שבוע אחד (שאפילו לא נגמר)

"נו תעבור כבר", אמרתי לשבוע.

"נראה לצד הפיזיקאי שבך שזה יקרה עכשיו?", ענה לי השבוע.

"אבל בכל זאת...", אמרתי לו אנוכי.

מה לעשות, השבוע הזה היה מאוד עמוס.

דווקא ההתחלה שלו הייתה טובה. יום ראשון בבוקר התחיל כמו כל שבוע, מגיעים למשרד לנוח ולתקן באגים (לדוג דגים לפי האקדמיה ללשון). הבלגן התחיל בערב, הלכנו לקנות מנשא חדש לאלה. שירלי קצת התלוננה על המנשא הישן, אלה התלוננה גם, אבל רק אחרי שהיה את המנשא החדש הבנו שאלו היו תלונות.
מעט אחרי הקנייה קיבלנו טלפון שהחתונה של אח של שירלי תהיה ביום שלישי ב-15:00. השמועות היו כבר בשעות הצהוריים-ערב, הן אמרו יום חמישי, אח"כ יותר מוקדם, בערב סופית הייתה הודעה. את ההסבר (שידענו, פשוט לא רצינו לקבל) קיבלנו בצורה מעט לקונית. אם הכלה נמצאת על ערס דווי, יש לה בין ימים לשבועות, ובקשתה הייתה להיות נוכחת בחופה.
יום שני הוקדש לצמצום הבלגן שיהיה ביום שלישי. אם ע"י עוד עבודה ע"מ לסגור תקלות אפשריות ואם ע"י בדיקת זמני נסיעות, תיאום בין רכבים וכו'. אי-אפשר להגיד שאני זוכר הרבה מהיום הזה, זה נראה כאילו דילגו עליו במניין הימים. הדבר היחיד שהיה חשוב באותו יום הוא שחגגנו (בצורה חלקית) את יום הנישואין השלישי שלנו בהצגת תיאטרון.
יום שלישי, החתונה, בתוך איכילוב, ארגון של יום וחצי, אפילו הטבעות היו אלתור (חריטה של CNC נירוסטה) כי הטבעות האמיתיות לא הגיעו. מי שיכל הגיע, לחלק הגיע רק נציגות, ועדיין היה מרגש.
הטקס, רפורמי, לא בטוח שחרדים מוכנים לכופף חוקים אם זה לגבי אנשים אחרים. בסוף הטקס, בהתאם למסורת, שיר בפרסית. בסיכום היה טקס מאוד יפה ומכובד.
יום רביעי היה ירידת המתח. יום בו לא עשינו כלום, אפילו ארוחת ערב הייתה מחוממת. הדבר היחיד שעשינו היה טלפון לגבי התוכנית של יום חמישי.
יום חמישי, יומולדת לחבר. נכון שזה יומיים לפני התאריך (כשהתאריך לא מסתדר - מיישרים), עדיין אפשר לחגוג. כמובן שזה גרם לנו לאירגון לו"ז צפוף. התוצאה היא שאין שקיות לסנדוויץ' של יום ראשון, מה לעשות לא היה זמן לקניות האלו. כך יצא שבשעה 23:00 עשיתי סיבובים בגרנד. שלב ראשון חיפוש מעלית עובדת, עגלה עם תינוקת לא יורדת במדרגות. שלב שני היה היציאה מהחנייה. בהתאם לחוקי מרפי היציאה הטובה מבחינתנו, סגורה מ-22:00. ההודעה על כך מתקבלת בזמן בו רוצים לצאת, שווה ערך לכמה מטר מהיציאה. כך יצא שעשינו סיבובים פה ושם והגענו לבית במצב שפיכות מתקדם ב-0:00.
יום שישי שמנו ילדה במעון (אני עדיין לא בטוח שזו לא הייתה האמא שלה), המשכנו לארוחת בוקר תוך מעבר אצל הירקן להשלמת חוסרים. ארוחת בוקר הינה סיפור מורכב. רמת המורכבות מוכפל בעבור כל בן-אדם שצריך להגיע, היינו 6 ולכן התופעות התחילו בשלב לפני, גם אנחנו עשינו קניות ועוד זוג חברים עשו קניות, רק שהם קנו מוצרי חלב והיו צריכים עזרה מוראלית (מקרר שלא נמצא מאחורי דלת נעולה) מהחברים שכבר ישבו איתנו ליד השולחן. נפתר בנסיעה מהירה, לאחר הזמנת האוכל. בזמן אותה נסיעה קיבלנו את הבשורה שהאמא של הכלה נפטרה, מועד ההלוויה לא ידוע. במצב כזה כל מה שנותר זה לחכות. לחכות לנתונים נוספים, למתי, לאיפה ובגדול לכל מיני פרטים קטנים ולא חשובים.
לקח קצת יותר משעה עד שהודיעו לנו מתי הלוויה, וכ-20 דקות נוספות כדי לשנות את המיקום והזמן (למה לא את מי???).
ביצענו התארגנות בזק, הוצאנו את אלה מהמעון והבאנו אותה לסבים שישמרו עליה. מייד אחרי זה חזרנו לבית ע"מ להחליף חולצה שהיא פלטה עליה, ולסוע מהר. הלוויה היחידה שאתה יכול לאחר אליה היא הלוויה שלך...

עכשיו רק צריך שהשבוע יעבור, קצת מנוחה מהמהומה האדירה שלה השבוע הזה. פתאום השיר "Wake me up when september ends" של Greenday קיבל משמעות, גם אני רוצה לישון עד שהכל יעבור. פתאום גם אני רוצה ללכת בבוקר לעבודה, לחזור בערב הביתה, לשחק עם הילדה וללכת לישון.
זה סתם חלום על שקט שיעבור אחרי 3 ימים כאלו, רק צריך שהם יגיעו...

להקת הברווזים של אלה

קנינו ברווזי-אמבטיה.

להקה של 6 ברווזים בצבעים שונים, מצפצפים (כשאין בהם מים) ובסך הכל נחמדים. הסיבה שצריך ברווזים היא שאת האמבטיה היומית אני עושה.

כמו רוב הדברים לגבי ילד, גם הברווזים הם בשביל ההורים, האבא במקרה הזה. הברווזים היו משחק נורא נחמד, לא ברור כמה אלה נהנתה מתוספת של 6 דברים שצפים (לפעמים הפוך) בתוך האמבטיה שלה. האבא שלה מאוד נהנה להשיט אותם מסביב, לקחת אחד ולצפצף בו בשביל שהיא תנסה לתפוס, להניח אותם עליה. בשלב זה ראיתי משהו מאוד חשוב.

אלה ירשה מאמא שלה לפחות תכונה אחת. היא הצליחה להטביעה את אחד מהברווזים תוך שימוש בלשון בלבד.

אחרי זמן מה התחלתי להוציא את הברווזיה. השיטה היא מי שעף למים (שווה ערך לאלה העיפה אותו) יוצא. אלה מבחינתה גם ניסתה (בהצלחה לא זניחה) להוציא את המים מהאמבטיה.

הברווז האחרון ששרד הוא הכתום.

הברווזים, כמו צעצועים נוספים וכמו ההצגות והסרטים לילדים, יותר מעניינים את ההורים שמחוייבים לגרור לשם ילד, לפעמים בוכה, לפעמים אפילו ישן, רק בשביל להכנס.

בטח יום אחרי זה בגן השיחה נשמעת ככה:

"אתמול אבא הביא לי ברווזי אמבטיה"

"וואו איזה יופי, איך הם?"

"אני עדיין לא יודעת, הוא שיחק איתם כל זמן האמבטיה, וברגע שאני רציתי לגעת בהם הסבון נכנס לי לעיניים ועד שנפתרתי ממנו, אבא חזר לשחק בהם..."

סערה

אפשר להגיד שמבחינתנו הסערה התחילה ביום חמישי. זה לא שהייתה רוח חזקה, הגשם אפילו לא זרזף ולמען האמת הלילה היה בהיר וכוכבים כיסו את השמיים. זה היה בגלל ההכנות.

התחלנו בביצוע של קניות לחמין, תערובת של קטניות, תפודים וכו'. בנוסף ניצלנו את היום שלפני להיפגש עם חברים. ביום הסערה, כך הנחנו, נשאר ספונים בביתנו.

יום חמישי עבר, בילינו כמו שצריך ע"מ למלא מצברים לפני הסופה.

ביום שישי דאגנו לבשר לחמין, הכנו את הסיר בצורה יפה. ליד פעילות החמין היה גם לחיות, אבל הסערה הצפויה שיושבת בקצה האופק דואגת לנדידת הריכוז בצורה קבועה. גמרנו את כל ההכנות בזמן טוב לנמנום בצפייה למטר כבד.

לעת ערב התחילו הרוחות. תחילה קלות, כמעט לא ברור שהולכת להיות סופה. בהמשך הן התחזקו לכדי רוחות אמיתיות שאינן משבים קלים. הגשם הגיע בלילה, כנראה תוך כדי חלום, את התוצאות ראינו רק בבוקר.

לשבת בבוקר הגענו עייפים משנת לילה מאומצת. איכשהו בשעה 12:00 כבר קמנו, זה הרבה בשבילנו, לרוב בשעה 15:00 ניתן למצוא אותנו מגששים אחר הקפה של הבוקר. החמין יצא סביר, היה חסר זמן בישול, אבל התבלון דואג להיותו טעים, גם אם יום לאחר מכן הוא הרבה יותר טעים. אחרי חמין צריך לעשות פעולה חשובה - לרבוץ. רביצה עשינו כדת וכדין, למרות שדאגנו לכמה דברים בבית על הדרך.

השבת הסתיימה בטיול בו אפילו רומי סבלה מקור, היא העדיפה לחכות לבוקר עם השירותים רק כדי לא להישאר דקה נוספת ברוח הפרצים שמשתוללת בחוץ. אלו הם חיי כלב בימי החורף.

יום ראשון בבוקר היה יותר דומה לשעה שלפני עלות השחר, אור עמום שלא מסוגל להאיר את החדר, ברקים חותכים את הרקיע מדי כמה דקות והרעמים בעקבותיהם מרעידים את הבית והלב. יום כזה גורם לך לרצות לחזור לפוך, לאטום הכל ולישון. לישון, לישון ולישון עד שיהיה יפה בחוץ, או לפחות עד שיהיה אור בחוץ. זה לא עזר ובסוף, שהיה בשעה הרגילה, יצאתי מהבית באותה שעה כמו בכל יום.

ביום שני כבר היה יותר מואר, מהבית יצאתי תחת אור השמש, יום קריר כמעה. בצהריים היה חם מדי (בשבילי נודניקים), אבל זה בגדר נסבל. אחרי הצהריים חזרתי לגשם של סוף הסערה, אין דבר יותר כיפי מלהתקרבל בפוך כשבחוץ מטפטף, או יותר ממטפטף.

ביום שלישי הכל נגמר. אין גשם, אין ברקים ואין כלום. סתם שמש וחם מדי (להוריד 2-3 מעלות ויהיה מושלם). עדיין יש מחשבה שאולי יהיה עוד, כנראה זה לא יהיה בקרוב.

תם חנוכה

יום אחרון של חנוכה. רגע לפני ששוכחים את הנרות, הסופגניות, הלביבות והשרפות. עצרתי רגע לחשוב מה היה לנו בחג.

כמובן שריפה של הכרמל. שריפה כזו גדולה גורמת לאנשים להוציא את הטוב שבהם בתרומה ואירוח. לעומת זאת לזוללי הנבלות (עיתונאים כמו שהם מכנים את עצמם) היה זמן לשפוך דם. הרבה דם הם שפכו בזמן השריפה כשזה לא היה מתאים, יותר מאוחר הם שינו כיוון ושפכו דם נוסף, רק אחרי שכבתה האש אפשר היה לכוון את להקת הצבועים הזו לאשמים האמיתיים. יום נוסף והם עסוקים בלחפש טרף חדש.

לא על השריפה הזו כדאי לדבר. בחג הזה הייתי בכמה הדלקות של נרות, בעברית שריפות קטנות. הראשונה הייתה כי מישהו נזכר באמצע מסיבת ימי ההולדת המשפחתית של החודשים ספטמבר עד נובמבר בכך שעכשיו חנוכה.
מייד מארגנים נרות, לא בטוח שבכמות הנכונה, אבל למי אכפת. גפרורים ע"מ להדליקם, את השמש הכי קשה לנעוץ, ולכן הוא לא ימוש ממקומו, אליו הוא הוכנס לא בוער. לפעמים, אפילו בעזרת הסכין לא ניתן לגלף את שאריות דונג.
קצת אש, עוד קצת אש - במקום האלכוהול שחסר, ושירי חנוכה שמושרים בקנון לא מתוכנן. פה המקום להסביר מה זה אומר "קנון".
במצב תקין קנון אומר שישנן כמה קבוצות ששרות וההפרש ביניהם נשאר קבוע. במשפחה זה אומר, ישנם כמה בודדים ששרים, ההפרש ביניהם לא קבוע (הוא תמיד קיים כך שזה גם לא 0), המילים הן חלק נסבל מהשיר. בניסוח הברור יותר השיר סובל מהשיבוש שלהן. המנגינה, כמו שאבא שלי נוהג להגיד: "כשמתקרבים אליה, תגידו שלום". אם אלה תחשוב ש-"להלהלה" זו מילה בעברית, אני לפחות אדע מהיכן זה צץ.
בסיכום חזרנו הביתה עייפים אך רצוצים.
ביום למחרת קיבלנו הדלקת נרות כדת וכדין, לפי כל כללי הטקס שזכרו בעל פה. הווה אומר, אל תגיד את התפילה בצורה ברורה, פן תתוקן על שגיאה שלא בטוח שהיא שגיאה. את השירים יש לשיר כמו שאוכלים דג - משאירים רק את הראש והזנב. בקיצור איפה שרש"י שכח משהו, יש לעזור לו לפרש, לשנות ולעשות שמח מהיהדות. נכון זה נוגד את הדיבר האחד-עשרה (לא תהנה), אבל זה מהנה.
עוד מספר ימים עוברים ויש הדלקת נרות בגן של אלה. אלה שהבינה את רעיון המסיבה אחרי 10 דקות, החליטה לעבור לשלב היותר חשוב. אוכל. סופגנייה, עדיין לא נמצאת בתפריט (אולי אם שמים בבלנדר ניתן להגדיר אותה כנוזלית מספיק) ולכן היא קיבלה אוכל מזין. ההורים קיבלו סופגנייה, בהמשך הערב רפי גינת הוכיח שזה שקול לקערת קורן-פלקס שנחשבת לארוחת בוקר. אולי כדאי לנסות את הרעיון, לאכול קורן פלקס בחנוכה, גם זה משמין...

שריפה נעימה לכולנו, לאלה ששוחטים ולאלה ששמים את הפוליטיקאי שנשחט על האש. אילו רק היינו עושים משהו במקום לברבר את עצמנו לדעת...