אצלי להבדיל מבטהובן התותחים הם מחוגי השעון. הריצה הבלתי פוסקת אל הבית המיועד עוברת דרך בית זמני. יש מעבר דירה לחודשיים לבית אחד, מעבר לאחר מכן לדירה שלנו, שקנינו במיטב כספנו. בדרך יש ריצה לבנק, כמות העצים שכורתים בשביל משכנתא היא הסיבה העיקרית שיצרני הנייר מתקיימים. חוץ מהבנק יש את המים, החשמל וכנראה הגז, למרות שאני לא בטוח שלא יהיה יותר יעיל למכור לחברת הגז חיתול של שביט. בנוסף יש את העירייה והדואר, שני גופים חביבים שחרטו על דגלם את זכויות האזרח: הזכות לחכות למענה והזכות לקבל מקלחת של צוננים.
בכדי להוסיף חטא על פשע ישנם גם מובילים, פעמיים. למי שמכיר כבר ברור, משם לא יוצאים בחיים, אולי יוצאים עם חיים.
במקביל למהומת האלוהים הזו, יש ילדים וכלב.
התמימות של הילדים והכלבלב יכולה לשגע. לא אכפת להם שכל הבית הוא ארגז אחד גדול, גם לא העובדה שאוכלים מכלים חד פעמיים. זה נחמד, אפשר לשחק ואפשר לישון, אז זה טוב. גם הפיצה השרופה לא ממש מזיזה להם, מקסימום שותים יותר מים בכדי להוריד את הפחמים בגרון, לא בעייה קיומית.
לפעמים אפשר גם לטפס על ארגז, במטרה להגיע לארגז יותר גבוה. יכולות הדיבור, שהשתפרו בצורה משמעותית לשניהם, מוסיפות מימד נוסף. קריאה לעזרה מראש שידת ההחתלה, אלה יודעת לטפס עליה, לא לרדת. או שביט שמנסה לטפס על ארגז, מספק הסבר יצירתי - מוצץ. לפחות רומי לא מדברת, מבינים אותה מצויין אפילו בלי ציוצים, רק חבל שהילדים הפכו אותה למזוזה - מנשקים אותה בכל כניסה ויציאה מהבית. ילדים וכלב. זה שמחה וששון, בעיקר אם לילדה קוראים שמחה ולכלב ששון. לרוב זה פשוט מתכון לבית מבורדק ושני שותפים במיטה, ילד וכלב. משום מה שביט ורומי לא רואים שום פסול בנמנום משותף במיטה של רומי, לפחות כל זמן שסבתא לא מפקחת עליהם.
עכשיו רק צריך תותח שייתן לי מטח של זמן.
