המרדף אחר הקנגורו

אחד הסמלים המוכרים של אוסטרליה הוא הקנגורו, יצור ״חמוד״ (לפי כל מי שלא גר באוסטרליה), קופץ ונמצא רק באוסטרליה. כמובן שהוא מהווה כאן בעיה רצינית. היצור הזה מתרבה בכמויות מטורפות כך שצריך לדלל את האוכלוסיה שלהם. לכן צפוי שהוא יסיים בצלחת.

חשבתי שכך, אבל זה לא כל כך פשוט למצוא מסעדה שמגישה קנגורו. האוסטרלים אינם מחשיבים אותו למשהו אכיל. אמנם אפשר למצוא את בשרו בסופר, אבל ההרגשה היא שזה כמו בשר סוס באנגליה - מכירים בקיומו ומתייחסים אליו כמו לקניבליזם.

שאלתי במשרד לגבי מסעדה מתאימה, קיבלתי תשובות על אזורים, אבל מיד עברו לאיפה כדאי לבלות ולבצע קניות. כך מצאתי את עצמי מסתובב בשוק ביום שבת בשעות הבוקר המאוחרות, מבצע קניות של מתנות לילדים, גרביים בשבילי ולבסוף גם דואג לעצמי לא. בוקר אנגלית טיפוסית, בייקון עם ביצה על טוסט. לזכותם ייאמר שזה לא היה רע, אבל אני מכין שפק יותר טוב.

לאחר הטיול חזרתי למלון, גיליתי שהחדר בשלבי ארגון אז ברחתי לפסטיבל מקומי למען האבוריג׳ינים (לא בטוח מה המטרה, אבל זה נחמד לראות את היחס). התבשלתי בשמש חורף קרירה עד שנמאס וחזרתי למלון לצורך הירגעות וא. ערב. האמת שכבר נהיה די מאוחר ולא ממש היה לי כוח לטיולים אחרי השוק. בסוף פרשתי למיטה תוך דאגה שלא יטרידו את מנוחתי למחרת בבוקר.

בראשון בבוקר התעוררתי מאוחר, שבת של המקום, ומיהרתי למרכז הקניות הגדול. המטרה למצוא דברים לא ברורים ואולי לטעום קרוקודיל או קנגורו על הדרך. בפועל על הדרך היה רטוב ומגעיל, טפטוף שמדי פעם נחלש לכלום ומדי פעם מרטיב את האף ליווה אותי כל הדרך. לבסוף הגעתי למחוז חפצי, עברתי בין החנויות ואפילו מצאתי מעיל גשם לעצמי! הכוונה היא לניילון דקיק בצורת מעיל שכל מטרתו היא שלא תירטב, זה קצת מחמם יותר מהרצוי, אבל זה מונע את הצורך במטרייה. זה גם מוריד את כמות השאלות של ״לא קר לך?״ בהמון. לרוב מי ששואל שאלה כזו נמצא בהקפאה מוחית, זה מאוד הגיוני שאם לך קר בישראל אז גם לאוסטרלי שמדבר איתך בוידאו גם קר.

יצאתי עם מספר דברים, אבל עדיין ללא טעימה מהקנגורו.

נכון שראיתי בשוק נקניק קנגורו, אני מתכנן עליו. נכון שבאיזה מסעדה ויאטנמית ראיתי נודלס עם קנגורו (למה נודלס? כדי שלא יהיה צריך לשים הרבה?) אבל זה לא היה בצלחת מולי.

כך בליל ראשון, אחרי חיפוש באינטרנט, מצאתי כתובת. חיפשתי בגוגל ומצאתי שאני יכול תוך 25 דקות להגיע לשם בהליכה. יצאתי לרחובות מלבורן בלילה מטפטף בחיפושי אחר הקנגורו החמקמק. מלבורן היא לא תל-הביב, הרעש לא מציף אותה ללא הגיון וגם הלכלוך לא דייר שלה. זה קצת מוזר לטייל בעיר שנראית כמו קריית-השרון ויש בכל פינה מסעדה / פאב / קפה / חנות נוחות פתוחה. הכל שקט ורגוע, אני מתקדם לאיטי בהתאם למפה בטלפון, לבסוף הגעתי.

מלון ופאב, החוקים של אוסטרליה דואגים לשטות הזו. מבחוץ נראה סגור ומת, חסרה רק מצבה. לפי שעות הפעילות בשלט, המקום פעיל. נכנסתי בחשש מה, עוד אכזבה במרדף אחר הקנגורו? לא, המקום מלא. התאורה מספיקה בכדי לא להפיל דברים, אין ריח של סיגריות - אני לא בישראל.

ניגשתי לביצוע ההזמנה: פילה קנגורו ופיינט סיידר. התשובה שקיבלתי הייתה מגוחכת, אין פיינט סיידר. הוחלף בבקבוק.

המנה הגיעה אחרי מעט זמן. אני חייב לציין שזו אינה הארוחה הטובה ביותר שאכלתי כאן, אבל זו כן הארוחה המעניינת ביותר. בשר קנגורו הוא משהו מוזר, זה לא כמו שום בשר אחר שאכלתי. אם תהיה לי הזדמנות, אני אנסה פעם נוספת, אבל לא נראה לי שאני אעשה שוב את ההליכה המוזרה הזו בעקבות הקנגורו.

טיסה לאוסטרליה

התחלתי את הטיסה בנסיעה רגועה במונית לשדה התעופה, על הדרך הנהג הסביר לי שהיה לי יותר מזל משכל בהזמנה מוקדמת של המונית. זה אמנם אמר שבפועל הגעתי הרבה יותר מוקדם מהצפוי, אבל זו לא בעיה. מתברר שגם הגעתי יותר מסודר ממה שצפוי, כך שכל תהליך הכרטוס והביקורות עבר בזמן קצר. טיול קצר בדיוטיפרי הראה לי שלא משם תבוא הישועה, אולי בקבוק יין כן. עזבתי את הרעיון ולקחתי כריך וקפה עד לעלייה למטוס.

מתברר שאוכל הוא לא חלק של הדיוטי פרי. אוכל הוא with full duties, אבל הוא גם taste free! אני לא בטוח האם אכלתי את הסנדוויץ׳ או את הקרטון, הטעם די דומה - פעם ראשונה שנפלתי עם קפה ג׳ו. לפחות את הקפה אי-אפשר לדפוק.

עליתי למטוס. טיסת אלעל, בלי קופי-אדם, בלי בלגן ועם עיקוב של כמה דקות בהמראה שאפילו לא היה קשור לטיסה. זה לא הרגיש כמו הבית, אבל זה רק לטובה. בטיסה באורך הזה מגישים 2 ארוחות: אחת מגעילה והשנייה דוחה. הרעיון הוא פשוט אם אתה יוצא לחופש אתה צריך לסבול, אם אתה היית בחופש אתה צריך לסבול, ואם אתה כאן בגלל עסקים - תשלם!

בפועל הספקתי לראות סרט, לאכול שתי ארוחות ולישון. על הספר ויתרתי, אין מספיק אור לקרוא בנוחות.

טרמינל של הונג קונג, מקום צבעוני, שוקק ודובר 2 שפות: סינית וסינגליש. אחרי הודעה שבלי טיפה בעיה אפשר להפוך אותה מ״נוסעים מאחרים לא יעלו״ ל״נוסעים מתים לא יעלו״ ומשפט שאינו נכון דקדוקית הבנתי שאנגלית לא קיימת כאן. גם הניסיון לקבל הסבר לאיפה ניתן להטעין טלפון לא צלח. קיבלתי הכוונה לטלפון הציבורי, במזל לידו יש עמדת טעינה וכך טענתי את הצעצוע.

חנויות של מתנות זה המומחיות פה. מחטיפים שונים (חזיר מיובש, בקר מיובש, ושוקולד שכולם באותה עטיפה) ועד לצעצועי ענק. מחירים טיפה גבוהים, כוס של מוקה-מנטה עלתה משהו כמו 22 שקל, אני אראה את החיוב רק בבית. כמובן שהמחירים נקובים בדולר, אבל מקומי, זה בערך פי 7.5 יותר מהדולר הרגיל. להגיד שאני מבין מה הולך כאן אני לא מסוגל, אבל לפחות אני יודע כבר מה מצב הטיסה שלי. עכשיו צריך להמריא, לאכול, לישון, לאכול ולנחות באוסטרליה. יתרון אחד ענק הולך להיות עכשיו - אין חדשות מישראל.

מטוס של חברת תעופה מזרחית, הקפטן אוסטרלי, המשנה מקוריאה מנהלת הדיילים ממלזיה ו2 דיילות הודיות, במגדל בבל היו פחות שפות. נכנסתי לטיסה ונרדמתי. כשהתעוררתי גיליתי שהגישו כבר אוכל, במזל קיבלתי גם אני מהארוחה. חזרתי לישון והתעוררתי שוב כי רציתי לוודא מה עם הילדים, מטוס באמצע האוקינוס החזיר אותי למציאות. בסוף נחתתי באוסטרליה, ארץ הטפסים.

2 טפסים צריכים להיות ממולאים, חתומים בשלל חותמות צבעוניות וכל זאת בכדי לצאת מנמל התעופה.

בחוץ - אתה חופשי, לך לעזאזל!

תפסתי מונית למלון, ביציאה מהמונית כבר הבנתי שאני באנגליה, משרת של המלון עם כובע צילינדר מברך בבוקר-טוב אדוני (חס וחלילה לא ברכה אחרת) ועוזר להוריד את המזוודה. העובדה שנראיתי כאילו יצאתי ממכונת כביסה והסרחתי כאילו שנוזל הכביסה היה שתן חתולים לא הפריעה לו. יחי האנגלים.

אחרי מקלחת זריזה, גילוח פחות זריז ולבישת בגדים (כולל החגורה אותה החבאתי במזוודה לצורך מעבר נוח בטיסות) נסעתי ליום העבודה.

יום העבודה הראשון הסתיים מוקדם משני טעמים: האחד - לא היו דברים בהולים, השני - הקוד כמעט הרדים אותי. הנסיעה חזרה למלון כמעט הרדימה אותי. המיטה הרדימה אותי לחלוטין! ניסיתי לקום לאכול משהו בערב, אבל לא היה לי ממש כוח. בסוף יצא שישנתי מ17:00 עד 8:30 ביום למחרת. שיא ששבר את החבר׳ה שכבר רגילים לקו אוסטרליה-ישראל.

עכשיו מתחילה העבודה האמיתית, אחרי שלושה (?) ימים בלימבו.

אוסטרליה - שבועות והכנות

כל מסע מתחיל בשיחה עם האשה, שירלי במקרה הזה. כך שהנסיעה לאוסטרליה התחילה לפני מספר חודשים, בשלב הוצאת הויזה. הויזה הוצאה ונחה לה בשקט במגירה. עבר זמן מה ולויזה נוסף גם תאריך עקרוני.

התחלנו עם התכנונים וכל שאר פיסות הלוגיסטיקה, התאריך הספיק להשתנות בדרך ותכנונים עודכנו, ואז הגיע הרגע הגדול.

איך מספרים לילדים?

ההסבר לאלה היה יחסית ברור, אני נוסע, אני אחזור, כשהיא תהיה גדולה היא גם תטוס. אלה הבינה, למרות ששבועיים מבחינתה זה שקול לאינסוף ולמרות שאני לא ממש הצלחתי לבצע הפרדה בין טיסה שיוצאת ״אחרי שבועות״ בסוף מאי ליומולדת שלה שיוצא ״אחרי שבועות״ בסוף יולי. כשאני לא אהיה היא תבין למה.

שביט זה סיפור אחר. ״אחרי שבועות״ היה קשה מדי להסבר. שבועות דרש הסבר עצמאי. בסיכום מצאתי את עצמי מנסה להסביר לילד בן 3 מה הכיף בלראות טרקטורים ישנים, כשהוא מודיע לי חד-משמעית: ״לא רוצה טרקטור ישן! רוצה את במרסס האדום של סבא!״ בסיכום פניתי לשיטת ההסבר הפשוטה - אלה. אלה הצליחה להכניס את ההבנה שאני לא אהיה ל״יומיים״, ולגרום לשניהם לרצות לטוס עימי.

סופ״ש אחרון לפני הטיסה, שבועות על הדרך. הלכנו לסבים לביקור. בקידוש קיבלנו המצאה חדשה מבית היוצר של אלה: קידוש בתחתונים ומטפחת. הסיבה היא כפתור שנפרם בשמלה וסבים. אלו אותם סבים שוויתרו על שמירת חלב ובשר כשהילדים ביקשו סנדויץ׳ עם גבינה ונקניק. מה שבטוח, הילדים לא יצאו רעבים, וללא מחסור בסוכר.

״חג שבועות תעשה לך בקיבוץ או במושב.״ (ספר החוקים הבלתי כתוב של ישראל)

בחג עצמו היינו בטקס של הקיבוץ. מבחינת הילדים זו חגיגה, יש סוסים ויש טרקטורים ענקיים - מה צריך עוד?  בסיכום הילדים מאד נהנו, לנו היה זמן להודיע על הנסיעה למספר חברים ולרוב המשפחה (זה לא ששכחנו, זה העובדה שהדברים נקבעו שבוע וחצי מראש...)

עכשיו נשארו רק הדברים האחרונים: לשים את הציוד במזוודה, לעשות כביסות ולעשות קניות אחרונות לבית.

כחמש שעות לפני הטיסה הראשונה הסבלנות שלי פגה. נכנסתי לטרמינל, עשיתי צ׳ק אין למזוודה ריקה (בדרך חזרה כבר לא יהיה כלכך ריק בה) ועברתי לסידורים האחרי אחרונים - להוציא כסף אוסטרלי ולבצע קניות בדיוטי פרי. החלק השני פחות מושך משום מה.

המשך ההרפתקאות יגיעו כבר מאוסטרליה.

לג בעומר עבר

כשהייתי ילד חגגנו את לג בעומר ביום עצמו. היינו עושים טיול ליער, מדורות ותה מהצמחים שם. כשגדלנו נוספה המדורה בערב לפני. היום זה כבר שבועיים של מדורות.

אני אעזוב את התהייה למה זה בכלל חג, או מה לעזאזל אנחנו חוגגים, הבלוג משנה שעברה דן בכך. השנה זה שאלת זיהום האוויר.

שבועיים של מדורות, חלקן צמודות אחת לשנייה זה זיהום אוויר נוראי. בנוסף בחלק (שמדגדג את ה-100 אחוז) הוכנסו דברים שלא אמורים להיות במדורה. כל גן חייב מדורה עצמאית, משהו לא יהיה תקין אם לא ייצלו מספר ידיים ורגליים צעירות. בתור מבוגרים אנחנו נדרשים לוודא שהילדים לא יעשו יותר מדי שטויות, הכוונה היא לדאוג שלא יהיו פציעות רציניות. שריטות מקוצים (שגם אלוהים לא יודע מאיפה הם הגיעו) אינן בעייתיות, אפילו השפשוף מהתרסקות של מספר ילדים אחד על השני כבר לא מעניין.

המדורה של הגן של אלה הייתה ביום א׳, הרבה לפני לג בעומר - כדי שיהיה נוח. למדורה הוזמנו ליצניות כדי לשעשע את הילדים (או להקל על ההורים). בפועל הילדים נהנו מהחברים שלהם, רצו ללא שום כיוון הגיוני ואכלו תערובת של אוכל שאפילו חזיר לא היה מוכן לאכול. נקניקיות עם נוזל זרחני (מיץ כלשהו) ליד חמוצים ואדמה בתוספת מרשמלו ומרשמלו מפוחם תפודים מהמדורה ועוגת קצפת. אחרי כל הנסיונות לשמור כשרות, בסוף נפלו על סעיף קטן של קצפת לעוגה, הילדים לא התלוננו.

ביום ד׳, בתאריך הנכון, הייתה המדורה של הגן של שביט. מדורה הרבה יותר צנועה, אבל מבחינת הילדים זה היה הרבה יותר. בגיל של שביט עדיין לא מבקרים חברים בכל יום, כך שפגישה עם הילדים וההורים מחוץ לגן זו מסיבה. הילדים בילו בלרוץ, לעשות רעש וחלקם אפילו אכלו משהו. שביט לא היה מאלו שטרחו לבזבז זמן על האוכל, יש חברים שאפשר לשחק עימם, האוכל יחכה. כשהגענו לבית (מחזיקים את שביט בצורה שהוא לא ייגע בשום דבר מיותר) שביט נזכר שהוא רעב. למזלנו המו״מ היה קצר, שביט קיבל את העובדה שהוא חייב מקלחת לפני האוכל, זה לא היה בגלל שהוא הרגיש מלוכלך (ודביק ויותר קרוב ללהיות תפוד מהאש מאשר ילד), זה כי הרעב החליש את יכולת המיקוח.

בסיכום הוא אכל חצי סנדוויץ׳, אלה חטפה מלפפון חמוץ לקינוח ואיכשהו שביט גם לקח את הרעיון.

סה״כ שתי מדורות בשבילנו, אבל אנחנו לא היחידים. משהו לא נראה לי הגיוני בכמות המדורות, אבל לשנות כיוון יהיה קשה יותר מאשר להסביר לישראלים שלא עושים פיקניק של יום העצמאות על אי-תנועה באמצע כביש סואן. הדבר האופטימי היחיד שיש לי להגיד הוא ששנה הבאה זה יתמשך יותר משבועיים.

את החג עצמו עשינו בצורה יותר רצינית - בשר על האש עם חברים.