חופשה

אמצע אוגוסט הוא זמן טוב לחופשה. תפסנו את הרגליים, חברים ונסענו לסופ"ש במלון. מתברר שהדבר החשוב ביותר להצלחתה של חופשה הוא המשתתפים. שזה אומר שהילדים יסתדרו ביניהם.
את החופשה התחלנו בצורה הטובה ביותר - פקק הזוי בכביש. הגענו ישר לא. צהריים במסעדה קרובה ושם העברנו את הזמן עד למסירת החדרים לפי הגרסה הראשונה. לאחר ההגעה למלון היה עיקוב נוסף (בסוף זה הגיעה לשעה מעבר לזמן הכתוב) במסירת החדרים, כי זה מלון בישראל והזמן הוא פיקציה. ליתר ביטחון הם הודיעו במשך השעתיים שחיכינו שזה עוד 10 דקות.
בסוף קיבלנו את החדרים, פרקנו את הציוד ושילחנו את הילדים לפעילות כלשהי במתחם המלון. בגלל השעה הוחלט שנלך להביא משהו לאכול. הכוונה בנלך היא האבות ילכו, עם הילדה הקטנה שכבר גמורה מעייפות.
אם רוצים לסחוט רחמים מאנשים כל מה שצריך הוא שני אבות וילדה צורחת. למדנו את זה על בשרנו תוך דאגה לארוחת ערב מסוג פיתות עם חומוס, עלי גפן ממולאים, לבנה ופיצה. זה הולך טוב ואפילו עוזר לשנת הלילה שמגיעה בהמשך.
בבוקר התעוררנו ל"קרב על השמיכה" בין אלה לשביט. מתברר שאחרי 9 שעות שינה הילדים מתעוררים ורוצים לריב על דבר מה. השמיכה המסכנה הייתה בתווך וחטפה האשמות מגוונות. אחרי שעה של ריב הם שמעו על ארוחת הבוקר ומייד קפצו לדום מתוח לצורך הסתערות על החדר השכן בתור מקפצה לחדר האוכל. בתום האוכל הם ישר מצאו פעילות חדשה - בריכה, ובהמשך בריכה עם מגלשה ו לבסוף סרט / מחשב עד לזלילת הצהריים, השאריות של ארוחת הערב.
לסיום היום לקחנו את החבורה למסעדה במתחם התחנה בירושלים. כמובן שלפני שיצאנו אלה כבר הספיקה להיפצע, הפעם מדלת שנטרקה על האצבע שלה. אלה כמו אלה דאגה להסביר מי בדיוק האחראי, עד כמה הוא אשם ומורת רוחה מחוסר ההתנצלות. כשזה נוגע להפעלת אנשים אחרים היא מומחית ברמות על.
כשחזרנו הילדים כבר היו מספיק עייפים בשביל לישון בלי לריב, זה לא שהם לא ניסו, זה התופעה של לפהק באמצע ההקנטה. זה לא הולך. לצעוק "אתה..." לפהק ולהמשיך זה לא אפקטיבי.
בשבת עשינו שידור חוזר של ארוחת הבוקר משישי, חוץ מהרעיון המדהים שבשבת חובה לבלגן את האוכל. לילדים זה לא באמת הפריע, גם לא בשלב בו נוסה ג'חנון עם ריבה. למבוגרים הייתה טיפה בעייה עם ההפרה הבוטה של ועדת הלסינקי, אבל התחבאנו מאחורי הסעיף של המבצע הוא מתחת לגיל 8.
לסיום החופשה עשינו גיחה למסעדה באבו גוש. מסעדה שהייתה יכולה להיות כשרה למהדרין, אם רק היו מוותרים על הפתיחה בשבת. המצב בשטח אומר שהם יגישו בשר לבן לפני שהם יסגרו בשבת.

כך הסתיימה לה חופשה קצרה עם הילדים. עכשיו צריכים לתכנן את החופשה הבאה.

גורם השביט

באחד מימי השרב של אוגוסט, בעודי עושה את דרכי לרכב שמתבשל בחום, הגיעה אלי תובנה קטנה. זה נחת בעקבות הבעיה החדשה שלנו מול אגף החינוך העירוני. לקח שנים להוציא הצהרה רשמית ששביט על הספקטרום האוטיסטי, מספר לא מבוטל של חודשים לקבל חוות דעת נוספת ע"מ שיהיה לכך תוקף (במקרה של שביט ניתן גם להבין למה) ואז מגיע אגף החינוך.
מתברר שבין האגף לבין עצמו אין קשר. אחרת לא ניתן להסביר את הבקשה שנשלח את האבחון בדחיפות ואת ההודעה שהגיעה יומיים אחרי על כך שבעצם לא ניתן לטפל בבקשה. המזל של שביט הוא שלשירלי יש הבנה של הביורוקרטיה, בקיצור היא דאגה להראות שיש פטיש מוכן ביד שמאחורי הגב. עכשיו נקווה שהוא לא ייקרא לדגל, פעם הקודמת הם הבינו את הרמז.
כפי שניתן היה לצפות, העניינים הסתדרו לאחר הגעה למקום. זה קשה להגיד שלא יעשו משהו לאדם שעומד מולך, זה אפילו יותר מסובך כשמגיעים עם כלב נחייה ומסבירים את המורכבות הנוספת. בנוסף צריך לזכור ששירלי גם מכירה עוד כמה נפשות שם. למען האמת, אחרי שהכל הסתדר והיא סיפרה כבדרך אגב למישהי היא גילתה שזו מישהי שמכירה את ראש אגף החינוך. בשלב הזה הגילוי היה רק קוריוז, הכל כבר סגור.
אחרי הסגירה עברנו לשלב הלסגור עם שביט. הוא צריך חולצות להבנה שאין ברירה, הוא בבית הספר שנקבע לו. החולצות הגיעו תוך יום ונכנסו לארון. ההבנה נשארה מחוץ לבית. כנראה שההסבר היחיד ששכנעה אותו לעלות לכתה א הוא Xbox. שהוגדר בצורה הבאה: "רק ילד בכתה א (ומעלה) מספיק בוגר בשביל לשחק בבית ב-xbox." בביליארד קוראים לזה שימוש ב-3 קירות.

לסיכום נשארה עוד הבטחה אחת מהתחלת הפוסט.
התובנה! שהיא מאוד פשוטה, ילד הוא יהלום. כל יהלום דורש ליטוש, כל ילד דורש חינוך. ישנם כאלה שדורשים יותר וישנם כאלה שדורשים פחות, אבל כולם דורשים את הליטוש. סוג העבודה שצריך לבצע משתנה מילד לילד, אלה צריכה את היכולת להתרכז (ויואנס עושה את העבודה) בעוד ששביט צריך המון הסברים בתחום החברתי. למען האמת, הוא מודע לכך ונעזר באלה כל פעם שהוא יכול. אלה מצידה לרוב עוזרת, אבל לפעמים גם דואגת לשים מהמורות סתם בשביל הכיף.
יש ימים בהם שני היהלומים הקטנים בוהקים באור סנוורים, ויש ימים בהם חוסר הליטוש חותך את בשרנו. קשה לדעת מה יילד יום. אנחנו לומדים ומקווים לטוב.