. הדבר המעניין בזה, הוא שזה עובד. כמה שאנחנו מנסים וחושבים ומתכננים, הם עשו דחיסה פי כמה יותר טובה.
אחרי העמסה שם ופריקה פה, מצאנו את עצמנו בשעה 12:00 בבית חדש ומלא ארגזים. אוכל - כמעט ואין, גם מדפים במקרר אין (שכחנו אותם בבית עם מכונת הקפה). שתייה - אין, ביום ראשון יגיע הטכנאי. בסיכום - אמצע היום, הכל בבית ואי-אפשר לגור בו. אחרי מעט אילתורים, נסענו להביא כמה דברים חסרים וילדים.
בבוקר כבר התבררו הבעיות: "איפה?". זה התחיל ב"איפה הגרבר של שביט?", המשיך ב"איפה החלב של אלה?" ועדיין לא הסתיים. בינתיים שני הקטנטנים למדו לשחק מחבואים בעזרת ארגזים. ליתר ביטחון, הם גם גררו את רומי, כך יש "הפרעות" בדרך.
אחרי סופ"ש של פריקת ארגזים ורדיפה אחרי ילדים, עלה בוקרו של יום ראשון. החשיבות של יום ראשון זה הייתה בגלל שביט, יותר מדויק בדיקה פיזיוטרפית שלו. בבדיקה התברר שאין לו בעיות יותר, הזחילה המוזרה כבר לא רלוונטית.
מה כן רלוונטי? הגן החדש. ביום שני בשעה 8:00 מביאים שני פושעים קטנים לגן. אין בעיה, חוץ מהעובדה ששני אלה שובבים. אלה תפסה בעלות על מספר לא מבוטל של דברים, עד סוף השבוע כבר הבינו שם עם מי יש להם עסק. שביט, הקטן והשקט, חזר לתפקיד הקמע. הוא מחייך וצוחק, כולם מחייכים אליו, העולם יפה מבחינתו. חוץ מהתלונה שהוא "לוקח" סנדוויצ'ים מילדים אחרים, זה נפתר ברגע שהוא התחיל לאכול בישיבה, כמו בן-אדם.