חום של עוד לא יולי

חם בחוץ, חם בפנים, החטופים עדיין חטופים ומגדעון סער אנחנו חוטפים.

אין דבר שיותר גרוע לשלטון החוק מחוסר היכולת לאוכפו. בעיריית ת״א הפנימו את הבעייה ודאגו לחוק עזר שיאפשר לעסקים להיות פתוחים בשבת, אמנם בדרך הם ויתרו על ה״קנסות״ הקבועים אותם העסקים קיבלו, אבל גם על הפקחים המיותרים.

בא שר הפנים, שעסוק בקידום עצמי למשרד ראש הממשלה, עשה כמה שינויים וגרם לחוק לא ישים. הכנסת מגבלה שאף-אחד לא הולך לאכוף היא מעשה איוולת שאין כדוגמתו. מעבר לצער על חוסר היכולת לקנות פריטים פשוטים בשבת ללא נסיעה ברכב, זה מחייב פיקוח. מי יממן? אף-אחד! לאיש אין עניין במימון שטות. התוצאה היא זלזול בחוק.

במקביל לשטויות מהמשרד על הפנים, משרד החינוך בשיתוף עיריית נתניה מספקים שטויות מסוג אחר. הכרזות שהן בין לא ראויות לסתם חשוכות בנוגע למהי משפחה ומצעד הגאווה. זה לא שאני מתכוון להשתתף במצעד הגאווה בנתניה, הילדים קטנים מדי, אבל אני אשתתף בעתיד. אולי שנה הבאה, אולי בעוד שנתיים, זה יקרה. שי פירון, אפילו שהוא שר החינוך, לא מסוגל לקחת מההורים את תפקיד המחנכים. הורה שרוצה ילדים סובלניים חייב להתחיל בבית.

רק עוד מילה לסיכום: כנראה שהחטופים כבר אינם חטופים, הם מתים! מחיר כבד מדי לשטות של נעורים:(

חטופים וחוטפים

כבר שבועיים שכל ישראל עסוקים בחטופים. הכל נעצר, חוץ מהחטופים. טביעה של פעוט, ילדה פה וילדה שם, נעלמו. רצח ביריות, לא התרחש. הכל נעצר, חוץ מהחטופים.

זוהי שעתם של הפוליטיקאים. כל אפס מוציא נהמות משלו לכיוון הצד השני. מקדמים אג׳נדות לא ראויות על גבי החטופים. אני רק מחכה לאידיוט הראשון שיקשר את החטיפה לתוכנית בישול. בטח משהו בסגנון ״טרמפ לבישול - נערים חוטפים ביס״. או משהו אחר חסר טעם.

בצורה מפתיעה, בבעיה האמיתית לא נגעו, אפילו לא ברבע גיהוק. למה אין תחבורה ציבורית ראויה בישראל? זה הפך למשהו ברור וידוע, חייבים טרמפים. אין אפשרות להגיע מנתניה לרעננה באוטובוס, לפחות לא בזמן הגיוני של פחות מפי שניים מנסיעה ברכב. אבל לבוא בטענות על הפקרות, אין לנו בעיה.

בבית אנחנו עם ה״חוטפים״. אלה שחוטפים מכות ונשיכות, לפעמים גם בעיטות. ילדים בבית, תתפלל שהקירות יישארו באותו מקום.

הילדים גדלו, לפחות מספיק בכדי שהבגדים משנה שעברה לא יתאימו. התוצאה היא קנייה מסיבית של בגדים. רק שעכשיו כבר יש בעיה, אלה אוהבת לבחור בגדים בעצמה. להבדיל משביט שייבחר בגד על סמך מיקומו, מה שנתפס ביד הוא מה שהוא רוצה, גם אם זה מצנפת לילה ורודה שנפלה לאנגלי בשנת תרפפו ולא עברה כביסה מאז. אלה חייבת לקחת את מה שהיא אוהבת. הלו-קיטי במקום הראשון, מיקי (מיני) מאוס ועוד מספר דמויות במקום השני וצבע סגול. עוד תוספת חשובה עבור אלה, שהשמלה תתנפנף כשמסתובבים. הכל ייבדק בבית לפני היציאה, במעלית מול השכנים ומול כל מי שלא ברח מספיק מהר. בלונדי לרוב ״זוכה״ בזכות להיות הבודקת הראשונה, לפעמים היא גם זוכה בנפילה הגונה של אלה עליה בתהליך.

אם שביט זה יותר קל. צריך לדאוג לבגד זמין, להרחיק את אלה לפני שהיא תבחר לו חולצה ורודה עם מלמלה (זה יפה!) ותשכנע אותו שזה מה שיפה לו. בחלק מהמקרים היא פשוט מחזירה למקום את הבגד המוכן ושמה אחר במקומו. מבחינת שביט מה שחשוב הוא ״אני חתיך״. אוהב ״לחטוף״ מחמאות, למען ההגינות, הוא גם מחלק אותן לכולם.

במקביל לגידול בבגדים יש גם גידול בבגרות. אלה פעם ראשונה הלכה עם חברה. אני קיבלתי טלפון הסבר, או בצורה היותר מוכרת, הודעה מוקלטת - תביא רק ילד אחד מהגן. אחרי ההודעה הגיע הסבר, הילדה הלכה לבקר חברה, הן מבלות ונהנות. רק חבל שהגעתי להפריעה לה ולקחת אותה לישון בבית. מה שמעניין בסיפור הוא העובדה שהילדות דאגו לזה, הן היו אלו שלחצו ודאגו לכך שהאימהות ידברו.

שנה הבאה גן עירייה, יש לי הרגשה ששקט יהיה בימים שהמסיבה לא אצלנו.

קרטיב ורגליים שחורות

חג שבועות עבר. החמסין הגדול של החג לא שינה את מהותו, חג הביקורים. כמו בכל שנה, מגיעים לקיבוץ ערימת מבקרים. זה מתחיל מהמבקרים הקבועים, אלו שמגיעים הרבה יחסית וכולם מכירים את ילדיהם, ממשיך דרך אלו שמגיעים לחגים (לפעמים) ויש את אלו שמגיעים מחו״ל אחת לכמה שנים. בסיכום היו הרבה מבקרים, כנראה שעל כל ביכור היו 10 מבקרים.

מייד עם הגעת הילדים לאזור הטקס התבררו מספר עובדות:

הראשונה - חם! עד כדי כך חם שאלה ויתרה על הנסיונות לסחוט ופשוט ביקשה מים.

השנייה - זו עונת העגבניות. או לפחות זה ההסבר הרשמי לצבע אותו הם תפסו.

שלישית - שביט אוהב טרקטורים. רדאר הטרקטורים נדלק בעת ההגעה, תוך מספר שניות סבא עשה סיבוב הסברים על כל הכלים. בסיום הטקס, כשהחזירו את הטרקטורים לסככה, שביט מצביע לנו על הקומביין שנשאר מאחור ומסביר שהוא עצוב. הטיעונים של סבא שהולכים למכור אותו, אינם מספקים את שביט.

בישול טוב של הילדים, כחלק ממסורת החג. להבדיל מהסוסים שהוחזרו מייד אחרי ההופעה לאורווה, העגלים שנסעו לרפת והדגים שהוחזרו (ע״י הדייגים כך שלא צריך לקנא) לבריכה. כעת הגיעה עת הקרטיבים. קרטיב לילד על בסיס מי שמצליח לחטוף. בהתחשב בחום ובילדים, לא פלא שאלה הסבירה שבחג שבועות היה קרטיב וגם סוסים וריקודים וטרקטורים.

בהמשך השבוע, חגיגת ביכורים אמיתית - תותים. תות הינו עץ מיוחד, מטרתו הראשונה היא ללכלך ורק השנייה היא אוכל. גם לגבי השנייה ניתש ויכוח מתמיד, האם הכוונה לבני האדם או לתולעי המשי. מה שבטוח, הכמויות של הפרי והעלים שיש לעץ הזה הן כמעט אינסופיות.

שביט לא התלהב מטעמו של התות. מבחינתו זהו פרי מיותר, עד לרגע בו התחילו לצייר בעזרתו. ציור בתות הינו רעיון מצויין, זה עוזר לבריאות (של הפסיכולוג שצריך לטפל בטראומות של האמא) וזה עוזר גם לצבעי הבגדים (שמוחלפים בבגדים חדשים וצבעוניים) ולסיום עוזר לעיכול (של ארנבים, אבל למה להיות קטנונים). לפחות דבר אחד חשוב הילדים למדו, נעליים מורידים לפני תחילת ההשתוללות, לא אחריה.

בשלב החזרה לבית, הוכח שהם מגדלים אוזני ארנב. הערת אגב לגבי מקלחת פתחה לאלה את הדרך להכריז על מקלחת, שביט הצטרף מייד לחגיגה ובסיכום שני גושי תותים נשטפו לפני הנסיעה חזרה. בזמן השטיפה התבררו לנו ממידי הצביעה. הפה - ברור זה חלק מהתהליך, הידיים - גם הן משתתפות בתהליך האכילה, הרגליים - זה לא קשור לאכילה! הרגליים קשורות לעובדה שמציירים בתותים, ודורכים עליהם במקביל וליתר ביטחון דורכים על עוד מספר רכיבים אקראיים בדרך.

למיטות השכבנו ילדים לבנבנים עם גרביים וכפפות שחורות.