יום רביעי, 15 באפריל 2015

יום הנדסת זיכרון השואה

יום השואה הוא היום הכי מבייש בשנה בתור ישראלי. זה היום שבו מדינת ישראל מציגה לראווה את ניצולי השואה שעדיין חיים ומקדשת אותם. העובדה שבשאר ימות השנה אין למדינה טיפה בושה להשתין עליהם לא באה לידי ביטוי, רק האזכור של מה הגרמנים-הנאצים / האיטלקים-הפאשיסטים / היפנים עשו חשוב.
 הפשעים שארצות הברית עשתה - נעלמו. רק לשם הידיעה, ארצות הברית כלאה את רוב האזרחים ממוצע יפני. גם הצרפתים אינם מוזכרים, העובדה ש״צרפת החופשית״ התארחה מחוץ לצרפת אינה רלוונטית. אפילו הפולנים והאוקראינים אינם מוזכרים.
במדינת ישראל אוהבים את זכר השואה רק בצדדים שנוחים לאידאולוגיה המקומית. הסיבות לעליית הנאציזם אינן מוזכרות. רק האנטישמיות מוזכרת. ההבנה שמיעוט ברברי, סדור ובעל מנהיג כריזמטי יכול לקחת את המדינה במחטף לא יכנס בשערי הזיכרון הישראלי. זה מסוכן לחלק מהמנהיגים של המדינה.
אפילו ההסבר לקיומו של מגן דוד על הדגל; נלקח מצורת הטלאי הצהוב, בשינו הצבע כך שיתאים לפסי הטלית; נמחק מהתודעה. ״חגיגות השואה״ הפכו מזמן למפגן נוכחות חסר טעם שתכליתו שימור ה״קורבנות״ היהודית. שאר הנרצחים לא מוזכרים. קהילת ההומואים שזכתה לטלאי ורוד, צוענים שנטבחו בכמויות שהן כנראה יותר גדולות מהיהודים, קוריאנים שעונו ע״י היפנים ואפילו אסירי המלחמה. כולם זניחים ביחס ליהודים.

צריך לזכור את השואה.
צריך ללמוד מהשואה.
ובעיקר צריך לוודא שלא תהיה עוד אחת.

מדינת ישראל זוכרת מה שהיא רוצה, אינה מנסה ללמוד וסעיף המניעה בקרוב אפילו לא יהיה מס שפתיים.

יום חמישי, 2 באפריל 2015

פסח עליך ישראל

פסח, חג החירות שדואג לנו לכמות השיעבודים הגדולה ביותר. לזכר המבצע הלוגיסטי של להוליך את עם ישראל במדבר 40 שנה לכיוון כנען, ההורים בימינו צריכים לבצע תרגילי לוגיסטיקה במשך שבועיים.
לכל גיל יש קייטנה, או מחנה, או פעילות ייעודית לשם השמדת משהו תקין אחר. כשאין פעילות יש סבים, בין לבין יש ליל-סדר, חזרות לליל-סדר, וכל שאר הדברים הרגילים. בפועל כל דקה בשבועיים של פסח נמדדת על השעון, המכונית נוסעת במסלולים מיוחדים לצורך עקיפת הנהגים האחרים שגם הם באותו מצב.
אחרי שחידון הלוגיסטיקה למתחילים נפתר, יש לבצעו. הביצוע הוא בעייתי. אי-אפשר לשלוח ילד בלי ביגוד מתאים. ההגדרות של ביגוד מתאים בעונת האביב הן גמישות, זה מתחיל בשני סטים ליום ונגמר בציוד הישרדות לטיול בשלג. בסיכום, הבאנו תיק ענק שלא הכיל דברים נכונים. כרגיל שכחנו פיג׳מה.
לפחות יהיה זמן לתיקונים, אנחנו נראה את הילדים בעוד יום. לילדים זה היה יותר בעייתי, נוח להם שיש להם מישהו שקל לטרטר במשפט לא תיקני. תפיסת העולם של ילד היא ממוקדת כאן ועכשיו, העבר לא ממש מוגדר ואילו העתיד לא קיים.
שביט למד את משמעות ה״קר לי״, בצורה הפשוטה - להחליף לבגד אחר. בוקר אחד, מיד לאחר המקלחת, הבגדים שהוא היה צריך ללבוש לא מצאו חן בעיניו. במקום להגיד משפט שנשמע לנו הגיוני, הוא בחר ב״קר לי בבגדים!״ אפילו שירלי, שלרוב תשמח להלביש ילד בשכבה נוספת, קלטה שיש כאן חוסר הגיון. אחרי שתפסנו את הקוף הקטן שרץ בכל הבית, הלבשנו אותו בבגדים אחרים מעט, עכשיו כבר לא היה לו ״קר בבגדים״.
במקביל להמצאות של שביט, יש המצאות של אלה. פה זה כבר לא השגיאות הגסות של משפטים חסרי הקשר (עשיתי לבד עם עזרה מאמא) ויותר הסברים לשביט. ״לא לוקחים מפתח של חביתוש בלי רשות של רגע ודודלי״ נכתב על אלה. האמירה ״תבקש סליחה מאמא ואבא וממני״, כולל סינגור על הבקשה, הפך לדבר יחסית שכיח.
כמובן, החוכמות הללו מוכפלות אצל הסבים, הקהל הידידותי ביותר שניתן לבקש. זה גם הקהל היחיד שמתבלבל בשירה מול קהל בגלל הילד וליתר ביטחון לוקח אותו איתו לקטע הבא. אני לא יודע האם הייתה ציפייה לשינוי, לפחות בפעם השנייה הם כבר לא היו לבד.
אולי פה באמת המקום לציין את נס פסח: ״היה אוכל!״ הכוונה היא למשהו שאפשר להגיש לאנשים. לא ההמצאות המעניינות שהתרגלנו אליהן משנים עברו. היה השנה בשר שראוי למאכל, אמנם טעים לא היה אחת מתכונותיו, עדיין זה הצליח לעבור את מערכת האיכול ללא תופעות מיוחדות ואפילו לא נרשמו שיניים שבורות!
לאחר הבלגן שמכונה בטעות ״סדר פסח״ מתחיל החג. בפסח נותנים לילדים לאכול קירות, בשאר השנה אנחנו מתפלאים למה הם מדביקים אוכל לקיר. התבונה האנושית בשיאה.

עכשיו צריך לעבור לאירוע החשוב בפסח: ערב הפיצות.