Ella is 7 years old

It's hard to believe, but fact is Ella finished the 1st grade, and is 7 years old. A year ago she couldn't read a single word, and now she reads mini books to Shavit.
Ella's school began with our fears regarding the new treatment she received, the Ritalin. It turned out to be a savior. This year she could make more friends, she enjoyed her classmates, and she finally did manage to sit on a chair.
The "examination" of ADHD took less than 10 minutes, the doc just filled in all the details while she tore down his "test lab".
Her teacher told us a few months after school has began, "I thought she didn't need Ritalin, but the one time she forgot to take it did prove me wrong." Ella had jumped on the tables, not metaphorically, feet on tables and who knows which kid on her tail.
One last detail to add to the collage. On the day after her birthday date I took her with me to a "learning sailing", part of my skipper course. She enjoyed it a lot, even though the fish decided to hide. She walked on the ship like it was land, and sought the hiding fish. Fish we didn't find, only pieces of garbage floating around.
That's all for now. I hope that by Shavit's birthday I'll have my skipper's license.

סופש ראשון של חופש

טוב, לא בדיוק חופש, בכל זאת יש קייטנות בימים א-ה. אבל שישבת פנויים. אנחנו ניצלנו את הרעיון להתחרדן בבית. עד כדי רחבי העיר...
ביום שישי דאגנו למוקה למקלחת ותגלחת. הכלבלב כבר סבל מעודפים הפרווה, את השמחה של מוקה אחרי תספורת אי אפשר לתאר במילים. יש רק דבר אחד שהיא לא אוהבת בתספורות, הפפיון. לא משנה איך שמים, מה הצבע או כמה אלה מפצירה, הפפיון יעוף תוך מספר דקות.
סיימנו את המקלחת למוקה והתחלנו את השבת.
בערך בשעות הצהריים של שבת נכנס לילדים ג'וק הים. הרעיון עלה כבר לפני כן, אבל אחרי ארוחה כבדה הוא קיבל משקל. קצת לחץ על שירלי שחשבה שלישון זה נחמד יותר מים והלכנו לחוף.
שני ילדים, מי ים, דגל אדום (שהיה לי ברור מאוד למה הוא מונף) ואנחנו טובלים המים. משחקים עם הגלים, אוספים צדפים וסתם מתקררים טיפה מהחמסין האחרון.
אלה כבר למדה מהפעם הקודמת והביאה דלי וכף, זה כדי לשחק בחול. בצורה מוזרה היא גם הביאה סנפירים ומשקפת צלילה, פה ההגיון היה פחות נהיר, אבל לה זה הסתדר. שביט העדיף להביא את אמא לוודא שהיא תהיה בתוך המים, כנראה לבדוק שזו באמת אמא ולא גוש סוכר מתחזה.
לסיום היום חזרנו הביתה לארוחת ערב של דג וסלט. שני ילדים שחוזרים מהים הם דבר רעב. מאוד רעב. רעב מספיק כדי להתחיל במעין שיר דקלום בסגנון של "דג, דג, דג, אנחנו רעבים".
הבורי שיצא מהתנור החזיק מעמד לפרק הזמן המינימלי בו הוא מתקרר לטמפרטורה אכילה פחות עשר שניות. בקושי שחררתי מהם את האידרות של הדג, וגם זה רק בזכות ההבחנה שזה ממש לא אכיל.
בסיכום היום מתברר שים הוא מקום בילוי נהדר לשבת, ושגם בורי הוא דג טעים (אחרי שהסברתי פעמיים שזה לא סלמון).