אם נסתכל על העובדות ההיסטוריות, זהו חג מיוחד. זה החג של ״אופס הפסדנו״. אין כאן ניצחון על היוונים, אין שחרור מעול העבדות, אפילו לא ניצלנו מהשמדה. הגיבור של החג מת כי הוא לא היה מספיק טוב בכדי לנצח. תושבי המעוז האחרון - מתו ללא זכר. אז מה בדיוק אנחנו חוגגים?
כנראה שצריך להחליף את שם החג מלג בעומר ל״חג דארווין״, על שם צ׳ארלס דארווין. החג הזה הופך אט-אט לחג הברירה הטבעית. כל שנה דואגים ליותר ימים של ״מדורות קטנות ללא השגחה״, שריפות לפי קריטריון יותר מציאותי. עוד מעט ויחגגו את לג בעומר לאורך כל ספירת העומר, בדרך יפגעו מהאש והעשן כל מי שלא חושב מספיק. כן, אנחנו יעילים, כל מה שחסר זה איזה פוליטיקאי חלקלק שישפוך שמן למדורה ויאשים מישהו אחר בתוצאות.
ביומו האחרון של החג (שהתחיל ביום חמישי והסתיים ביום שני) בן היום האחד, היינו בקומזיץ של הגן. אלה נכנסה למתחם כמו סערה, היא דאגה להגיד שלום לכל החברות שלה, לחבק כמה מהן, לבדוק איפה כל אנשי הצוות, לאכול בין לבין ולהוציא מרץ בכמויות. כנראה שלגבי האוכל היא פחות דאגה, בערב כשחזרנו הביתה היא נזכרה שהיא רעבה, אז היא קיבלה מיני סנדוויץ׳ ושני סיפורים לפני השינה.
שביט היה יותר רגוע, הוא נשאר לידי עד שהוא הגיע למסקנה שהשטח מספיק ידידותי. או בצורה יותר גסה, שמספיק חברי קבוצה שלו נמצאים לידו. ברגע שזה קרה, נפתחו כל הסכרים. הילד רץ, השתולל, צעק בקול לילדים האחרים, גרר אותי לאכול אבטיחים ואכל חצי תפוד לא ממש צלוי, החצי השני הושלך לפח בשנייה שנמצא תירוץ מתאים. בערב, לאחר המקלחת, הוא צנח למיטה אפילו בלי כוח לקום לבקש מים. הילד היה שפוך ושמח.
בתוך המהומה קיבלנו כמה תובנות חדשות. אלה הודיעה לשירלי שהיא הולכת להביא אבטיח לעצמה ושהיא תביא גם לשירלי. שירלי אמרה לי את זה, אז עניתי בפשטות: ״תתכונני לקבל אבטיח.״ בצורה לא מפתיע, האבטיח הגיע לפני ששירלי גמרה להסביר לי שאני חייב ללכת לראות מה קורה עם אלה. לפני ששירלי הספיקה להגיד ״תודה״, אלה רצה להביא אבטיח גם לשביט.
שביט, שהתחיל גמילה מחיתולים, הגיע ללא חיתול ועם הרבה מרץ. הבעיה הנוכחית שלנו היא, הוא לא חושב שצריך ללכת לשירותים (או עץ) בזמן סביר. אם לא מזכירים לשביט, הוא פשוט לא יזכור עד שיהיה מאוחר מדי. כך מצאתי ילד מגיע אלי רטוב לגמרה, חלק מהרטיבות הוא תוצר לוואי של מעיכת אבטיחים, ומסביר שברח לו. לקח כלום זמן להחליף לו בגדים, בתוספת של מספר דקות הליכה, הילד שמח וטוב לב ומוכן לנגלה השנייה.
בהמשך השבוע עמלנו על הגמילה של שביט. להבדיל מאלה, לא מפריע לו טיפה רטיבות. טוב, לא מפריע לו גם דלי שלם ספוג בבגדים, בתנאי שהוא לא מחליק על השלולית. מצד שני, להשקות עצים, שיחים ואת הרצפה הוא מאד אוהב. למרות שההשקיה הכי רצינית נעשתה בתום לב של ילד קטן. שביט התיישב על האסלה לצורך עשיית פיפ, השפריץ לא הגיעה לאזור האסלה בשום זמן. אני ברחתי משם כדי שהוא לא יקלוט את גודל השטות, כמעט נחנקתי מצחוק. אני חושב שהוא הצליח למחזר את השיא - הכל נעשה בצורה הגיונית, אבל אפילו לא טיפה אחת סיימה בתוך האסלה.
אולי כדאי שנשתול עץ במרפסת, ככה כמו שירותים חיצוניים.
