סופש סנגם - סגירת מעגל

להבדיל מהרגיל פוסט זה נבדק לפני פרסומו ע"י שירלי.

חזרנו לא מזמן מסופ"ש מסכם של קורס סנגם 1 (קורס לזוגיות - לאבא שלי ועוד כמה שתכף ישאלו מה המילה הזו ומזה 1). סופ"ש שהזכיר לי את וינסנט ואן גוך ואת סוקרטס, אבל על כך בהמשך.

כל עירוני, אפילו מהסוג שחושב שיש קן של פרה בו היא מטילה קרטוני חלב, יודע שגינה צריך לטפח יומיום. חוסר בטיפוח היומי יגרום להרבה עבודה בטיפול הבא. בצורה מפתיעה, אם מחליפים את הגינה בזוגיות זה לא ברור לאנשים. לנסות להסביר שאנחנו הולכים לקורס זוגי לא בגלל משבר, אלא סתם "כי מגיע לנו!" גורם לשלל תגובות מעניינות. יש שלא מאמינים שאין משבר, יש שמרימים גבה ויש כאלו שאומרים שזה מצריך אומץ.
בקיצור, נרשמנו לקורס שמתאים לנו, זה לא בהכרח מתאים לאחרים, אבל מי שרוצה יותר הסברים יוכל לקבל בעל פה (או שהוא הופנה לכאן מראש ע"מ לקבל חוות דעת).

את הקורס התחלנו בשבוע בו חזרתי מסידני. זה היה טיפה הזוי להגיע לפגישת ההיכרות של הקורס לפני שעוד הספקתי לחזור לחשוב בעברית. זה לא הוריד במאום את עצמת החוויה. ההתרגשות הייתה באוויר, קבוצה של זוגות במצבים שונים של החיים, זוג מנחים שלהם זהו המחזור הראשון של הקורס וחשמל הלא-נודע מרחף.
הקורס התקדם באיטיות מהדברים ה"פשוטים" בזוגיות לדברים היותר מורכבים, תוך כדי הקבוצה התגבשה ליותר מאשר כמה זוגות שבאו לחוות ערב חד-פעמי קסום. בצעדים מדודים בדקנו איפה שמנו לעצמנו גבול "מיותר", בגלל החברה או בגלל סתם דברים שנשארו מהעבר - הסיפור על למה פיל שקשור ליתד אינו בורח.
בדרך מצאנו לעצמנו המון כלים לטיפוח הזוגיות שלנו מתוך הבנה שאנחנו שניים. אנחנו זוג שמורכב משני אינדיווידואלים, לא משני חצאים! אבחנה דקה שדורשת 3 מפגשים. יישומה דורש קצת יותר - חיים שלמים.
בהמשך הדרך גם בדקנו עד כמה אנחנו סומכים אחד על השני בכל מיני תרגילים, עשינו מדיטציות שונות. כמובן שלחלק מהדברים לא התחברנו, אולם זה זניח. מספיקה מדיטציה אחת טובה בשביל להוסיף משהו. במקרה שלנו ניתן לספור על אצבעות ביד אחת (של חבלן) את מספר הדברים שלא התחברנו אליהם.
בשביל לתת סיכום לקורס, נערך סופש נחמד בצפון. האמת שזה הרגיש כמו פגישת מחזור. אנשים שאתה מכיר מצויין, שמעת מהם דברים על הזוגיות שהם לא מספרים למשפחה, ראית אותם במצבים שההורים שלהם לא מכירים ומצד שני רק עכשיו ניתנה ההזדמנות לשאול בני כמה הם.
התרגול (היחיד) אותו אני אתאר כאן, ויסלחו לי המנחים (גם מנחים של קורסים אחרים) שאני כנראה מאלץ אותם לעשות אותו לכל זוג שיקרא פוסט זה, הוא תרגול "המצלמה". בתרגיל הזה בן זוג אחד "הופך" למצלמה, בעוד השני הוא הצלם שמכוון אותו למיקום התמונה. לצורך השלמת האפקט בן הזוג שהוא המצלמה עוצם עיניו עד לסימן המוסכם מהצלם, או אז הוא פוקח עיניים מצלם במהירות וחוזר לעיניים עצומות עם תמונה חרוטה בזיכרון.
שירלי, מסיבות מובנות, לא כיוונה אותי ל"נושא" מוגדר. יצא שקיבלתי בכיוונים השונים את הדברים הפשוטים: דרדר חצי ירוק, תלולית עפר עם צמח מת, שמים בין שני עצים ורגבים. מזכיר את סדרת "אוכלי הבולבוסים" של וינסנט ואן גוך, בהבדל קל של כמה מיליונים. גם ואן גוך לא עשה מזה כסף בחייו, כך שלפחות אני בחברה טובה.
ארוחת הערב שהוגשה בהמשך דאגה לנו לסיפורים מסמרי-שיער, אפילו השיערות במרק הסתמרו מעט, השמן לא עשה עבודתו נאמנה. את שאר האוכל ניתן לתאר בעדינות כהפרה בוטה של תקנות ועדת הלסינקי, אפילו שזה היה אירוח כפרי ולא בית חולים. החשיבות לתיאור האוכל היא סוקרטס.
סוקרטס היה נשוי לקסנטיפה המרשעת, עובדה שהייתה ידועה גם לתלמידיו. למרות זאת, או שמא בגלל זאת, פנה אליו אחד מתלמידיו ושאל אותו האם כדאי לו להתחתן. סוקרטס השיב ב"כן!" ללא כל היסוס. כשנשאל "למה?" הוא ענה כך: "אם יתמזל מזלך ותתחתן עם אשה טובה - הרווחת. ואם לאו הדבר, תוכל להפוך לפילוסוף דגול."
אותו הסבר יושם על ארוחת הצהרים, במקרה ויהיה אוכל נרוויח, ובמקרה שלא לפחות נרוויח אוסף בדיחות מעצם הגעתנו כקבוצה. האופציה השנייה התממשה עם תוצאות יותר הזויות מהצפוי, הועלו חשדות שהמנות מתו כבר מזקנה ורק כוח עליון דואג להגשתן חמות במקום לקחת עליהן חסות.
אם הארוחה מזכירה את סוקרטס, ההמשך מזכיר את אפלטון. מתברר שגם לזוג שנשוי מספר שנים נחמד ליצור קשר אפלטוני לפעמים. הדגש הוא על הלפעמים. סגירת הסופש הביאה אותנו להבנה שבזוגיות צריך גם את הקשר האפלטוני וגם את הקשר הלא-אפלטוני. איזון נכון ביניהם מחזק את הזוג ודרכו את הסביבה.

מצה עם גבינת שמנת ונקניק

פסח הגיע ותופעותיו עמו. זה מתחיל בתכנון הקפדני של החופשים, היומן בטלפון מכיל סדר יום של 2 ילדים בנוסף לתזכורות הרגילות. מתברר שזו עבודה לא פשוטה לפענח מי יהיה איפה ומתי.
אחרי שסגרנו את הליכי התכנון עברנו לקניית הבגדים. את ההסבר לצורך סיפקה אלה בשמלה שמגיעה עד לבירכיים, במקור השמלה הייתה עד לסנדלים, אבל שנתיים (פחות מספר חודשים) עשו את ההבדל. בקיצור בגדים. למזלי לקחנו את אלה ושביט איתנו לקניית הבגדים. אלה דאגה לבחור לעצמה את הבגדים, אנחנו היינו רק עם סמכות לוטו (שירלי ניצלה זאת כדי שהשמלות יהיו שונות מספיק). אני העדפתי לנצל את העובדה ששביט באזור ולעשות "ויברח" לאיפהשהו. בסוף התיישבנו מול מזרקה, לראות מים זורמים עדיף על שהייה בחנות בגדים.
בערב היה ה"סדר", השנה כבר ידענו מה בתוכנית, שביט זינק מהכסא ישר כשסבא התקרב לבמה ולשם חידוש נתן מופע פרצופים ליד השירה. לגבי השירה אני חייב לציין משהו מיוחד, אני זוכר תמיד את אבא שלי שר ללא מילים, זו הפעם הראשונה ששמעתי אותו שר את כל מילות השיר. מתברר שניסים קורים, רק צריך שיקרה נס נוסף והוא גם יעשה היכרות עם המנגינה.
אלה, שעלתה לבמה יחד עם סבא, בצעה עליה נוספת לבמה עם שירלי. להבדיל מהמופע של שביט, היא העדיפה ללוות בריקוד את השירה של אמה. התוצאה הייתה טובה בהרבה מהצפוי.
לסיום הסדר, ארזנו את הבלגן והבאנו אותו הבייתה. אין כמו נסיונות מעניינים באוכל משולחן הסדר. למען הסר ספק, השנה הייתה טעות גסה וחלק נכבד מהאוכל היה טעים. שנה הבאה יתקנו את התקלה והאוכל יחזור להיות דברים חמימים שנאספו מרצפת הרפת הצמודה לחדר האוכל.
עתה הגיעה זמנה של הכותרת של הבלוג.
חזרנו, שביט, שירלי ואנוכי, בסיום החג הראשון לביתינו עייפים אך רצוצים. אולם לפני השינה התברר שאנחנו רוצים לאכול משהו קל. הלחם שהיה בבית תפס עובש שוב, מתברר שלחם לא מחזיק מעמד שבועיים. הלחמניות נגמרו, היו 2 בהתחלה כך שהעובש לא הספיק להגיע. ולא היה לי כוח לקפוץ להביא לחם.
"אם אין לחם, תאכלו מצות." המשפט הידוע של מארי אנטואנט. גם את המשפט המקורי היא לא אמרה בשום שלב, אבל אל תבלבלו את הצרפתים עם העובדות, הרפובליקה תתפרק.
המצה, עד כדי שברים גדולים, יצאה מן השקית. גבינת השמנת מן המקרר והנקניק בעקבותיה, סכין למריחה והופ יש לנו מצה עם גבינה ונקניק. כשר לפסח, אבל לא לשאר ימות השנה. למרות הספקנות, שביט אכל שני שברי-מצה. אני מגדיר זאת כשברי מצה רק כי לא נעים להגיד שאכלנו בפועל חתיכה מהקיר.