A 6 years journey called Shavit

I'll begin with the final conclusion, Shavit has ASD.
Reaching the conclusion is a journey beginning years ago. But the conclusion is only a minor milestone in the real journey called living. Unlike life, which is granted 'till death, living holds an extra meaning to it. Living means really enjoying the air you inhale, feeling happiness in the morning (even if you hate to get out of bed like I do), and understanding the temporality of bad times.
Shavit loved the idea of birthday party. We could feel his excitement in the air, and see it in his behavior. It was one of the rare occasions in which he decided to put his clothes on by himself, and without our constant reminders. Later on he orchestrated the ceremony with a special dignity only he can master. When the question "what will you be when your old" came, he answered "Sweet".
It's a wonder what he can pull out of the sleeve, and the heights he can reach, while at the same time falling to a series of potholes regarding human feelings.
ASD is the title of the enigma. In practice it's as complicated as hell. Shavit can explain (step by step) how to change the input channel of the TV from the shower, and walk headfirst into a cup of coffee (mine) which spilled all around.
Just for the closing:
Shavit can walk harm-free out of troubles Ella wouldn't dare into.

סופסוף חופש

היום הגדול הגיע, הראשון בספטמבר. זהו היום שכל הורה מחכה לו. זה היום שבו יש סדר יום מוגדר לילדים.
נכון שהבלגן עדיין חוגג, שביט שהיה אמור להגיע בהסעה לבית ספר עדיין ללא הסעה, אלה מגיעה כל יום ללא ידיעה מה היא לומדת מחר (לפעמים גם היום) ושירלי מעבירה שיעורי ספרות על מה שהיא רוצה כי לא הספיקו לארגן את הכיתה. איכשהו תמיד הראשון בספטמבר מופיע לפני הזמן.
בינתיים כבר דאגנו למספיק מחברות לשנתיים הקרובות, עפרונות בכמות (למען האמת חלקם מיועדים לי לצורך קורס ניווט) ועוד שלל דברים לא ממש קשורים. רק מוקה נשארה בצד, אבל זה בגלל שהיא לא מוכנה לוותר על הצעצוע הישן שלה לטובת חדשים. הכלבלב ראה שזה עובד ועד שזה לא ייהרס אין סיבה להחליף.
את החזרה ללימודים ראיתי כך. אלה, נכנסת לשער בית הספר. חיבוק למנהלת (שיודעת את שמה) לקיחת סוכריה שחילקו שם ומייד חיבוק ליועצת, גם אותה היא מכירה משנה שעברה. אם לדייק, היא מכירה חלק די נכבד מבית הספר. בהתחשב בכך שהכיתה שלה היא רק אחת מתוך כעשרים, זה כנראה מכיוונים אחרים.
שביט הגיע תוך חשש כבד לכיתה. להבדיל מאלה הוא נכנס למקום חדש לגמרי. המזל שלו הוא שהוא שביט. כשהוא מסתבך הוא פותר את הבעיה בחיבוק, נשיקה וסתם אמירת המשפט הדרוש ללא כל כוונה מאחוריו. היכולת שלו לצאת מצרות היא מדהימה, רק היכולת להכנס אליהן מעיבה עליה.

את היום הראשון צלחנו בשן, עין והרבה זיעה - היה חם בטירוף. אחרי שבת רגועה בבית התחילו הלימודים באמת, שבוע ראשון של חופש להורים. אם הטמפרטורה הייתה יותר נמוכה זה היה מושלם.