פסח

עברנו את ליל הבלגן. היה יפה, מרענן, חגיגי וכל הדברים החשובים. בכל זאת, הדבר החשוב ביותר באותו יום התרחש בבוקר.
קמנו לנו בשעה 7 לפנות בוקר. הציפורים עדיין נחרו על העצים, אלה - לא. ברגע שאלה לא ישנה, גם אנחנו לא ישנים. שביט לא נכלל באנחנו, הוא מסוגל לישון בכל מצב, הוא גם מתעורר מכל שטות.
יום רגיל, אין דברים מיוחדים. שביט התעורר בהמשך, התארגנות, אוכל לרומי, אוכל לנו. איפה נכנס הדבר החשוב? כאן.
בכדי לבצע משהו עם 2 הידיים שלחתי את שביט אל רומי. קורה הרבה, הילדים והכלב נשלחים לנקודה בה הם לא מפריעים. שביט בלי טיפה בעיה מודיע: ״האו״.
שירלי לא הייתה בטוחה, וביקשה ממנו לדבר עם רומי. עכשיו כבר היה ״האו האו״. לחג הפסח קיבלנו הוכחה חד משמעית, שביט מתחיל לדבר.
רק חבל ששביט בגיל ס מבין שיותר חשוב לדבר עם כלבים מאשר עם אנשים.

פסח - חג עם אצות

פסח מתקרב בצעדי ענק. את הילדים מכינים לשירת ״מ(ה נ)שתנה״ ובמקביל מכינים פקקי אוזניים, כדי להיות בטוחים.
בתוך יצירת הבלגן העילאית, שנקרא ״סדר פסח״, חבויה היסטוריה. רק שההיסטוריה אינה חשובה, בישראל אף-אחד לא טורח ללמוד היסטוריה. כאן חשוב רק העכשיו אולי גם טיפה מהאתמול. רץ אחד מת במרתון תל-אביב, דמו ישמש כחרב בחירות. אותם אלו שקוראים לחולדאי להתפטר בגלל המוות, היו קוראים לחולדאי להתפטר ״בגלל דחיית המרתון״. היושר שלהם אינו מוטל בספק, הוא פשוט לא קיים. חשוב לציין, לא הצבעתי לחולדאי ואני גם לא מתכוון להצביע עבורו.
חזרה להיסטוריה, אחרי ההסחפות מההווה. יציאת מצריים היא הנקודה ההיסטורית החשובה ביותר לבני-ישראל, מנקודה זו יש ״עם ישראל״. נעזוב לרגע את השם הנוראי ״ישראל״ (מי שלא מבין - שיברר את מקור השם) ונסתכל על בית-יעקב.
במשך ערב שלם אנחנו עסוקים בנסיון להסביר לילדים מה זו ״עבדות״ ומה זו ״חירות״. הנסיון הזה נועד לכישלון קולוסלי, קשה להסביר לילד מונח אחד מתוך השניים. הסברת שניהם ביחד בסוף מסתכמת ב״הם הפכים״, רק שלהשקיע 4 שעות בהסבר הזה נשמע מוגזם. מנגד עומדת תמיד הבעיה הפולנית ״מה יגידו השכנים״. לפעמים נדמה לי שאני צריך לחנך את הילדים לא שיהיו בני-אדם, אלה שיראו טוב לשכן, אפילו שאני לא יודע מה שמו. זה לא משנה האם הילדים בריאים, זה משנה שהם יהיו פחות חולים מהילדים של השכן. במקרים בהם זה לא מתאפשר, צריך למצוא ״כח עליון״ שאחראי לכך. אותו ״כח עליון״ חייב להיות גדול מה״כח עליון״ של השכן, מאותן סיבות.
עוד בנוגע לחג החירות. יש ממשלה חדשה בישראל. הממשלה הזו נראית כמו חלום רטוב של רבים מאזרחי ישראל. ראש-ממשלה חסר עמוד שדרה, שאת ביציו חילקו ביניהם שותפיו. נפתלי סנט, מחזיק בביצה הימנית. כל נשימה לא במקום תהווה עילה לספק לחיצה ספק מעיכה. על הביצה השמאלית, השתלט יאיר לפיד, ליהוג מיותר מבית היוצר של ביבי יגרור דריכה. על הנקניק שבאמצע שולטת שרה, ליתר ביטחון היא משחיזה סכינים.
כך, לתוך חג החירות נשפכת השאיפה הכלל ישראלית לחירות כלכלית. אם לא חירות, לפחות ניתן יהיה להתחיל בקציר העומר או הביבי.
לסיום נושא החירות. דוגמה לחירות המחשבה מבית היוצר של אלה.
בעת הכנת השפק, בשלב בו הוא חולק לצלחות המונחות על השיש לפני ההבאה לשולחן, אלה עומדת על השרפרף ומסתכלת. הריח מדגדג את אפה וידה נשלחת לצלחת. מיד אני אומר לה שאסור לשלוח ידיים. היא הבינה, יותר מדי טוב. מתברר שניתן לשלוח לשון ואת שאר הפה לצלחת, ולא להשתמש בידיים. חירות המחשבה נוצלה עד תום. את ההוראה הבאה כבר לא ניתן היה לעקוף - תודות לאסימוב והרובוטים שלו.

שלום כסא

אין דבר יותר כיפי מלקחת כסא אוכל של תינוק למחסן. הכיף הוא לא בגלל הכושר, זה בגלל המשמעות. זוהי הצהרה: הילד גדול.
להבדיל מאלה, שביט לא נותן התראות. הוא לא ניסה לעלות על הכסא במשך שבוע. הוא לא ניסה לעלות על הכסא בכלל. הוא פשוט הצליח במכה הראשונה.
כך, מעט לפני ארוחת הערב, שביט היה על הכסא. אלה רצה כרוח סערה, מדברת את עצמה לאבדן הנשימה, האדון יושב. שביט, בלי רעש, בלי השאגות המוכרות, פשוט עלה על הכסא - והיה שם.
המיקום החדש לא ריגש אותו, גם לא את אחותו. ברגע בו סובבתי את הגב, שניהם התחילו לכרסם מלפפון חמוץ מהקופסה הפתוחה. אלה מוציאה, מעבירה לשביט, אם אין צעקות, אז היא לוקחת גם בעצמה. אין כמו ילד קטן ע״מ לתסכל הורים. עליו אי-אפשר לצעוק ועליה לא ברור על מה צריך. עצם הנתינה - רצוי, רק שלא במטרה להתחמק מעשיית שטות. ההסבר שעכשיו לא הזמן, נתקל בבעיה הרצינית של ״מתי זה הזמן״, למרות כל הנסיונות.
המיקום החדש של הכסא מציב בפנינו מספר אתגרים. ראשית, אלה לא אהבה את משחק הכסאות שבוצע. שנית, שביט, למרות שהוא שולט ברזי משחק הטיפוס, לא יודע לרדת למטה. כמובן שאתגרים מסוג סדר וניקיון אינם מוזכרים בצורה מפורשת.

כך יצא שכעבור מספר ימים, ערב פיצה תקני, שביט כבר בכסאו החדש. אלה, אחרי מספר שכנועים, בכסא חלופי לידי. תוך כדי טריפת פיצה אלה קולטת ששביט לא בולס. שביט לרוב אוכל לאט, זה נותן לו אפשרות לאכול הרבה יותר. אלה לא הייתה מוכנה לקבל איטיות זו ללא תגובה. חיש מהר היא קפצה לעזרה, הכפית בידה. לצערי, לא הספקתי לצלם. התיאור יספק:
חזיר מאכיל חזיר (לא בחזיר, הפיצה הייתה כשרה) על רקע צעקות ה״חזיר״ של אבא.

חגיגות יום הבושה הלאומי

בשנות ה-30 של המאה הקודמת, אי שם באירופה, גרו הסבים שלי. הם היו מספיק חכמים לברוח. כעבור מספר עשרות שנים הם נשבעו: ״לא עוד!״
היום התחלחלתי לגלות שבמדינת ישראל רומסים הכל. תחת ״שיקולי ביטחון״ חזרנו למשטרים האפלים ביותר, לאפליה על בסיס אתני. אוטובוס נפרד לפלסטינים. לא מספיק הבידוק המשפיל אותו הם עוברים, עכשיו, בשביל לרחם על המצפון של שאר הנוסעים (יהודים כשרים - כמובן) זה יהיה בנפרד. הדבר הבא יהיה לגייס פלסטינים שיעשו את הבידוק בשביל היהודים.
יותר משזה מבייש ומבזה אותנו כישראלים ויהודים, זה מפחיד.
מפחיד לגלות שגם פה, בארץ חמדת אבות, מתנפצות להן כל הבקשות להומניות. עם עלה התאנה שנקרא בג״ץ, עדיף לנגב חריצים מסויימים. לכן הרעיון להגיש עתירה, שאיזה גנב עם תעודות יוכל לפאר בה את שמו וכדרך-אגב להזכיר שישנם מספר מועט (עשרות אלפים) של אנשים שסובלים מכך. אבל, חשוב להדגיש, אין ביניהם ״גנבים עם תעודות״. אותו רעיון נשמע רע, גלולת לענה לצחצוח המצפון הקולקטיבי.
אוי, ארץ מביישת יושביה.

מעולם לא התביישתי בהיותי ישראלי! אבל זה נגמר היום:(