שבוע אחד (שאפילו לא נגמר)

"נו תעבור כבר", אמרתי לשבוע.

"נראה לצד הפיזיקאי שבך שזה יקרה עכשיו?", ענה לי השבוע.

"אבל בכל זאת...", אמרתי לו אנוכי.

מה לעשות, השבוע הזה היה מאוד עמוס.

דווקא ההתחלה שלו הייתה טובה. יום ראשון בבוקר התחיל כמו כל שבוע, מגיעים למשרד לנוח ולתקן באגים (לדוג דגים לפי האקדמיה ללשון). הבלגן התחיל בערב, הלכנו לקנות מנשא חדש לאלה. שירלי קצת התלוננה על המנשא הישן, אלה התלוננה גם, אבל רק אחרי שהיה את המנשא החדש הבנו שאלו היו תלונות.
מעט אחרי הקנייה קיבלנו טלפון שהחתונה של אח של שירלי תהיה ביום שלישי ב-15:00. השמועות היו כבר בשעות הצהוריים-ערב, הן אמרו יום חמישי, אח"כ יותר מוקדם, בערב סופית הייתה הודעה. את ההסבר (שידענו, פשוט לא רצינו לקבל) קיבלנו בצורה מעט לקונית. אם הכלה נמצאת על ערס דווי, יש לה בין ימים לשבועות, ובקשתה הייתה להיות נוכחת בחופה.
יום שני הוקדש לצמצום הבלגן שיהיה ביום שלישי. אם ע"י עוד עבודה ע"מ לסגור תקלות אפשריות ואם ע"י בדיקת זמני נסיעות, תיאום בין רכבים וכו'. אי-אפשר להגיד שאני זוכר הרבה מהיום הזה, זה נראה כאילו דילגו עליו במניין הימים. הדבר היחיד שהיה חשוב באותו יום הוא שחגגנו (בצורה חלקית) את יום הנישואין השלישי שלנו בהצגת תיאטרון.
יום שלישי, החתונה, בתוך איכילוב, ארגון של יום וחצי, אפילו הטבעות היו אלתור (חריטה של CNC נירוסטה) כי הטבעות האמיתיות לא הגיעו. מי שיכל הגיע, לחלק הגיע רק נציגות, ועדיין היה מרגש.
הטקס, רפורמי, לא בטוח שחרדים מוכנים לכופף חוקים אם זה לגבי אנשים אחרים. בסוף הטקס, בהתאם למסורת, שיר בפרסית. בסיכום היה טקס מאוד יפה ומכובד.
יום רביעי היה ירידת המתח. יום בו לא עשינו כלום, אפילו ארוחת ערב הייתה מחוממת. הדבר היחיד שעשינו היה טלפון לגבי התוכנית של יום חמישי.
יום חמישי, יומולדת לחבר. נכון שזה יומיים לפני התאריך (כשהתאריך לא מסתדר - מיישרים), עדיין אפשר לחגוג. כמובן שזה גרם לנו לאירגון לו"ז צפוף. התוצאה היא שאין שקיות לסנדוויץ' של יום ראשון, מה לעשות לא היה זמן לקניות האלו. כך יצא שבשעה 23:00 עשיתי סיבובים בגרנד. שלב ראשון חיפוש מעלית עובדת, עגלה עם תינוקת לא יורדת במדרגות. שלב שני היה היציאה מהחנייה. בהתאם לחוקי מרפי היציאה הטובה מבחינתנו, סגורה מ-22:00. ההודעה על כך מתקבלת בזמן בו רוצים לצאת, שווה ערך לכמה מטר מהיציאה. כך יצא שעשינו סיבובים פה ושם והגענו לבית במצב שפיכות מתקדם ב-0:00.
יום שישי שמנו ילדה במעון (אני עדיין לא בטוח שזו לא הייתה האמא שלה), המשכנו לארוחת בוקר תוך מעבר אצל הירקן להשלמת חוסרים. ארוחת בוקר הינה סיפור מורכב. רמת המורכבות מוכפל בעבור כל בן-אדם שצריך להגיע, היינו 6 ולכן התופעות התחילו בשלב לפני, גם אנחנו עשינו קניות ועוד זוג חברים עשו קניות, רק שהם קנו מוצרי חלב והיו צריכים עזרה מוראלית (מקרר שלא נמצא מאחורי דלת נעולה) מהחברים שכבר ישבו איתנו ליד השולחן. נפתר בנסיעה מהירה, לאחר הזמנת האוכל. בזמן אותה נסיעה קיבלנו את הבשורה שהאמא של הכלה נפטרה, מועד ההלוויה לא ידוע. במצב כזה כל מה שנותר זה לחכות. לחכות לנתונים נוספים, למתי, לאיפה ובגדול לכל מיני פרטים קטנים ולא חשובים.
לקח קצת יותר משעה עד שהודיעו לנו מתי הלוויה, וכ-20 דקות נוספות כדי לשנות את המיקום והזמן (למה לא את מי???).
ביצענו התארגנות בזק, הוצאנו את אלה מהמעון והבאנו אותה לסבים שישמרו עליה. מייד אחרי זה חזרנו לבית ע"מ להחליף חולצה שהיא פלטה עליה, ולסוע מהר. הלוויה היחידה שאתה יכול לאחר אליה היא הלוויה שלך...

עכשיו רק צריך שהשבוע יעבור, קצת מנוחה מהמהומה האדירה שלה השבוע הזה. פתאום השיר "Wake me up when september ends" של Greenday קיבל משמעות, גם אני רוצה לישון עד שהכל יעבור. פתאום גם אני רוצה ללכת בבוקר לעבודה, לחזור בערב הביתה, לשחק עם הילדה וללכת לישון.
זה סתם חלום על שקט שיעבור אחרי 3 ימים כאלו, רק צריך שהם יגיעו...