סופ״ש ללא רכב

כנראה שהקדימו לי את היומולדת בחודש, רק שכחו לידע אותי. זה ההסבר ההגיוני היחיד למצב שבו נמצא הבית. הבית נראה כאילו שעדר פילים עשה בו פיקניק.

זה מתחיל בסלון, אוהל המשחקים ניצב שם (כי אין לו מקום כרגע) לידו מפוזרים מספר צעצועים. הכיור מלא בכלים מלוכלכים והמדיח עובד לידו, בחדר השינה ערימת כביסה נקייה לקיפול, בחדר הילדים המיטות מצופפות בכדי לאפשר לצעצועים להיות שם, בממד שממה. הממד בחצי דרך להפוך לחדר ילדים, בינתיים יש שם ארון בשלבי הרכבה ומעט שאריות.

במקרר נמצאת כמות אוכל שנשארת מפיקניק של פילים, קופסאות סדורות של מאכלים שונים, תוצר לוואי של כמות הבישולים. זה מתחיל בשאריות הצלי מיום חמישי, שאריות של המרק, האורז עם בשר והסנפרוסט מיום שישי, שאריות החמין משבת והתוספות מסבתא (שלא סומכת עלינו שיהיה מספיק חמין), בסיכום  יש מספיק אוכל.

הגורם, או ליתר דיוק הגורמים למצב הזה הם אורחים. כלל אצבע פשוט אומר, אם אין לך רכב - תזמין משפחה וחברים. זה מה שעשינו. ליתר ביטחון גם הרכבנו ארון - זה עוזר להעלות את רמת האנטרופיה בבית - כמות הבלגן.

בכדי להוסיף חטא על פשע, נתנו לילדים להתרוצץ בבית חופשי. אלה למדה לדפוק מסמרים - חלק מהרכבת הארון, שביט סתם רץ ועשה שמח. במקום מנוחת צהריים הילדים עשו מהומה, זה לא משהו מיוחד. אלה כדי להימנע מלסדר הודיעה שהיא ילדה גדולה ולא צריכה היום את המוצץ. בערב, כשהיא הייתה במיטה והמתינה לכיסוי (נקניק) היא כבר הצטערה על כך, התברר לה שאני מקבל את מה שהיא אומרת. ביום ראשון בערב היא כבר הצהירה מראש שהיא צריכה את המוצץ.

חיים - זה קורה לכולם

רכבת ההרים ששמה חיים ממשיכה בטיסתה. חיפוש העבודה מתערבב בחיפוש הגן לשנה הבאה (אלה צריכה טרום או טרום-טרום או סתם תרום לפוליטיקאי שגנב ממך), שביט צריך החלטות ובלונדי צריכה לאלף את שירלי.

בינתיים חזרתי לתחביב הישן: בישול. תוצאות ביניים היו מקרר מפוצץ באוכל, אף-אחד לא הניח שיהיו שאריות מ-8 מנות כשיש רק שני מבוגרים ושני ילדים. איכשהו מצאנו את עצמנו עם מקרר מלא באוכל שנמצא בקופסאות וסירים, רק לחמם ולהגיש. במשך יומיים זה מה שעשינו - חמם והגש, ותן לסבים שבאזור...

הילדים כבר למדו, הם נהנים מארוחות ערב מגוונות. בשר (לפעמים גם לא ממין טרף), דגים, גבינה לקינוח, נקניק בשביל הטעם, עוגה שאמא עשתה ולפעמים (כשסבתא נמצאת בסביבה) קרמבו.

בסיום ארוחת הערב מתקיים ״מצעד החזירים״. שני הילדים רצים למקלחת, אלה מורידה בגדים בעצמה ונכנסת לאמבטיה, שביט צריך עזרה בלהוריד בגדים וחיתול ובכניסה לאמבטיה. לרוב אין שאריות על האינדיאנים הקטנים לאחר השטיפה הראשונית, אבל את האמבטיה צריך לשטוף היטב בגלל חתיכות מארוחת הערב. הדג היה טעים מאוד, מה שאומר שמגניבים ליקוק לצלחת כשההורים לא שמים לב. או ניגוב הידיים בשיער של הילד ליד, חס וחלילה שלא תתלכלך, בשלב שזה גולש לחולצה של אמא מפסיקים את המסיבה.

עוד תופעה שגילינו בזמן האחרון, שביט הוא דו-חי. שביט מסוגל לבלות שעות באמבטיה. הסברתי את העניין לשירלי, אמנם הרגל מאוד כאבה לי אחר-כך, אבל ההסבר הוא פשוט: ״אמא שלו צפרדע״. רק הערה קטנה, המיטה של בלונדי חמימה, קצת קטנה ויש פרווה בכל מקום, אבל אני כבר נשוי ותיק.

הדבר הנוסף שהשתנה הוא ההליכה לגן. מבחינת הילדים הרכב הוא מטרד, הם אוהבים ללכת ברגל. זה קירקס רציני ללכת עם שני הבנדיטים לגן, ענפים, עלים ולפעמים דברים פחות אלגנטיים מטיילים איתנו. הטיול מתבצע קצת כמו צעד תימני, שניים קדימה אחד אחורה. בין לבין יש גם הסברים על מה נעשה בגן, קורס מזורז לשביט מצד אלה לגבי מה עושים בגן, כולל הסברים מגוונים ולא סגורים. דבר נוסף שהתגלה לי הוא שההבדל בין אבא לקולב הוא שלקולב מקשיבים.

בנימה אופטימית זו אני אסיים הפעם. צריך לשמור קיטורים גם לפרסום הבא.

המלך מת יחי המלך החדש

אחרי ארוחת ערב ומקלחת מגיעה תור ההשכבה. לא אשכבה כפי שיותר מדי ישראלים יגידו, השכבה - במיטה.

2 הקטנטנים, בפיג׳מות מוכנסים למיטות ואני מקווה לטוב. שירלי מקווה לטוב מצד בלונדי, הכלבלב החדש, אבל במרחק של כ-30 קילומטר מכאן. זה היה מבטיח, לפחות בשלב הראשון. הילדים נכנסו למיטות, שמיכות לכיסוי, משתיקי קול לפיות ודממה.

פתאום, דלת נפתחת בעדינות. אלה בפיג׳מה מזכירה שלא עשיתי לה נקניק. מה שנכון - נכון, מיד שלחתי אותה לשירותים (ליתר ביטחון) וכיסיתי אותה כמו נקניק, שביט בדרך קיבל שוב פעם כיסוי. אני עדיין לא יודע למה שביט רוצה שיכסו אותו, עוד לפני שהדלת נסגרת הוא מגלגל את השמיכה ועושה ממנה כרית.

עוד מספר דקות עוברות, רחש קל, ילד מציץ מהדלת ומיד בורח פנימה. כמה לחשושים, הברור מהם הוא ״אלה״ מלווה ב״לולי״, בקולו של שביט. לחשושים נוספים ושקט שוב פעם יורד על הבית. הילדים כבר יודעים, ברגע שתתחיל טיילת הדלת תיסגר. החימום עובד ממילא בכל הבית.

ככה נראה ערב טיפוסי בשבוע האחרון. איפה שהו בדרך נכנסת גם השיחה לאמא, לרוב היא מסתיימת מהר עקב הבלגן ששני הילדים עושים, מיטה, מיטה, מקפצה, ספה וצחוק מתגלגל בכל הבית.

לכבוד סוף השבוע קפצנו לבקר את אמא ובלונדי בבית-עובד. בדרך גם ברחנו מהתקלה שגרמה להשבתה של המעלית בבית (קומה 13 ללא מעלית זה סיוט) - תוצר לוואי של בניין לא גמור וסופה כן חזקה.

בבית-עובד הילדים הוכיחו את יכולותיהם, ראשית בניהול סדר הישיבה - ע״י אלה. מייד לאחר-מכן שביט דאג להסבר של מה הוא רוצה ומה לא, ללא הגיית מילה אחת כפי שצריך, יכולת מדהימה שקיימת רק אצל הצרפתים. לסיום, אחרי שסיימנו לאכול, ואת העוגה, ואת הקפה, ואת התה, ואת הקפה השני, ו... השכבנו את הילדים לישון, אנחנו הצטרפנו לשינה במיטה ליד. איך שנכבה האור התחילו הפטפוטים, הסברים מגוונים למה שקרה היום, מחר ובכלל ברומו של עולם. תוכנית בידור שלמה שנוהלה בין המזרנים שעל הרצפה. במשך חצי שעה שמענו שיחה קולחת שרק חצייה מובן, כולי תקווה שבלונדי ישנה, לפחות היא לא השמיעה את קולה.

התקלה במעלית תוקנה ביום ראשון, מה שאומר שהספקנו לבלות בעלייה וירידה של כל הבניין פעם נוספת. ביום ראשון אחרי הגן, שזה אומר שהספקתי לטפס מעלה-מטה עוד פעם או שתיים, אלה ללא טיפת בושה מבקשת שנעלה שוב במדרגות. מזל שאני לקחתי אותם מהגן, הסבים לא היו שורדים טיפוס כזה. אצל אבא זה נגמר בצורה יותר פשוטה: ״נראה לך??? למעלית! מיד!!!״ ותוך מספר שניות ומספר הרבה יותר גדול של תיפופי רגליים שני הברדקיסטים היו מול המעלית, מתפללים לאלוהי המעלית או לעובדי חברת חשמל שהיא תגיע.

רק מילה קטנה לסיום, בלונדי תגיעה הביתה מחר, בליווי קרציה גדולה שאני נשוי לה.

החיים המשעממים

כאילו שהיה חסר לנו עניין בחיים, נחתו עוד מספר דברים. כמות הדברים שמסתובבים באויר מספיק גדולה בשביל לגרום לי לכאב ראש. אם כי אני לא בטוח האם כמות הדברים שבאויר הם הסיבה, או שהעובדה שאני נשוי היא הסיבה. איך שלא מסתכלים על המצב, לשירלי יש דיאלוגים ארוכים, התפקיד שלי בדיאלוג לא ברור, הרי מה שאני אומר כבר הוכתב מראש ללא קשר למילים שיוצאות מפי.

בראש הבלגן עומד לו הבית. המעבר תפס מעמד איתן, כל האחרים מפנים לו מקום, בעיקר כי כל דבר שקשור לנייר מתגלגל לחוסר בארונות אחסון. כל דבר שקשור לחפצים קשור לחוסר המדפים במחסן.

אמנם רוב הארגזים פונו, ואפילו יש מקום למסלול מרוץ בימבות (אני לא חשבתי שזה יקרה) בתוך הבית, עדיין יש את אנדרטת הארגזים. השם הרשמי של האנדרטה הוא שולחן אוכל. את ארוחות הערב אנו ממילא אוכלים על האי במטבח. כוננית ספרים אחת הפכה למחסן טכני של הבית, כבלים, מתאמים וכדור מפונצ׳ר מעטרים אותה. כאמור, חסר ארון לאחסן דברים. חדר המשחקים הוא צרה כשלעצמה. תרבות השפע דאגה לכך שיש בחדר יותר משחקים ממה שנחוץ לגן שלם, זה טוב ויפה, אבל יש לנו רק 2 דרדקים.

בסיכום היומי - יש לי עוד הרבה זבל לזרוק מהבית.

מייד אחרי הבית מתמקם הכלבלב החדש. שירלי הולכת לקורס ביום ראשון, עד לאותו יום היא עושה לנו בית ספר ברדיו. הסברים על ההבדל בין כלב, שמות לכלב, צעצועים לכלב וסתם כלב. בקיצור ווף.

למטרות הקורס צריך לארוז מספר דברים. אבל לא הבנתי איזה, מכל שידורי הרדיו יצאתי מבולבל למדי. מה שבטוח, בערבו של יום ראשון יהיה טלפון עם רשימת ״קניות״ להבאה מהבית. לפחות הפעם יש אשם בבלגן, הוא יופיע בהמשך.

הפצצה הבאה היא חיפוש העבודה שלי. בצורה סימבולית למדי קיבלתי את המכתב הרשמי ביום שבו אריק איינשטיין מת. להבדיל ממותו של אריק, המכתב היה צפוי, זה היה רק שאלה של מי יחליט ראשון על הפרידה ולדאוג שזה יהיה יפה ומסודר.

לסיום, הדבר החשוב ביותר. יום שישי, חג חנוכה, הבטן עדיין מתלוננת על סופגנייה לא טרייה, אנחנו בדרך להצגה לילדים. פתאום, טלפון. כמו תמיד, רצף קללות מוכוונות סטיב ג׳ובס (אם המכשיר לא קורא מחשבות אז הוא לא מספיק טוב) עד לשלב שעונים לטלפון. שיחה קצרה ובהולה - תגיעי לרופא!

ביצענו את הסידורים הרלוונטיים ולמרפאה. במרפאה נתנו לנו את הזמן להתייבש. כשסופסוף נכנסנו, שירלי הייתה מוכנה כבר להכל. רק לא להודעה שיש לה גידול שהוא כנראה סרטני ובטוח יוצא החוצה תוך פחות משבוע. התור נקבע ליום חמישי בבוקר, בשעה מספיק נוחה שהמרדים יוכל לשיר לה שיר ערש במקום חומר הרדמה. הסיבה היא הכלבלב החדש, מתברר שמיד אחרי השליפה אפשר לחזור לתפקוד, כל זמן שלא צריך להרים ילדים, או לנשום, זה די שקול כשיש ילדים קטנים.

בינתיים ההרגשה היא של להטוטן שמחזיק כמות של מוטות בוערים באוויר - נשימה לא נכונה והכל עולה בלהבות.

תוספת מאוחרת:

הניתוח עבר בשלום, למעט פשלה אחת קטנה.

שכחו את הלשון של שירלי חופשיה לגמרי, לא מצאו דבק או שאולי נגמרו התפרים, גלצ ראו הוזהרתם.

אייל גולן - הזמר שאסור להגיד את שמו

אייל גולן הוא זמר טוב!

אין לי בעייה להצהיר שהוא זמר טוב, אפילו שלא תמצאו שיר אחד שלו מתנגן על מכשיר שלי. הוא עם קול מדהים, יש משמעות לשירים שלו (לפחות לשלושה שאני מכיר) והוא כן מוזיקלי.

פה נגמרות המחמאות. מתברר שאייל גולן הוא זמר טוב, אבל חרא של בן אדם. מאחורי החזות של זמר יפה, מסתתרת נפש מגעילה.

ההסתבכות שלו בפלילים לא מתחילה עכשיו, במסיבות החשק עם הקטינות. ההסתבכות התחילה בהעלמות מס. ישנה חקירה בנושא, אבל זה לא מספיק מעניין עבור אוכלי הנבלות בישראל. כאן לגנוב מהמדינה זה לא פשע, איכשהו הגענו למצב שהאזרחים הם לא המדינה. משלמים מיסים, אבל לא מתעניינים למה. הקשר בין המס שמשלמים לכמות המס שמועלמת על ידי השכן לא נהיר לאנשים כאן.

אייל גולן, שמתחבא מאחורי צו איזור פרסום שמבזה את מוציאו, מלכלך על כולם. המשטרה שבמצב רגיל עושה בלגן בחקירה ומביאה שטויות לכדי כתב אישום, במקרה דינן התעלתה על עצמה. בלוגר שחשף את זהותו של אייל גולן זומן לחקירה, מספר כתבים כבר פלט את שמו, אתרי אינטרנט כתבו את שמו בטעות ורק ביזיון בית-המשפט ממשיך לשמור על צו לא ניתן לאכיפה. במקום לקרוע את הצו לגזרים, מנסים לצוד כאן משב רוח.

לתוך הקלחת המבעבעת זורקים גם ״אבא של אנחנו לא אמרנו את שמו״ וחבר ואמרגן וסתם אידיוט שמלהג בשפה המקורבת לעברית. פתאום מצייצת אמא של ילדה ש״כמעט״ ועוד מישהי ״מקורבת״, במקביל ישנה עדת מצקצקים.

פתאום כל מיני כאלו שידעו, אבל לא מנעו מודיעים ״פיחס״ בריש גלי. גם כאלו שלא ידעו מזדעזעים. את השיא הזמני (השיא נשבר כל יום מחדש) קבע ״ידוען״ שאני לא מכיר שלפי תיאור של מישהי עשה לה בדיוק אותם דברים, לפני 15 שנה. היום הוא מודיע לכל דיכפין שאייל גולן הוא פושע מסוכן, עבריין מין.

אולי כדאי למשטרה לעבור למאה ה-20, למאה ה-21 יהיה להם קשה להגיע, ולהבין שצו איסור פרסום הוא ״צו הרצת דחקות״ בימינו. נוצר מצב בו לא ניתן לאייל גולן להתגונן, ההתקפות עליו הינן פרועות והוא עוד לא הועמד לדין.

רק השבוע ירדו מהגשת כתב אישום נגד עמנואל רוזן (הצנון) שלפי התיאורים היה ״קצב ג׳וניור״. בסוף התברר שהוא באמת צנון, בינתיים שפכו את דמו, הורידו אותו לדרגת מובטל וחוץ מלהביא אותו לאטליז עשו הכל על מנת לחסל אותו.

הגנה גדולה לאייל גולן לא תצא ממני.

הוא זמר טוב, את זה אי-אפשר להכחיש.

לפי גרושתו הוא אבא גרוע, אמנם כל הגרושות אומרות זאת, אבל היא גם הביאה דוגמאות והיא עוד אוהבת אותו.

חקירה לגבי העלמת מס, אני מקווה שהיא תסתיים ב״לא אשם״ - רק כי אני מרגיש יותר טוב כשיש פחות פושעים.

ולגבי המסיבות עם הקטינות, אני רק מקווה שזה לא היה... לקוות מותר...

יום ראשון

יום ראשון זה היום שמיועד להרגיע את הקיבה. כמובן, אחרי. שבשבת ביצעת כל ניסוי אפשרי איתה. רשימת הניסויים החלקית כוללת עוגות לא מוכרות, רכיבי מזון שנוסו בפעם הראשונה על אנשים (וכלבים), והדובדבן שבקצפת: אכילה משותפת עם הכלב.

התברר לנו ששביט לא מספיק גבוה על מנת להתחמק מכלב רודף אוכל. גם שביט רודף אוכל, כך שזו לא הייתה האבסת כלב. שביט החזיק את הסופגנייה ביד, הכלב ניסה להעביר אותה לבטנו, שביט ניסה להעבירה לבטנו הוא. בסיכום, אין סופגנייה. גם אין ריבה על הרצפה, ואפילו לא נשארו שאריות על הידיים.

לגבי שאר השאלות, לא קיבלנו תלונה משביט ואין שידור של דיווח מאלה. זה שקול לצו איסור פרסום של המשטרה, כולם יודעים מי מואשם, אבל הוא לא יכול להתגונן. ליתר ביטחון הם גם עושים נונונו לכל מי שפולט ״בטעות״ את שם המואשם. בין לבין יש מלחמת הדלפות, אבל בשורה התחתונה יוצא שהשוטרים במדינת ישראל הם אהבלים, אחרת איך יש כל כך הרבה עבריינים חסרי שכל?

בערב, לאחר ארוחת ערב אמיתית (המטבח פעיל!!! יש!!!) ומקלחות לילדים, התיישבנו בנחת על הספה. מולנו, בקצה המסדרון, עולים פטפוטים קלים של שני צעצועים שלא רוצים לישון. לאט-לאט הפטפטת משתתקת, לבסוף היא נאלמת דום.

יום ראשון הסתיים. עכשיו ניתן לחזור לשגרה, עד לסופש הבא. לילה טוב.

והעולם לא נחרב

ביום א׳ נאלצתי להגיע הביתה מהעבודה בשעה מאוחרת. זה לא קורה הרבה, אבל בכל זאת אנחנו בבית חדש וכו׳...

התובנות שלי:

1. לא יעזור כלום, העולם לא ייחרב מהגעה מאוחרת. למען האמת, אפילו לא רהיט אחד.

2. העולם לא ייחרב לא אומר שום דבר לגבי מידת הסדר שתישאר בו.

3. שני ילדים יכולים לדאוג לך לשעה עבודת בילוש. הם החביאו את המטאטא בבית, לא ניתן להשיג אותם בטלפון כשהם בגן.

4. זה לא משנה כמה מתאמצים, תמיד יהיו באמצע הסלון זוג נעליים (או סנדלים) בתור פסל סביבתי.

5. מקור הפסל הסביבתי יישן מצויין בשעה שקיומו יתגלה.

6. גם אם ארוחת הערב שלך תהיה ירוקה-זרחנית, רדיו-אקטיבית ומגודרת בתיל חשמלי, כשתגיע הביתה תמצא בה ביס של ענק בינוני.

7. גם אם יהיה חומר שגורם לכאבי בטן אדירים באותה ארוחת ערב, הנוגס לא ימצא.

8. הילדים לא זקוקים לנו. לפחות לא במובן שאנחנו היינו רוצים.

9. הם כן זקוקים לנו דווקא לדברים הפחות נחמדים.

חוץ מהתובנות, גם גיליתי מספר פרטים מדהימים. למשל את זה שניתן לדבר ולישון באותו זמן, רק חבל שאני הייתי בצד ששומע (ולא מבין) במקום בצד שישן. אפילו העובדה שה״פח״ נעלם לא הפריעה לי.

ההיעלמות הלא מסתורית של הפח גרמה לזבל להצטבר בכל הבית, להבדיל מבתוך אותה חתיכת קרטון שהוגדרה כ״פח״. אפילו הילדים הבינו שזה פח, וניסו לקפוץ פנימה. ריח הזבל, ניחוח חציר וחלקלקות האצות מהביוב. חגיגה לכל ילד, אסון לכל הורה.

לסיום, אנקדוטה קטנה. בדרך חזרה הביתה קיבלתי את השיר הנכון ביותר ברדיו. רמי קליינשטיין שר

״שבתי

רק על זה חשבתי

רק על זוג ידייך המלטפות אותי״

סדר, סדר תרדוף

קל להתרגל לבית נוח. הילדים למדו לרוץ מסביב ולהגיע למרפסת מייד עם פתיחת החלון. אפילו ערימת הארגזים שמוצבת בסלון לא מפריעה לנוחות.

במאמץ משותף הורדנו את כמות השקיות, גם חלקם של הארגזים מהנוף הצטמצם. נשארו עוד מספר לא מבוטל של ״הסעות״ למחסן, אבל גם זה מתקדם. השקט התעשייתי נראה טוב.

בזירה של הילדים, המצב הפוך. שביט נמצא במיטת המעבר, לפחות בזמנים שהוא לא מנסה לחמוק למיטה שלנו. אלה, האחות הגדולה, חייבת להוכיח שהיא יותר טובה ממנו. שירלי, האמא של שני גורמי הבלגן, אחראית לצעקות עליהם כשהם מתנפלים על המיטה. תפקידה הנוסף הוא להעיר אותי בדרך, סתם כי זה נחמד לה.

חוץ מהתגנבות למיטה יש גם ספרים. חלק גדול מהספרים עדיין ארוז, התוצאה היא שעל כל ספר זמין יש קרב. שני הילדים אוהבים לקחת ספר, לשבת על הספה ולדפדף בו, מאין קריאה. מערכת החינוך של ישראל כבר תדאג להוציא מהם את המחשבה שקריאה היא דבר מהנה. לפחות בינתיים אפשר לעשות להם היכרות עם ביאליק, מאיר שלו, לאה גולדברג ועוד רבים וטובים, בתקווה שיהיה יותר מדי להרוס וכך במשרד החינוך יתייאשו מהר.

בלגן, לפי מספר מחקרים, עוזר ליצירתיות. אצל שירלי זה מתבטא לרוב בקללות עסיסיות אותן היא זורקת לאוויר, מייד לאחריהן מגיעות גם ההתנצלויות על הפנינים. הרעש עוזר לכאוס, להבדיל מהבלגן, אבל הוא לא עוזר ליצירתיות.

על מנת להוסיף חטא על פשע, מצעד בעלי התפקידים מתקרב. טכנאי של נזק פתח את המצעד, 012 ומודד של מקלחונים הצטרפו מייד לאחריו. בהמשך החשמלטור, לאחריו המדיח מלווה בארון האמבטיה ולסיום (זמני) הדלת. היכן שהו בדרך הגיע טכנאי של תמי4, אבל הם התדרדרו קצת מאז המכירה לשטראוס. רק חבל שהתרגלנו כבר לנוחות.

הגז והמזגן הנוסף צריכים להגיע, השאלה היא רק מתי. בכל זאת יש גם דברים נוספים, חוץ מערימת הארגזים האינסופית שמקשטת לנו את הסלון.

כמו שנאמר, מסביב אבק בניין ובתוך הבית בלגן.

בית, סופסוף בית

אני לא זוכר מתי, איפה שהו בסבך הזה שנקרא חיים, קבענו תאריך למעבר לבית. בקביעת תאריך כה חשוב צריך להתייעץ עם אסטרולוג, רב - שכמובן רב עם האסטרולוג, פסיכולוג שייפשר בין הנצים, כומר - אם זה עובד בחו״ל אז למה לא, רופא אליל - כי התבלבלנו בטלפון של הכומר והמשפחה.

המשפחה זו בעיה מוכרת. שירלי בתור עובדת סוציאלית מכירה את כל סוגי המשפחות חוץ מהסוג המתפקד, זה סוג לא מספיק מעניין. במשפחה כמו במשפחה, יש מספר לא מבוטל של גורמים בעלי עניין שמושכים לתאריכים שנוחים להם. וזה עוד לפני שמדברים על ההורים.

למרות כל הלחצים, קבענו תאריך. איכשהו התאריך הזה הוא גם קרוב מדי וגם רחוק מדי. בינתיים, אנחנו מאבדים את שפיותנו. הנסיעות גורמות לשיתוק מוחלט בתא המשפחתי.

בימים שקדמו לתאריך, דהיינו בסופשבוע שלפני המעבר, הבית נראה כמו מחסן. זה לא שלפני-כן היה עודף מקום לזוז, זה רק שלא היה צריך לקפץ מעל ארגז כשיוצאים מהמקלחת להתגלח ובין חדר השינה לסלון היה אפשר ללכת על הרצפה. ביום לפני המעבר כבר לא ניתן היה לדעת האם יש רצפה או פרקט בבית, אבל היה מסלול מכשולים מדהים מדלת הכניסה למזרונים של הילדים; המיטות כבר כמה ימים עומדות בצד בצורת ערימה של קרשים. אותו לילה היה לנו שעה נוספת על מנת לא לישון טוב, פרפרים אינם מהווים תחליף טוב לאוכל. הילדים, לעומתנו, ישנו כמו דובים, כולל הנחירות עקב הצטננות.

עברנו!

להדגיש: עברנווווווווו!!!!

מתברר שספירת הארגזים המשוערת להובלה הייתה לוקה בחסר, כ-50 פחות. זה לא היה נורא אלמלא כמות הארגזים המשוערת הייתה 40... לפחות המובילים כבר ידאו מראש עם מי יש להם עסק, התמחור נעשה בהתאם לכל ארגז ספור מכיל שניים ש״נשכחו״. בשלב בו רוקנו את המחסן (שכרנו מחסן לאחסן את עודפי הציוד) הבנתי שהמשאית עשויה מגומי. אין הסבר יותר טוב לאיך מחסן של 12 מ״ק נכנס למה שהיה פנוי במשאית. צילום, לבקשת המובילים, לא ביצעתי.

עוד באותו יום - ישנו. עד שהמובילים גמרו את ההובלה, לנו נגמר הכוח. בשעה 21:00, לאחר מקלחת קרה (רק יום לאחר מכן מצאתי היכן מפעילים את הדוד) הלכנו לישון. בבוקר התעוררנו עם - שביט. הבחור שמע את השעון וזינק למיטה שלנו, מתחמק משירלי שהתארגנה באותו זמן ומנצל את העובדה שאני לא מתעורר מזוטות.

החגיגה של שביט נגמרה מהר, אז הוא העיר את אלה. היא בתמורה דאגה למהומה ואיכשהו בסוף כולנו התגלגלנו לתוך הרכב בדרך לגן.

סופסוף הייתה לי אפשרות לפתוח ארגזים, לסדר את המיטות לילדים, לפנות ערימת קרטונים שלא ברא השטן (דיברתי איתו, הוא מכחיש כל קשר לביבי נתניהו) ולדאוג לעניינים ביורוקרטיים שונים. בסוף היום עשינו טיול רגלי מהגן לבית, בשתי מילים: משחק ילדים. קצת יותר בהרחבה, הילדים שיחקו, מספר ענפים שיחקו ב״עצים מוזיקליים״ וההליכה דאגה לילדים רעבים. עייפות היא מילה לא קיימת בשפתם, הם נרדמים או כשמחייבים אותם או מתמוטטים לשינה, לאחר ששכחנו לחייב אותם לישון.

לקראת סוף השבוע גם חיברנו את הטלפון (מכשיר מיוחד שמוריד לך ולחבר שלך את הכאב ראש ביחד, בעלות של שיחה מקומית) והאינטר-מת. רשת אלחוטית שלא ברור מצבה.

נשאר רק לדאוג לכיור, הקבלן חיבר אותו, אבל לא מצא איזה ונטיל. כתוצאה מכך הוא עזב באמצע. מעשית זה אומר שיש לי פסל של ברז במטבח, אם בטעות יפתחו שם מים, הארון יוצף. להגיד שאני אוהב את זה, זה קשה. להגיד שלקבלן זה אכפת, זו כבר הפרזה גסה.

לקראת סופו של יום חמישי תפסתי את השרברב של הקבלן. מתברר שצריך להיות יעילים כשעובדים מולו. בגלל חוסר הזמן, אני הייתי יעיל. בקיצור, להבדיל ממי שהייתה לפני, שחיכתה לו מ-9 לפנות בוקר עד 13 בצהריים, אני הגעתי ב-14:00, חיכיתי רבע שעה, והוא סידר סיפון וברז. או בעברית - יש לנו מים במטבח!!! נשאר הקומקום שיעבור למרפסת בעתיד והיום יהיה קפה (אולי עם חלב, צריך לבדוק את מצב הגבינה).

חיים בבית חדש אינם בדיוק חיים, אבל זה במגמת שיפור. עכשיו רק צריך עוד ארונות ופחות זבל.

פרידה מרומי - לתמיד

זה קצת מבאס שאת הדירה אנחנו מקבלים בזמן שנפרדים מהכלבלב. כמו משה רבנו, היא ראתה את הדירה המובטחת, אבל כף רגלה לא דרכה בה.

הצלפות זנבה יישארו בזיכרוננו, יחד עם התמונות של שביט נשען עליה ושל אלה מנסה להעלות אותה במדרגות. קשה להגיד שלום לכלבלב - אבל חייבים.

היה קצת יותר קל להגיד שלום לעובדיה יוסף. שלום (וברוך שפטרנו - מה שכל הפוליטיקאים הוסיפו מתחת לשפם) למי שהוביל את הציבור לבערות יתר. שלום לאבי החטא שנקרא שס. מי שהנהיג ציבור שלם ודאג לכך שלרומי לא יהיה מקום, לא שם ולא בכותל.

זה מקברי להגיד, למרות שזה נכון, רומי נתנה לעצמה ללכת רק לאחר שווידאה שלא יהיה כוח פוליטי חזק שיעמוד נגד יורשיה. הכלבלב שנתן כל-כך הרבה בחייו, דואג שיהיה לו המשכיות.

כך, בבוקרו של יום שישי, בעוד אנחנו עושים סקירה מהירה בבית החדש, טלפון. אנחנו עסוקים במדידת החדר, תכנון הארון, מיקום המיטה ושאר עניינים חשובים, פתאום צלצול. שירלי, מתוקף היותה אשה היא יכולה לא להקשיב למספר שיחות במקביל, ענתה. זה היה קצר, קולע ולא קשור לארון אותו חשבנו להכניס. זה היה קשור לרומי.

הכלבלב שקיבל באהבה 2 ילדים קטנים לחייו, שעבר איתנו את כל הדירות עד עתה, שנתן מעצמו מעל ומעבר - כבר במצב סופני. עד כדי כך סופני שהשאלה ששאלו את שירלי הייתה ״האם להרדים אותה עכשיו או לחכות שעתיים עד שזה יקרה טבעי.״

להבדיל מרוב האנשים, לשירלי יש לב. היא אמרה ״כן״. לא מגיעה לרומי לסבול שעתיים סתם. עדיף היה להרדים אותה אתמול, שנייה לפני שהיא התחילה לסבול. אבל הנבואה ניתנה לשוטים, וגם הם לא מבינים אותה.

הכלבלב קיים מעכשיו רק בזיכרון.

שלום רומי, יחד עם הדמעות על חסרונך, תמיד נזכור אותך עם חיוך של גאווה. מי שהכיר אותך גם יבין למה.

יום הולדת אחד

יום ההולדת של שירלי החל ב-0:00, שעת לילה מאוחרת כשעה לאחר שהיא נרדמה. היתה זו שיחת טלפון להגיד מזל טוב, נורא חמוד בדיאבד, הזוי ברגע עצמו.

בבוקר קיבלנו השכמה ב-7, הילדים כבר ערים, קופצים ועושים בדיקת עמידות לכל מה שלא צועק מספיק חזק. הורים ישנים אינם צועקים מספיק חזק. לקח מעט מאוד זמן עד שהמצב השתנה להורים ערים.

אחרי מעט מחשבה החלטנו, אני עם הילדים בסלון, שירלי ממשיכה לישון. הילדים הפעילו את הדיוידי, אבא נמנם לו בנחת על הספה ויובל המבולבל חורר לנו את הראש. באיזהשהו שלב הילדים החליטו שצריך לעזוב את יובל המבולבל לטובת הבלגן בבית. לרוב זה השלב בו שירלי מעירה אותי, אבל הפעם הייתי ער, מה שאמר מקלחת בוקר.

יש בעייה במקלחת לפני האוכל לשביט, הילד עדיין לא אוכל טוב עם סכום. זה לא משנה, הם כבר הודיעו שהם רעבים. מייד דאגתי לארוחת בוקר למהדרין - קורנפלקס עם חלב. ליתר ביטחון שביט אכל בתוך חליפה של אסטרונאוט, או לפחות הסינר שלו נראה כך.

בסיום ארוחת הבוקר הערנו את שירלי. שני ילדים קופצים מסוגלים להעיר גם מתים, כל שבת זה מוכח מחדש. לפני ששירלי יכלה להגיד לא, זינקתי למקלחת. רק באמצע צחצוח השיניים קלטתי שיש בעייה קלה: הטעם. זה לקח לי מספר דקות לקלוט שצחצחתי שיניים עם המשחה של הילדים. מייד אחרי שנפל האסימון, הבנתי שצריך להגיד תודה שאני לא ילד. למשחה יש טעם דוחה ברמות שלא יאמנו. זה עד כדי כך דוחה שרק גורי-אדם מוכנים להשתמש בזה.

אחרי המקלחת נזכרתי בדבר-מה חשוב: היום שירלי בת (עד כאן, לפי החוק לאישה מותר להפוך אותך לסטייק טרטר אם אמרת את גילה), צריך להגיד לה מזל טוב, ולנסות לשכנע את אלה לשיר ״היום יום הולדת לאמא״.

בהמשך היום ניסינו לעשות מיני-מסיבה עם הסבים. זה הלך כמו רכבת עם רגליים - אחרי דקה זה נמצא במקום הלא נכון ואתה עסוק בפעולה חסרת הגיון כמו לדפוק עם מטרייה על הקרון. בקיצור הילדים לקחו פיקוד.

בערב קינחנו באירוע משמח - אסיפת הדיירים הראשונה של הבית. המיקום., הלובי החצי מואר של הבית, מה שאמר שהיו לנו הרבה אנשי צללים, אבל לא מהסוג הקלאסי. בצורה מפתיעה הדיון התנהל יפה, בצורה ברורה ועם מסקנות רציניות. בשלב שלאחר מכן התחילה החגיגה האמיתית, מפגש עם השכנים לעתיד.

מתברר שהקושי העיקרי שהולך להיות לנו הוא ״באיזו דירה נמצא הילד״. אנחנו בקומה 13, ישנן 13 קומות בהן הוא יכול לקפוץ החוצה לביקור אצל חבר בן גילו (זה נכון לשניהם) ובכדי להוסיף חטא על פשע, בכל קומה 4 דירות. כנראה שבשעה של ארוחת הערב כל הבניין ישחק בכיסאות מוזיקליים.

השנה לשירלי לא היה יום הולדת רגיל, זה יותר נראה כמו המסיבה שעושים לספינה לפני ההפלגה הראשונה. שוברים את בקבוק השמפניה ומקווים שהספינה תגיעה ליעדה בשלום.

Shavit's annual blog

Amidst a huge turmoil popes out Shavit's second birthday.

Our current location is a temporary home, between the "normal" renting of an apartment and the new one, which is currently being built. Shirley's job is on hold too. Romy, our beloved puppy; 35kg by weight; can't stay with us anymore - actually she can't climb over a 10cm step.

Ella, starting to master the spoken language, is the main reason for Shavit's birthday party. Though, unlike Ella's party, Shavit's party was small. Only a handful of relatives, not the whole family like Ella wanted.

When it came to presents, Shavit had a clear definition for the "best present". It was a stone! As we all know too well, kids have the greatest grasp of what's good (and what's not...), and Shavit did his choice well.

Beside playing with a nice rock, he did eat. Shavit likes to eat. He enjoys it. Watching him eating a piece of barbecue is an amazing experience. He enjoys every single bite, every lick of the meat, and he did it all when his mouth lacked teeth. Now that he has some teeth, he enjoys it even more. He really does.

Just in case the house and the dog didn't give us enough to worry about, Shavit found a new method to do so. To be a bit more percise, Ella is the cause.

It was noon time, I tried to get the kids to sleep. They were in their room quietly talking, well this should have started a whistling alarm. I tried napping on the couch, a parent's sleeping method. Suddenly, after about 10 minutes, the door to their room swung open. Through the open door 2 kids ran out. Ella has a normal bed, one that you can climb into or out of at ease. Shavit, on the other hand, has a baby's bed; the ones with a high fence all over. Ella thought it would be good for him to learn how to climb out, and taught him to do so.

This post is a short summary of our turmoil. It's a mini-snapshot made hastily due to the lack of time. Hopefully next year's snapshot will be clearer.

שלום לרומי

חסר לי גוש הפרווה שרובץ בבית. זה נכון שרומי לא עשתה הרבה בזמן האחרון. גם העובדה שהיא לא טרחה לקום, למעט כשהיא הייתה חייבת לא מורידה את מידת חסרונה.

אנחנו עדיין מדלגים בעדינות מעל מקום המרבץ הקבוע, ליד הספה. הפח מושאר במקום שהיא לא מגיעה אליו, ליתר ביטחון. אפילו את הכלי של המים לקח מספר ימים להזיז, והעובדה ששביט שם בתוך המים את הסנדלים של אלה.

בית בלי כלב זה לא בית!

אין שום דבר שקופץ בעת סגירת הריקליינר. הרגלים שלי נשארות יבשות לאחר חליצת הנעליים. אפילו העובדה שלא חטפתי אף מכה כתוצאה מהתנגשויות בגוש פרוותי שטרח לקום אל תוך רגלי, לא מצליחה לשפר את ההרגשה.

גוש הפרווה, נכון לכרגע, בבדיקות. מחפשים מה יש לכלבלב שלנו. כל הסימנים מצביעים על בעייה רצינית, עד כדי כך רצינית שכנראה לא נוכל להחזיק אותה בבית הנוכחי, בגלל המדרגות. זה קשה לילדים, הם התרגלו לגוש פרווה זמין. שביט הגדיל לעשות ונעמד בעזרתה, עד לשלב שבו הוא הצליח לעשות זאת לבד. אלה רק החליטה שהיא מוציאה אותה.

יש שני זמנים ביום שהם רומי ממש חסרה.

הראשון הוא שלב חליצת הנעליים. לכלבים יש נטייה לא ברורה ללכת אל הסירחון. כמה שיהיה יותר מסריח, ככה יותר נחמד. לצערה של רומי, אני מחליף גרביים כל יום, לא כל שבוע.

אחרי מספר ימים ללא רומי התגלו דברים חדשים. זה מתחיל במבול השאלות שאלה מוציאה לגבי איפה רומי ולמה. זה ממשיך בבקשה היומית להוציא את רומי, רק ההסבר שאם היא לא נמצאת אז לא ניתן להוציא אותה, הוריד את הבקשה. אבל את הבעיה הרצינית מציב שביט. הבחור לא מדבר, הוא כן אומר מילים. שירלי ראתה אותו לוקח שרשרת חרוזים כאילו שזו רצועה ומסתובב בבית תוך אמירת ״האו-האו בואי״.

משפט אחד לסיום:

רומי, אנחנו מתגעגעים אלייך, למרות שכנראה לא תוכלי לחזור אלינו;(

אחרי שחרשתי אינספור משחקים ואפליקציות בחנות של האייפון ובחנות של האנדרואיד בסוף מסתבר שאין כמו ספר טוב.

לא יעזור כלום, הספרים ישלטו לעוד הרבה זמן בתחום הדמיון. כמה שמנסים ורוצים ו... סרט לא מגיע לרמה של ספר! למעט מספר מקרים בהם הספר היה בלתי נסבל (מאדאם בוברי למשל) אין לסרט יכולת לתת את התיאור של משפט יחיד בספר.

למה הגעתי לזה? רק מהסיבה הפשוטה שלאחר כל ההתקנות, אני נשארתי עם מספר ספרים טובים על הטלפון והרבה ״הותקנו והוסרו״ שנשארו להם דרך. אפילו לא בקבורת חמור, סתם הוסרו למטרות ניקיון.

רוב המשחקים נפסלו בשלב הראשון, שלב העניין. מה לעשות, אם שלוש הרמות הראשונות של המשחק הן זהות - דינו פח! נכון שלדרוש את היצירתיות של מתכנתי הקומודור זה מוגזם, אבל גם לטמטום צריך לשים קו אדום.

אחרי שלב החוסר עניין מגיע השלב החברתי. למה אין משחק שבו סתם משתפים פעולה? תמיד זה שיתוף פעולה בין שניים ע״מ לדפוק את השלישי. בחלק מהמקרים זה אפילו מיועד ללדפוק אחד את השני - אחרי השלישי. ליתר ביטחון, יש ערוץ שיחות שמיועד לחוסר עניין טוטלי של האנשים.

הבודדים ששורדים את שני השלבים הללו לרוב נופלים בנסיונות המעצבנים לגבות כסף. ״אם אתה רוצה את ה... שלם!״ אחד המשחקים הגדיל לעשות, קודם הוא ביקש שאני אדרג אותו, יעני המלצה טובה. מייד אחרי ההמלצה, חסימה. השלב הזה הוא בתשלום. איכשהו הרחתי את הטריק כבר לפני הנקודה הקריטית, כנראה שיש לי מעט נסיון. המלצה הם לא קיבלו, המשחק הוסר מהטאבלט אחר כבוד. שמישהו אחר יהיה הפראייר שלהם.

בקיצור, אני מחכה למצוא משחק ברמה של ״הנינג׳ה האחרונה״ (תרגמתי כי האנגלית משגע לי את הכתיבה) שיהיה ניתן להרצה על מכשירים חדשים.

סוף ה״חופש״

לאחרונה פתחתי שירות הסעות. הלקוחות הינם (כמובן) אלה, שביט ולפעמים אמם. היעדים הם הסבים, הרופא, הגן וחברים. ליתר ביטחון השירות קיבל את הכינוי ״המשגר לצרחן״, מקבלי השירות נהנים ממנו רבות, בעיקר מהעובדה שהסבים הם לא ההורים.

מתברר שבעוד שהמטרה של ההורים הינה לחנך את הילד, לפחות זו המטרה הראשית. הסבים מתייחסים לחינוך בביטול, זה תפקידם של ההורים. חלקם אפילו מוכן להצהיר שתפקידם להרוס את החינוך, לפחות על ההצהרה הזו לא מוכנים לחתום.

בינתיים, הילדים דואגים להרוס דברים לא מוכרים של הסבים. שיחה מסוג זה יכולה להתרחש בכל יום:

״יש לך נעליים ירוקות עם פונפון ורוד ושרוכים זוהרים?״

״יכול להיות, צריך לבדוק בארון הנעליים, למה?״

״כי הנעליים האלו היו ונגוזו.״

״נגוזו?״

״הלכו לעולמם. יותר מדוייק, הסוליה נמצאת מעל לטלפון, הפונפון מטייל עם ילד צמוד אליו והשרוכים נראו לאחרונה באזור המטבח.״

״אההה, זה מסביר למה היה משהו ארוך וסיבי במרק שלי.״

גם הילדים לא טומנים ידם בצלחת, או לשונם בפיהם. אין דבר שיותר מחזק את אמירת הלאו ממכה הגונה. אלה מנחילה ערך זה לשביט, הוא בתורו מוכיח לה שהוא תלמיד מצטיין ובתוך דקה יש שני עכברונים קטנים שרצים בבית. יתרון הדיבור גורם לכך שאלה תסביר מה קרה, שביט יטייל והעונש יתמסמס. לרוב אין סיבה לעונש, שאגה קטנה מאמא מספיקה לחלוטין להמם אותם למספר שניות ואמא נדיבה מאוד בשאגות.

בשעות הערב, בערך עם קרקור הבטן הראשון, מכינים ארוחת ערב. בחלק מהימים זהו אוכל מבושל, בחלקם מחומם, בימי שישי זה ״חומרים בלתי מזוהים לחיזוק הקיבה״, לעיתים זוהי פיצה. לרוב אנחנו נמנעים מדברים שמלכלכים יתר על המידה, ילדים נוטים לאכול בידיים כאשר לא ניתן לאכול ברגליים. עדיין, לפעמים מוגשת מנה מלכלכת. מנה מלכלכת תמיד תביא להסבר המפולפל מצד אלה: ״שביט חזיר ואני חזירה.״ גם הנסיונות החוזרים ונשנים להסביר שחזירים מסיימים בבית הזה על הצלחת עלו בתוהו. לפחות הם יודעים מתי הם אוכלים בחזירות. השלב הבא יהיה להוריד אותם מהרעיון של לאכול בחזירות.

חוץ מבעית החזירות, ישנה בעיית טמפרטורה - האוכל חם. אלה נתנה לשביט הסבר משכנע לעשיית ״פו״: האוכל יהיה קר, אז הוא לא חם.״ זה מדהים כמה נכון המשפט הזה, וכמה הוא אומר כלום במקביל. רק ילד שלא מבין הפכים מסוגל להגיד דבר כזה. שביט הבין מצויין את הרעיון של ״פו״ ועשה ״פו״ לאוויר לפני שהוא לקח חתיכת אוכל נוספת לפה, בצורה מפתיעה החתיכה הייתה חמה.

החום לא הפריע לשביט. זה מבחינתו היווה הפרעה לא תקינה לאוכל, אבל חוץ מלהתלונן בין ביס לביס הוא לא הקדיש לכך חשיבות. במקרה הקיצוני ביותר, הוא לקח בקבוק מים קרים וזרק אותו לאחר מספר לגימות במטרה להמשיך בסעודה. לצערי הוא עדיין עם חיתולים, כך שיוצא לי לראות את הסעודה גם מספר שעות לאחר סיומה, אבל אני לא לבד, את הניחוח מסניפים כל השכנים ועוברי האורח.

לסיכום אני רק אוסיף ״חם לי״. אוגוסט הינו חודש קשה, יותר מדי קשה. המזגן עובד כבר 25 שעות ביממה, הוא קם שעתיים קודם ולוקח לו שעה להתניע. לא צריך לדאוג, חברת החשמל הפכה אותנו ללקוח מועדף, החיוב מגיע עם אפס אחד נוסף - זה שקורא את המונה.

חד-פעמי

אפשר לסכם את המצב שלנו במשפט אחד: ״אנחנו אוכלים את ארוחות הערב בכלים חד-פעמיים.״

זה בעצם אומר הכל. גם שהצלחות האמיתיות ארוזות ומוכנות להעברה. דבר נוסף שזה אומר הוא שאין לנו זמן / כח לפתוח את הארגזים. הדבר השלישי שזה אומר הוא שאין לנו צורך במדיח.

במצב רגיל בני-תרבות מעדיפים לאכול בכלי אוכל. כלים חד-פעמיים אינם שייכים להגדרה זו, כל מי שניסה לאכול לחם שנחתך בסכין חד פעמית יודה בכך. המסקנה המתבקשת היא שאנחנו לא במצב רגיל. אנחנו בהמתנה!

ממתינים לדירה החדשה, שממתינה בתורה לקבלן, שממתין בתורו לטופס 4, שממתין לחתימה של אלוהים, אשתו ואחותו החורגת איתה הוא לא מדבר. ליתר ביטחון, הקבלן רוצה כבר את הכסף, תמיד יש סכנה שניטשה צדק ואלוהים מת...

חוץ מהדירה, אנחנו ממתינים גם לחופש. לא באותה ציפייה, אותו ״חופש״ הינו אחת ההוכחות החותכות לקיומו של השטן. זה ההסבר היחיד לעובדה שבכדי לתכנן חופש של שבועיים וחצי, אני צריך 10 שבועות של טלפונים, עדיין ביום הדין יהיה בלגן אדיר. בסיכום החופש מחזירים לגן ״פראים״ קטנים למטרות ״אילוף״, או בעברית מבקשים מנוחה להורים.

בין לבין נכנסו גם הנסיעות, מה״מדרגות״ (כינוי שאלה נתנה לבית) לגן ולעבודה. הנסיעה חזרה. עם בוא החופש גם הנסיעות מסביב. בסיכום היום הפכתי ליקיר של waze. כנראה גם של פז, אבל את זה אני אגלה רק בסוף הרבעון.

עיקר הבעיה בנסיעות היא לא הדלק או הבלאי של המכונית, גם לא התעייפות מהנהיגה. רק הזמן שנשרף הוא בעיה. זה הזמן בו ניתן היה לסדר מדיח, או לעשות כביסה או סתם לרבוץ מול הטלוויזיה שלא מחוברת לחשמל. יש המון מה לעשות עם הילדים, אבל שעתיים נסיעה ביום גומר אותם.

לסיכום רק הערה אחת לקצת אופטימיות: יש טופס טיולים, טופס 4 נמצא בתהליכים וכנראה יגמר בקרוב. מהרגע שיש טופס 4 ניתן לגור בבניין:)

Suddenly 3

Time for Ella's annual birthday blog.

As strange as it may seem, this year we're in the same state as last year. The house is packed, we wait for the school-year to end (kindergarten actually) and we expect to move into a new apartment. We still have a toddler running around trying to talk, currently it's Shavit, but differences were not found.

Everything is the same except for the things which are not.

The first is Ella speaks. By speaking I mean REALLY talking, asking questions, answering questions, and most important analyzing the data.

Beside making us laugh, talking added some new difficulties. The first, happens right on the morning. What to wear. It's a long negotiation which results in a "kid looks like a clown". Get the best dress, combine it with the best boots, and top it up with the best hat.

Bottom line, the bargain was lousy.

The second is there's no "secret - don't tell", anything you say or do would be broadcasted, some time in a mutilated version. Nothing said when she's around is safe. To add insult to injury, mistakes might be added, mispronunciation happens a lot (the best one was calling diaper cat (hitul and hatul in Hebrew) in order to distinguish between the two, cat became "diaper-miau".

The third difference is the year in the calendar. Which means none...

At the macro level,

It looks like Israel is in some kind of turmoil, but all the results are (so far) just some face changes. We have new ministers, nice people, who appear a bit clueless. We have a prime minister who's reputation as liar is only shadowed by his reputation for changing his mind. The Israeli politicians can learn a few lessons about manners from a dog.

The only none sense not shouted out loud is "make a country wide air-condition". While being a very good idea, it's not yet feasible.

Oh well, let's hope that by the time for Shvait's annual English blog some things would be on track.

לאלה, לכבוד יום הולדת 3

לאלה הקטנה

היתה בעיה

יום הולדתה התקרב

והיא רצתה עוגה

עוגת שוקולד יפה

כמו שאמה מדי פעם עושה

אבל מה סבא יעשה?

לסבא סוכר אסור

וביום הולדתי ברור

עוגה זה חלק מהסיפור

חשבה מה לעשות

והלכה אל החצר

בעיות לפעמים נפתרות

כאשר מתייעצים עם חבר

מצאה את נבחן במלונה

אולי לך יש עצה?

אין בעיות

תעשי עוגה מעצמות

אלה חשבה על הרעיון

ומצאה שיש בו הגיון

אבל עצמות

אינן טעימות

המשיכה לחתלתול בסלסלה

אולי תביא לי הקלה

מיאו החתול ענה

ואת זנבו הפנה

כמעט לפני שהתייאשה

ואת החיפוש נטשה

נזכרה את סבא לשאול

מה אתה יכול לאכול

סבא פתר את הדאגה

בזמן שתאכלי עוגה

אני אוכל עוגית

ואשתמש באותה מפית

כך הבעייה נעלמה

ואלה הייתה חגיגה שלמה

בית ישן, צרות חדשות

לבתים ישנים ישנם כמה יתרונות בולטים. הראשון מביניהם הוא הדיירים. חוץ מבני-האדם, יצורים זניחים שמפריעים לאנושות, יש גם תיקנים. האמת היא שהתיקנים לא נקראים תיקנים אלה ג׳וקים, אבל תמיד נחמד להשתין בקשת על האקדמיה ללשון.

באחד מהימים האחרונים, עת חזרנו מסיבוב לא ברור, אדון ג׳וק הוציא מחושיו. לא הצלחתי למעוך אותו. אבל אלה, צופה בלהיטות במופע, ראתה איפה הוא מתחבא. מייד חזרתי לניסיונות המעיכה. בסוף הם צלחו, נשאר לכלוך על הרצפה. אלה שהבינה את הרעיון מעכה את גופת הג׳וק המסכן מספר פעמים נוספות, ליתר ביטחון. אנחנו עדיין מנסים ללמד אותה שג׳וק זה לא עכביש, בינתיים הגענו לז׳וק.

היתרון השני הוא ריהוט. ארון חדר השינה שלנו הוא ארון מצחקק. בינות לבגדים ולתיקים ישנם 2 ילדים. לא ברור לי מי גורר את מי, יש לי חשד שהם פיתחו איזה שאגת קרב שמשמעותה היא: ״לארון!!!״

יתרון לא מבוטל נוסף הוא שאין מעלית. אני אתעלם מהסטטיסטיקות ואעבור לחשיבות האמיתית. במדרגות ניתן לשחק. עולים, יורדים, זורקים למטה את הנעליים או השלוק. אומרים שלום לשכנים ואפילו למי שסתם עובר ברחוב. אלה מוכיחה שוב ושוב את חשיבות השפה. שביט עדיין מתעצבן על חסרונה, זעקות השבר בעודו עומד מול המקרר ואומר ״זה, זה...״ מסבירות הכל.

שלום בית

 בחומו של אוגוסט דאשתקד, מעט לפני תחילת הגן, עברנו לכאן. מעבר חלק, הילדים לא ממש הבינו מה קורה. תוך מספר ימים התאקלמנו, הנדנדות מול הבית מאוד עזרו.

עכשיו, בחומו של יולי, אנחנו מתחילים במסע אל הבית. מסע עם עצירת ביניים בקריות.

ארגזים מלאים פחות ומלאים יותר, שקי ענק של בגדים וסתם מפוזרים על הרצפה. מיטות מפורקות נשענות על הקיר, מזרון חדש לצד מזרון ישן עומד. בחדר הילדים ישנים על מזרונים שני ילדים, אין מיטות. הכלבלב ״כבש״ לעצמו שטח בין ארגז כלי-מטבח לארגז יינות, מול אפו מונח ארגז התבלינים. זה נשמע כמו חלום רטוב של טבח תאילנדי, אצלנו זו מציאות מתמשכת.

בצורה מעט מביכה, הדבר שהכי מטריד לגבי המעבר הוא סדר היום של הילדים. איך הם יקבלו את המעבר? יסתדרו. מה לגבי חברים? יהיו להם. מה עם אוכל? יש להם אמא, היא כבר תדאג למשהו. רק השאלה של איך נוסעים נשארה תלויה ועומדת. זו שאלה חשובה. עקב השינוי זמן הנסיעה משתנה מ-3 דקות לשעה ורבע, ההבדלים ברורים.

יומיים של שינה על מזרונים שפרוסים על הרצפה עשתה להם טוב. זה משהו כמו: ״טוב - אז נטייל״ ו״טוב - אז נעיר את ההורים בשעות שלא כתובות על השעון״ אצל שביט זה הגיע ל״טוב - אז נדליק לאבא נורה לתוך העיניים״. השאגות שהוא חטף בתמורה לא הטרידו אותו יותר מהגשם של החורף האחרון.

הגיע היום הגדול. יום המעבר התחיל באיחור, של כולם. אלה לא התעוררה בבוקר. לצערנו זה בוזבז על יום חול ולא היה בשבת. הערנו אותה וצ׳יקצ׳ק הגענו לגן. המובילים התעקבו מספיק בשביל לפרק את התמי4 ומכונת הקפה, התוצאה הייתה (כמה מפתיעה) שאין קפה, לאף אחד.

עד סוף ההעמסה גם לשתות מים מכוס לא היה ניתן - הכוסות נארזו להן בטעות.

לקריות הגענו בשיא השרב של צהרי יולי. פה המקום להסביר על הדירה, קטנה, ישנה וחמודה. ישנה אומר - אין מזגן חזק ואין מעלית. שילוב בין השניים דאג למובילים להיות רטובים למדי. בסוף היום, שעה 15 הם נראו כמו תיכוניסט שיכור - רוצה מאוד לעשות משהו, אבל לא מסוגל לעמוד על הרגליים.

בערב, אחרי שלקחנו את הילדים, עשינו סיבוב לקנות פיצה. אחרי טריפת הפיצה עברנו למקלחות ושינה. המקלחות במינימום (רק יום לאחר מכן מצאנו את כל החוסרים) ושינה תיאורטית. חצי לילה בילינו בלרדוף אחר מוצצים ושאר הקשקושים. בבוקר קמנו עייפים ע״מ לגלות שגם בגדים אין זמינים. בתום התברדקות קצרה, עלינו לרכב ונסענו לגן. בגן גילינו פרט מעניין, אין מוצצים ברכב. שני הילדים נמצאים במרחק של שעה נסיעה מהמוצצים שלהם, ולא שמנו לב.

אחרי סבב אריזת שאריות וקניית מוצצים נסענו חזרה. אלה בלי טיפה בעיה הבינה ״נוסעים למדרגות״ ומיד ביקשה פיצה. אם זה עבד ערב לפני זה יכול לעבוד גם עכשיו. זה לא עבד, לעומת זאת הזמן כן עבד, אפילו שעות נוספות, שני הילדים הגיעו ישנים כמעט כמו אמם.

יום שישי עבר כסדרו, לא היו הפתעות.

שבת בבוקר, זמן השינה, אלה מטיילת עצמאית אלינו, שביט צועק ומקבל כרטיס הגעה. כולם חוזרים לישון, חוץ משביט. הבחור מסתובב כמו סביבון, דואג לטפס על רגל אחת ולרדת מהיד ממול. העובדה שאני מנסה לישון, לא מטרידה אותו. גם הנחירות הקצובות שעולות מאחותו ואמו, לא מטרידות מספיק.

מתישהו קמנו, עד כדי קבוע. לאף-אחד אין בגדים, ארוזים באיזור הגיהינום פינת הכבשן. בקיצור אין לנו מושג איפה הם. בסוף היום עדיין לא היה לנו מושג איפה הם, אבל יש לנו מושג איפה הם לא. מצד שני, יש חלב ויש מכונת קפה. כוסות כנראה שניקח חד פעמי (עוד חודשיים עוברים שוב) והשאר נראה.

לסיכום המעבר לגמנו קפה מהמכונה (הקומקום אפילו לא בחשמל) והלכנו לישון.

אין לי זמן אז אני כותב

מי שאמר ״כשהתותחים רועמים המוזות שותקות״ לא ידע על מה הוא מדבר. זה רק שכשאין זמן לנשום אז קשה לכתוב. רק בשביל להוסיף כפית עפר לקבר החמור, אני אזכיר את בטהובן. לודוויג ואן בטהובן כתב את האירואיקה בשעה שנפוליון מפגיז את וינה, מקום מושבו של בטהובן. על כתבי היד המקוריים מחוקה ההקדשה לנפוליון, עקב הכתרתו כקיסר.

אצלי להבדיל מבטהובן התותחים הם מחוגי השעון. הריצה הבלתי פוסקת אל הבית המיועד עוברת דרך בית זמני. יש מעבר דירה לחודשיים לבית אחד, מעבר לאחר מכן לדירה שלנו, שקנינו במיטב כספנו. בדרך יש ריצה לבנק, כמות העצים שכורתים בשביל משכנתא היא הסיבה העיקרית שיצרני הנייר מתקיימים. חוץ מהבנק יש את המים, החשמל וכנראה הגז, למרות שאני לא בטוח שלא יהיה יותר יעיל למכור לחברת הגז חיתול של שביט. בנוסף יש את העירייה והדואר, שני גופים חביבים שחרטו על דגלם את זכויות האזרח: הזכות לחכות למענה והזכות לקבל מקלחת של צוננים.

בכדי להוסיף חטא על פשע ישנם גם מובילים, פעמיים. למי שמכיר כבר ברור, משם לא יוצאים בחיים, אולי יוצאים עם חיים.

במקביל למהומת האלוהים הזו, יש ילדים וכלב.

התמימות של הילדים והכלבלב יכולה לשגע. לא אכפת להם שכל הבית הוא ארגז אחד גדול, גם לא העובדה שאוכלים מכלים חד פעמיים. זה נחמד, אפשר לשחק ואפשר לישון, אז זה טוב. גם הפיצה השרופה לא ממש מזיזה להם, מקסימום שותים יותר מים בכדי להוריד את הפחמים בגרון, לא בעייה קיומית.

לפעמים אפשר גם לטפס על ארגז, במטרה להגיע לארגז יותר גבוה. יכולות הדיבור, שהשתפרו בצורה משמעותית לשניהם, מוסיפות מימד נוסף. קריאה לעזרה מראש שידת ההחתלה, אלה יודעת לטפס עליה, לא לרדת. או שביט שמנסה לטפס על ארגז, מספק הסבר יצירתי - מוצץ. לפחות רומי לא מדברת, מבינים אותה מצויין אפילו בלי ציוצים, רק חבל שהילדים הפכו אותה למזוזה - מנשקים אותה בכל כניסה ויציאה מהבית. ילדים וכלב. זה שמחה וששון, בעיקר אם לילדה קוראים שמחה ולכלב ששון. לרוב זה פשוט מתכון לבית מבורדק ושני שותפים במיטה, ילד וכלב. משום מה שביט ורומי לא רואים שום פסול בנמנום משותף במיטה של רומי, לפחות כל זמן שסבתא לא מפקחת עליהם.

עכשיו רק צריך תותח שייתן לי מטח של זמן.

קצת דיבורים

השלב הזה בו הילדים מדברים, אבל בערך, משגע. אלה, כדור אנרגיה שישבית את השפן של אנרג׳ייזר לפני ארוחת הבוקר, מדברת מספיק בכדי להביע רצונות. הבעיה היא במצבים הטיפה יותר מורכבים

הנסיונות לשכנע אותה לא לדחוף את שביט עולים בתוהו. האמת, בקרוב זה יהיה בכיוון ההפוך. שביט יותר חזק ממנה. שביט גם פחות מבין מה אומרים לו ומדבר ללא הרף, רק שאף-אחד לא פענח מה לעזאזל הוא אומר.

זה לא מונע מאלה לנסות ללמד אותו לשיר. הנסיון הזה הוביל לכך שפתאום, בשעות הלפנות בוקר של יום חול עת הסעתי אותם לגן, שמעתי מאחור:

אלה :״שלום לכם ילדים וילדות אני יובל המבול...״

ושביט באיחור אופנתי צועק: ״בל״

ההמשך היה יותר פשוט, שיר חדש תוצרת אלה.

״יונתן הקטן רץ בבוקר אל הגן.

הצטנן המסכן וקיבל נזלת״

בשלב הזה שביט עושה ״אפצ׳ים״ ואלה מנסה לשיר.

למזלי הגן נמצא קרוב. אחרי פיזור הילדים, לקחתי מספר דקות להפטר מהתקפת הצחקוקים שלי ולהמשיך בשגרת היום.

נכון שזה לא ג׳ימי אוחנה, אבל זה התחלה טובה.

בזמן אחר, כרגיל בלי התרעה מוקדמת, אלה מגיעה עם שאלה: ״אבא אתה אוהב אותי?״

הייתי קצת מופתע, אבל עניתי ״כן״, ציפיתי לאיזה משהו כמו ״גם אני״ או לשאלה ״וגם אמא?״ אבל לא כך עובדת אלה. היא ענתה לי חזרה ״מצויין!״

גם שביט לא טומן ידו בצלחת. אמנם הוא עדיין מאוד לא ברור, אבל גם לו יש המצאות. הראשונה היא ״האו האו״, חשוב בשביל רומי, לא כלכך עבור השחרורים שמקפצים בחדווה על המדרכה בבוקר. מתברר שעבורו כולם זה ״האו האו״ ולא משנה האם זה כלב, חתול או סתם ג׳וקים.

דלקות רעות

הרעות

אך נזכור את כולם

את כל הכיכוחים, השיעולים

הנחירות והחרחורים

גם את החום לא נשכח

אפילו כשהתרופה בפח

אחרי שרומי חשבה שצריך לשטוף את הרצפה עם שירלי, שירלי החליטה שצריך ללכת לרופא. אולי במאה ה-21 יש פתרון לסימפוניה הבלתי נגמרת שמלווה אותנו מספר ימים. אמרה, עשתה וקיבלה הפניה להפוך למסננת, כל הערפדים תפוסים כך שזה סתם למטרות בדיקה.

ביום ראשון - בדיקה והפנייה לקורס מסננות.

ביום שני - קורס מסננות, מועבר ע״י ערפד מומחה.

כשהגיעו התוצאות לרופאה, הגיע הטלפון לשירלי. ״את חולה!״ הרופאה הודיעה לה, ״עכשיו נשאר לנו לברר במה...״ המדע המודרני יודע על כמויות של מחלות, וירוסים ואלרגיות שונות. מה שעדיין לא ידוע זה איך לאתר אותם מספיק ביעילות. חיפוש אחר המחלה הופך להיות חלק חשוב מהמחלה, התרופה יכולה להיזרק לעזאזל, אבל החיפוש... החיפוש הפך למטרה, ושהחולה יתפגר בדרך.

שירלי לא במיוחד אוהבת את שלב החיפוש. מצד שני, לא היתה לה ברירה.

עוד ביקור אצל הרופאה, עוד חשדות לגבי מחלות, עוד רעיונות מוזרים. בסיכום, היא קיבלה הסבר לאיך לזרז את הביורוקרטיה. מתברר שגם הרופאים אוהבים פציינטים חיים, כנראה בגלל שהמתים לא חולים.

ביום שלישי טלפון להפחדה.

ביום הרביעי ההפחדה האמיתית.

רק בערבו של יום רביעי מצאו את דלקת הריאות. החיפוש נעשה לאחר שרומי התלוננה ששירלי נובחת יותר חזק ממנה. בדרך שני הילדים עשו סיבוב בכל האזור ללא מטרה אמיתית וסיימו בנשנוש בורקס וטינוף הרכב.

שירלי, ליתר ביטחון, קיבלה כמות כדורים שלא תבייש את סבתא.

לא ברור כמה הכדורים עוזרים, אבל בין כדור לכדור כבר אין לה זמן לנבוח (להשתעל בשפה רפואית)

שיער ירקות

חשבתי שאני אכתוב קצת על בעלי הדירה שלנו, זוג של חלאות תאבות בצע שרוצים לזרוק אותנו לרחוב בשביל להרוויח כמה שקלים. מצד שני, לא מגיע להם היחס הזה, ישנן דרכים יותר נחמדות לטיפול בשכאלה.

קיווי, תה ירוק, קמומיל, תמצית תפוז, וניל ועוד כמה קללות. רשימת קניות? או אולי מבט בארון המטבח? לא! זה תוצאה של מבט זריז בארון המקלחת.

במבט נוסף נכנסו גם מלפפון, ורד הבר, מלון ומנגו. השאלה היא ״למה לעזאזל?״ למה אני לא מסוגל להבדיל בין ארון המטבח לארון הסבונים? נעזוב לרגע את העובדה שיש לי ארון שלם לסבונים כשכל מה שאני צריך זה סבון ושמפו.

אני רק חושב על זה ורואה את החקלאי שחותם על חוזה עם חברת הקוסמטיקה. מטע אבוקדו של 200 דונם לצורך מסיכה לשיער. שדה מלפפונים של 300 דונם לשמפו. בתור אקסטרה, קח גם יער עצי תה. השלב הבא הנסיון של אותו חקלאי להסביר את הגידול המוזר: ״אל תאכלו את הגזר, הוא מיועד לקרם גוף?!?״ זה נשמע הזוי כמעה.

זה ממשיך גם בסופר. מצאתי את עצמי מסתכל בצמא בבקבוק של סבון נוזלי, עם פירות יער, אבל זה לא משהו שיבלה אצלי בבטן (לפחות עד כמה שזה תלוי בי). מהר המשכתי למדף באיזור אחר. בקבוק שנראה מצויין, ציור של לימון יפה, הכיתוב היה נוזל לכלים. זה נכון שאני ״כלי״, אבל אני לא כלי מהסוג שנשטף בסבון מסוג זה. אני גם לא כלב - ודיה לחכימא ברמיזה.

לסיכום, באיזהשהו שלב בעידן המודרני, עלה הרעיון שאותו הרוטב שגורם לטינופת מופלאה (אלה ושביט נותנים הדגמות בחינם כל ערב) יכול גם לנקות. לפעמים הכוונה היא סתם לניקוי קיבה, אבל כל הפרסום המודרני בנוי על זה שנקנה מה שאנחנו לא צריכים, במקום מה שאנחנו צריכים.

למה אני לא הייתי שם?

הפגנות ענק בתל אביב! זו הזעקה, מעשית כנראה שהיו שם בין 10 ל-20 אלף. גם אני לא הייתי שם. למען האמת, אני גם לא אהיה שם. אם ההפגנה תצא מגבולות תל הביב, זה כבר משהו אחר.

הפגנות על צדק חברתי בתל אביב (לא ביפו) הן שקולות לועדה לזכויות האישה בטהרן. זו צביעות לשמה. הרי הדבר המתבקש הוא לקחת מהתל אביבים לטובת הפריפריה. להוריד מהשירותים אותם מקבלים במרכז ולהעלות לשירותים המרוחקים. לקחת יותר מס מתושבי תל אביב ופחות מתושבי שדרות. במידה מדודה, זה מה שנעשה. זו הסיבה הראשונה שאני לא שם.

הפגנות הענק שמתקיימות בתל אביב לא יכולות להזיז ללפיד, הוא לא חייב להן כלום. רוב המפגינים שם לא הצביעו לו וגם לא יצביעו לו בעתיד. ההפגנה מאורגנת על ידי מאוכזבי הבחירות האחרונות בשיתוף עופר עיני.

יאיר לפיד יודע זאת, הוא לא טיפש. בנוסף, הוא יודע שהוא יישפט בבית הדין של הקלפי בבחירות הקרובות. להבדיל מביבי שיכול להסתמך על ליכודניקים שרופים שיצביעו מחל גם אם הרשימה תהיה של אנשי חמאס, לפיד עלה על כרעי תרנגולת. כרעיים אלו יתפוררו לקרעים אם הוא לא יספק את הסחורה.

אני לא עומד עם הסטופר ביד, מחכה לשינוי הגדול. אני עומד מול חשבון הבנק ובודק אותו בדקדקנות, האם בסוף החודש יש לי יותר. ההצהרה היא שנתיים, אני אהיה שם בכדי לבדוק. בקלפי אני אהיה, זו הסיבה הנוספת לכך שאני לא בהפגנה.

נקודה נוספת שראויה לתשומת לב היא התקשורת. כלי ההמלכה המקומיים. האורים והתומים של החוכמה, הידע והכל. יצורים נאלחים אלו דואגים לשפיכת השמן למדורה. כמובן, הם לא יהיו אלו שישלמו במקרה של טעות וחס וחלילה, ההתנצלויות לא יגיעו. אולי לאחר מאבק משפטי הם יודו בטעות שלא הייתה מכוונת, הרי גם אוכל הנבלות הוא בן אדם.

בסיכום, למרות כל הרעש והמהומה, עדיין לא מצאתי מאמר של כלכלן שנותן עיצה אחרת. לכל מי ששולף עכשיו את סבר פלוצקר - סוציאליסט הוא לא כלכלן, הוא רק קלקלן.

בואו נזכור שלמשבר הנוכחי יש אבא, אפילו שיאיר לפיד לא אומר זאת. לאבא הזה יש תואר דוקטור לפילוסופיה. לאבא הזה יש אפילו מנטור. מה שאין לאבא הזה זה ביצים לעשות את מה שלפיד כרגע עושה - לעמוד בחזית ולחטוף את הביקורות.

ליתר ביטחון, האבא המדובר הוא שטייניץ עם המנטור ביבי.

תקשורת עליך ישראל

ואז הגיע הקיץ.

עם תחילת עונת החמסינים, קיבלנו שתי הוכחות טובות מצידם של אוכלי הנבלות. כל מי שמתעקש לקרוא להם ״עיתונאים״ או ״אנשי-תקשורת״, צריך להתבייש, או אולי לנסות לצאת בהצהרה על חוסר בין באוזניים.

הדבר המשמעותי ביותר שראינו זו ההוכחה שגם צנון מסוגל להטריד מינית. כן, הכוונה היא לעמנואל רוזן, הבחור שנראה רדום תמידית. מתברר שאותו בחור, לפי כל העדויות הוא בחור, הוא מטרידן כפייתי. האמת שזה הפתיעה אותי. לא האמנתי שהצנון הזה בכלל מצליח להישאר ער לאורך שיחה שלמה. תמיד יש הפתעות, לא כולן הן טובות.

בתוך הבליל של רסיסי המידע שפורסם, בלטו לטובה גדי סוקניק ואברי גלעד. כל אחד בדרכו אמר את מה שרבים חושבים: ״זה נורא חשוב לחשוף, אבל מי שחשפה את הפרשה הולכת להישחט ולהיתלות בכיכר העיר.״ בעיקר כי ישנם כאלו שחושבים שכך לא יתגלו מקרים נוספים.

ההוכחה השניה של תחילת הקיץ היא שבכדי להיות כתב כלכלי לא צריך לדעת לקרוא. טיוטת התקציב פורסמה, 260 עמודים, כמות אדירה של מלל. כל הכתבים הכלליים סיכמו אותה ב-10 משפטים. זה לא שאני קראתי את הספר הזה. אין לי זמן לקרוא ספרים משעממים. אבל אני יודע שיש איזה יחס מסויים של דחיסה שלא ניתן לעבור אותו בלי לאבד מידע. ברור לי שכמויות במידע האבוד כאן הן אינסופיות.

פה המקום לזכור, שר האוצר פעם היה בצדו השני של המתרס, כותב ביקורות על התקציב.

עוד נקודה חשובה, לפניו היה דוקטור לפילוסופיה. אני, מאמין שפילוסופיה הוא יודע, כי מה שהוא עשה לכלכלת ישראל יותר גרוע מהפצצה הגרעינית של אירן. הגרעון שיצא פי שניים מהמתוכנן לא מעיד לטובתו.

עבור כתב, מבחינה מעשית זה אסלה ניידת - משתינים עליה כשרוצים, יאיר לפיד הוא מראה. כמו הרבה אחרים, יצור כתב לא אוהב את מה שמשתקף במראה. יאיר לפיד הצליח ואילו אותו יצור לא. בצורה הישראלית ביותר, השחזת העט, הוספת קורט ארס ויש מסר קליט.

מדינת ישראל הוכיחה לעולם מעבר לכל ספק סביר: ״קשה להיות בן-אדם עובד. לא רק שלוקחים ממך מיסים, גם מנסים לקבוע לך מה לחשוב תוך שימוש בכל האמצעים הזמינים״

גם קיץ נחשב לאמצעי זמין.

צרות של חכמים

הבעיה הראשית שיש לנו עם הילדים היא שהם חכמים. אני שומע את החיוך של הסבתא נמרח מאוזן לאוזן תוך מחשבה לא יפה של מגיע לכם.
ברצינות, כמה בעיות יכול לעשות ילד טיפש? הרי אם הוא טיפש, ניתן לחזות את הפעולות שלו. אני יודע מצויין מתי הכלב יחטט בפח, זה יקרה ברגע שהוא ישמע שאני ישן. הכלב יודע שאסור לחטט בפח, אבל זה מעניין אותו. ילד טיפש יעשה דבר דומה. ילד חכם, לעומת זאת, יגיע מהר מאוד להבנה שניתן לעבוד עלינו פעמים ספורות בלבד. לאחר מספר נסיונות כושלים, אלה מצאה פיתרון יצירתי: סבים.
מתברר שמה שהיה, הוא שיהיה. סבים נחשבים למבוגר אחראי, גם כשסבתא שלוקחת יותר כדורים מאוכל בארוחה משחקת כדורגל, היא מבוגר אחראי. זה מאוד הגיוני בתור ילד לשחק כדורגל עם סבתא. היה גם יתרון מסויים בעובדה שהראייה שלה הייתה ירודה, כך שהיא לא תמיד ידעה איפה הכדור. עכשיו בתור הורים אנחנו מבינים מצויין שזה היה חסר הגיון, ועושים את אותו דבר בדיוק. כדור הרגל מוחלף במשחק אחר כגון ״קפיצה מהשולחן״ או ״ריצה לתוך הקיר״, הבסיס עדיין זהה. אלה כבר הספיקה להוסיף לעניין טעם אישי בבגדים וכך כל יום יש מסיבה. הגרביים, בחורף, נקראים דומדום. ההסבר הוא (כנראה) שיש גרביים אדומות עם ציור של מיקי, מכאן שגרביים עם ציור של עכבר הן אדומות או דומדום לפי השיבוש האחרון. כמובן, השם ניתן למספר מצומצם של זוגות בלבד שהמשותף ביניהם הוא ציור של עכבר.
שביט, שרזי השפה עדיין לא נהירים לו, עושה דברים אחרים. לדוגמה: מכה זהירה על דלת ארון התקשורת גורמת לפתיחתו. מכה עושה רעש. מאחדים ויוצא שאם נותנים את המכה בזמן שאלה מקימה מהומה, לא ישמעו. בינתיים הוא למד שגם רצוי שלא יראו - יעני, שהמהומה תהיה בחדר ליד. בטח עכשיו הוא שוקד על עקיפת ההגבלה שאנחנו יודעים מתי הוא הולך לנסות.

המסקנה היא: חשוב שהילדים יהיו חכמים, אחרת נהפוך לבטטות כורסה שלא מסוגלות לחשוב בכוחות עצמן.

הבנות והסכמות

הבעייה הכי רצינית עם הילדים היא שלא ברור לנו כמה הם מבינים. זה מתחיל בבוקר, במקום לתת לי לישון, מעירים אותי. העובדה שזה יום שבת, מלווה בחג ושהמיטה מזמינה לא גורמת לטיפה היסוס. תוך לכל היותר מספר שניות אין לי שמיכה - אלה לקחה, אין לי כרית - גם אלה לקחה ואין לי אוזניים - שירלי צועקת על אלה כי היא לקחה את השמיכה והכרית.
הנקודה הבאה בה נלחמים בהבנה היא בגדים. להסביר לילדה קטנה שבחורף (כשחם) לובשים בגדים ארוכים ולא שמלות, זה קשה. להסביר לאותה ילדה שבקיץ (כשחם מאוד) לובשים בגדים ארוכים כי סבתא אמרה שקר, זה כבר בלתי אפשרי. בנוסף, סבתא גרה רחוק, אז היא לא תראה עד שנגיע אליה (ישנים/מעולפים מהחום) והיא תוכל לחטוף עוד התקף לב. לפי כמות הפעמים שאנחנו שומעים תלונות כאלו, סבתא היא כנראה עדר שלם של חתולים.
בימים בהם הולכים לגן יש נחמה, אני פחות מקפיד משירלי שהבגדים יגיעו על הילדים. מבחינתי מספיק שהבגד יגיע, השאר יתבצע אם ירצה השם. או אם תרצה הגננת, משהו שיותר קורה. אבל אם אין בגד אז על מה נריב עם אמא? גם לזה יש פיתרון.
אלה לא מוכנה להגיד ״ביי״ לאמא בבוקר, הסיבה היא שזה אומר להיפרד. שירלי היא אמא פרקטית, לכן מייד צועקים על אלה. שתי דקות ויש פיצוץ. שביט, שעובר קורסים בשובבות אצל אלה, מנצל את המצב ומיד בורח לטיול אסור מחוץ לבית. לרוב עד שהמהומה נגמרת יש מיני מהומה שנקראת ״היכן שביט״.
האמת היא שגם לשביט יש תפקיד בזמן הלבוש, הוא מביא מספר דברים. גם הוא כבר למד שאת הגרביים שמורידים שמים בסל הכביסה, ואם לא מספיקים לעצור אותו גם הנעליים. הרעיון שאחרי השימוש הגרביים מופרדות מהנעליים הוא קשה לעיכול.
כאשר ההתכוננות היא ליציאה, הבלגן עולה. ילדים קטנים לא מכירים את הדבר הזה שנקרא ״אשה״. מה שאומר ששירלי מקבלת תהלוכת בגדים על ילדים בהתאם להלך מחשבתה בזמן הלבוש. לך תסביר שהדרך בה אישה מתלבשת מוגדרת כך:
1. שפכי את כל הארון על המיטה (הבעל יסדר)
2. עמדי מול 1000 זוגות תחתונים ותגידי שחסרים אלו עם הציור של ממוטה. הם היו נורא אופנתיים בפולין במאה ה-5, תשאלו את פרס אם אתם לא מאמינים. תתעלמי מהערת הרקע של ״אז למה זרקת אותם...״ ותחשבי על הזוג עם הגלגל שהאדם הקדמון שם להנצחת הישגיו.
3. העבירי את כל הבגדים מיון יסודי, תחתונים לכסא, מכנסיים לכסא אחר, חולצות לשולחן במטבח ושמלות על המיטה.
4. קחי את כל החולצות והודיעי שהן שמלות.
ועכשיו לכיוון ההפוך, הודיעי שכל השמלות הן חולצות.
5. אחרי מספיק זמן (כשכולם עצבניים מאוד) הודיעי משהו בסגנון של ״זה בסדר״.
6. הוציאי את כל זוגות הנעליים וסדרי אותם בשלשות על רצפת הסלון. זהו שלב התאמת הנעליים לבגדים. לרוב חלק מהנעליים ״מטיילות״ להן עצמאית יחד עם הילדים, שלפעמים טורחים לנעול אותן.
בצורה מפתיעה ישנן נעליים שגם מתאימות לילדים, לגבי השאלה למה התשובה (המגומגמת) היא: ״אולי אני אזדקק להן בעתיד״. באיזה עתיד הרגל שלך תתכווץ? נעזוב את העתיד, אני רוצה לזוז, הילדים רוצים לעשות מלחמת נעליים והכלב מזיל ריר.
זה אולי הזמן היחיד שהילדים מבינים יותר טוב ממני מה קורה.

ילדים מבינים מצויין איפה האוכל נמצא - על השולחן (ועל הרצפה כשההורים לא מביטים). המקרר הוא נקודת ההחלפה, הצעצוע שתופס מקום ביד מוחלף במשהו שייאכל ברגע בו יהיה ניתן. לפעמים אפילו לפני-כן. גם המושג קינוח מובן להם. אבל מה משמש בתור קינוח זה כבר משהו אחר, אין להם שום בעיה מוסרית עם לסגור את הארוחה בשוקולד ומיד אחריו פרוסת נקניק. בחלק מהמקרים זה הולך ביחד. לפעמים זה רץ ובמקרים מסויימים זה סתם מעלה ניחוחות שגורמים לצבא לנסות לתפוס בעלות.

מעט לפני הפרסום התברר שיש עוד דבר שאלה מבינה היטב, בגדים. נערה בגיל ״שתיים וחצי״ לא מדברת עדיין בעברית תקנית, אבל יודעת מה זה בגדים. מדידת השמלות משנה שעברה (רובן נתלו וכמה נתלו בארון) גרמה לכזו התרגשות שברח לאלה. ברח לה פיפי, ברחה לה הבימבה, הסנדלים ברחו מהזיכרון בזכות השמלות.
הדבר היחיד שלא ברח הוא ה״חיתול״. חשוב לציין שצריך לשאול את אלה לגבי חיתול, לאיזה חיתול הכוונה. יש ״חיתול שביט״, זה הסוג הנורמלי ששביט לובש עדיין. יש ״חיתול מיאו״, זהו חתול (מנה עיקרית לכל חברי הקיבוץ) רגיל. לאלה יש אהבה מיוחדת אליהם, לפי ההרגשה שלי, זה לא נכון בכיוון ההפוך.

בין פסח לעצמאות

בין פסח לעצמאות ״תקוע״ יום השואה. משהו לא הכי ברור, לא קשור לכלום, אבל הוא שם. ראוי להזכיר שאנחנו מציינים אותו בצורה הכי לא יהודית שקיימת - אבל סתמי.
פסח, שנחגג שבוע לפני, מזכיר לנו צר אחר שקם על ישראל. מישהו שם לב לעובדה שכנראה משה רבנו היה בין הבודדים ששרדו באותו זמן? מישהו מצייץ ״כמה נרצחו על ידי פרעה?״ ברור שלא, זוהי חגיגת הניצחון. השורדים מכובדים.
ביום השואה המצב הפוך. את כל המתים אנחנו זוכרים, ממרקים את האנדרטאות. הניצולים, אלו שעדיין חיים, אותם אנחנו מסתירים. מי מאחורי מילוי טפסים אינסופיים ומי בעזרתם האדיבה של ״נערים מותקפים״. העיקר זה שלא נראה אותם, הם מפריעים לאתוס הציבורי שנחוץ ע״מ להילחם בכל מה שזז. הם גם יכולים, רחמנא ליצלן, להגיד שכאן יותר גרוע ממה שהיה שם. הדבר האחרון שביבי רוצה לשמוע זה ששם היה יותר טוב.
בישראל של 2013 יותר טוב ניצול מת מאדם חי! לאשם חי יש יכולת להגיד שמשהו לא תקין, המתים לא יסתרו טענות שווא.
איכשהו נוצר מצב שהאתוס הציוני אוהב את הגיבורים מתים. טרומפלדור הפך לגיבור - לאחר מותו. לעומת זאת החייל המעוטר ביותר בצהל, או לפחות אחד המעוטרים ביותר, אהוד ברק - מושמץ השקם וערב. למה? כי מת לא יכול להגיד לא אמרתי ״טוב למות בעד ארצנו״. לעומת זאת בן אדם חי, מזדקן, מגיב יותר לאט, לפעמים מאבד את צלילותו או את שמיעתו. החברה בישראל לא זוכרת את חסד הנעורים, היא מוכנה לקבל אותם או כמגש הכסף או בביטול. אהוד ברק יחזור להיות גיבור ישראל רק בתוך ארון הקבורה.
בעוד דור או שניים נוכל להפוך את השואה ליום הניצחון על הצורר הנאצי, לא תישאר המראה המעצבנת שנקראת ניצולים. ברגע שזה יקרה נחזור לבצע סדר פסח מסוג חדש, הפעם עם קליפות של תפוחי אדמה במקום המרור ומים עם עשב במקום היין.
רק חבל שהדבר היחיד שלומדים כאן מגרמניה הנאצית זה איך להתייחס לערבים.

פסח

עברנו את ליל הבלגן. היה יפה, מרענן, חגיגי וכל הדברים החשובים. בכל זאת, הדבר החשוב ביותר באותו יום התרחש בבוקר.
קמנו לנו בשעה 7 לפנות בוקר. הציפורים עדיין נחרו על העצים, אלה - לא. ברגע שאלה לא ישנה, גם אנחנו לא ישנים. שביט לא נכלל באנחנו, הוא מסוגל לישון בכל מצב, הוא גם מתעורר מכל שטות.
יום רגיל, אין דברים מיוחדים. שביט התעורר בהמשך, התארגנות, אוכל לרומי, אוכל לנו. איפה נכנס הדבר החשוב? כאן.
בכדי לבצע משהו עם 2 הידיים שלחתי את שביט אל רומי. קורה הרבה, הילדים והכלב נשלחים לנקודה בה הם לא מפריעים. שביט בלי טיפה בעיה מודיע: ״האו״.
שירלי לא הייתה בטוחה, וביקשה ממנו לדבר עם רומי. עכשיו כבר היה ״האו האו״. לחג הפסח קיבלנו הוכחה חד משמעית, שביט מתחיל לדבר.
רק חבל ששביט בגיל ס מבין שיותר חשוב לדבר עם כלבים מאשר עם אנשים.

פסח - חג עם אצות

פסח מתקרב בצעדי ענק. את הילדים מכינים לשירת ״מ(ה נ)שתנה״ ובמקביל מכינים פקקי אוזניים, כדי להיות בטוחים.
בתוך יצירת הבלגן העילאית, שנקרא ״סדר פסח״, חבויה היסטוריה. רק שההיסטוריה אינה חשובה, בישראל אף-אחד לא טורח ללמוד היסטוריה. כאן חשוב רק העכשיו אולי גם טיפה מהאתמול. רץ אחד מת במרתון תל-אביב, דמו ישמש כחרב בחירות. אותם אלו שקוראים לחולדאי להתפטר בגלל המוות, היו קוראים לחולדאי להתפטר ״בגלל דחיית המרתון״. היושר שלהם אינו מוטל בספק, הוא פשוט לא קיים. חשוב לציין, לא הצבעתי לחולדאי ואני גם לא מתכוון להצביע עבורו.
חזרה להיסטוריה, אחרי ההסחפות מההווה. יציאת מצריים היא הנקודה ההיסטורית החשובה ביותר לבני-ישראל, מנקודה זו יש ״עם ישראל״. נעזוב לרגע את השם הנוראי ״ישראל״ (מי שלא מבין - שיברר את מקור השם) ונסתכל על בית-יעקב.
במשך ערב שלם אנחנו עסוקים בנסיון להסביר לילדים מה זו ״עבדות״ ומה זו ״חירות״. הנסיון הזה נועד לכישלון קולוסלי, קשה להסביר לילד מונח אחד מתוך השניים. הסברת שניהם ביחד בסוף מסתכמת ב״הם הפכים״, רק שלהשקיע 4 שעות בהסבר הזה נשמע מוגזם. מנגד עומדת תמיד הבעיה הפולנית ״מה יגידו השכנים״. לפעמים נדמה לי שאני צריך לחנך את הילדים לא שיהיו בני-אדם, אלה שיראו טוב לשכן, אפילו שאני לא יודע מה שמו. זה לא משנה האם הילדים בריאים, זה משנה שהם יהיו פחות חולים מהילדים של השכן. במקרים בהם זה לא מתאפשר, צריך למצוא ״כח עליון״ שאחראי לכך. אותו ״כח עליון״ חייב להיות גדול מה״כח עליון״ של השכן, מאותן סיבות.
עוד בנוגע לחג החירות. יש ממשלה חדשה בישראל. הממשלה הזו נראית כמו חלום רטוב של רבים מאזרחי ישראל. ראש-ממשלה חסר עמוד שדרה, שאת ביציו חילקו ביניהם שותפיו. נפתלי סנט, מחזיק בביצה הימנית. כל נשימה לא במקום תהווה עילה לספק לחיצה ספק מעיכה. על הביצה השמאלית, השתלט יאיר לפיד, ליהוג מיותר מבית היוצר של ביבי יגרור דריכה. על הנקניק שבאמצע שולטת שרה, ליתר ביטחון היא משחיזה סכינים.
כך, לתוך חג החירות נשפכת השאיפה הכלל ישראלית לחירות כלכלית. אם לא חירות, לפחות ניתן יהיה להתחיל בקציר העומר או הביבי.
לסיום נושא החירות. דוגמה לחירות המחשבה מבית היוצר של אלה.
בעת הכנת השפק, בשלב בו הוא חולק לצלחות המונחות על השיש לפני ההבאה לשולחן, אלה עומדת על השרפרף ומסתכלת. הריח מדגדג את אפה וידה נשלחת לצלחת. מיד אני אומר לה שאסור לשלוח ידיים. היא הבינה, יותר מדי טוב. מתברר שניתן לשלוח לשון ואת שאר הפה לצלחת, ולא להשתמש בידיים. חירות המחשבה נוצלה עד תום. את ההוראה הבאה כבר לא ניתן היה לעקוף - תודות לאסימוב והרובוטים שלו.

שלום כסא

אין דבר יותר כיפי מלקחת כסא אוכל של תינוק למחסן. הכיף הוא לא בגלל הכושר, זה בגלל המשמעות. זוהי הצהרה: הילד גדול.
להבדיל מאלה, שביט לא נותן התראות. הוא לא ניסה לעלות על הכסא במשך שבוע. הוא לא ניסה לעלות על הכסא בכלל. הוא פשוט הצליח במכה הראשונה.
כך, מעט לפני ארוחת הערב, שביט היה על הכסא. אלה רצה כרוח סערה, מדברת את עצמה לאבדן הנשימה, האדון יושב. שביט, בלי רעש, בלי השאגות המוכרות, פשוט עלה על הכסא - והיה שם.
המיקום החדש לא ריגש אותו, גם לא את אחותו. ברגע בו סובבתי את הגב, שניהם התחילו לכרסם מלפפון חמוץ מהקופסה הפתוחה. אלה מוציאה, מעבירה לשביט, אם אין צעקות, אז היא לוקחת גם בעצמה. אין כמו ילד קטן ע״מ לתסכל הורים. עליו אי-אפשר לצעוק ועליה לא ברור על מה צריך. עצם הנתינה - רצוי, רק שלא במטרה להתחמק מעשיית שטות. ההסבר שעכשיו לא הזמן, נתקל בבעיה הרצינית של ״מתי זה הזמן״, למרות כל הנסיונות.
המיקום החדש של הכסא מציב בפנינו מספר אתגרים. ראשית, אלה לא אהבה את משחק הכסאות שבוצע. שנית, שביט, למרות שהוא שולט ברזי משחק הטיפוס, לא יודע לרדת למטה. כמובן שאתגרים מסוג סדר וניקיון אינם מוזכרים בצורה מפורשת.

כך יצא שכעבור מספר ימים, ערב פיצה תקני, שביט כבר בכסאו החדש. אלה, אחרי מספר שכנועים, בכסא חלופי לידי. תוך כדי טריפת פיצה אלה קולטת ששביט לא בולס. שביט לרוב אוכל לאט, זה נותן לו אפשרות לאכול הרבה יותר. אלה לא הייתה מוכנה לקבל איטיות זו ללא תגובה. חיש מהר היא קפצה לעזרה, הכפית בידה. לצערי, לא הספקתי לצלם. התיאור יספק:
חזיר מאכיל חזיר (לא בחזיר, הפיצה הייתה כשרה) על רקע צעקות ה״חזיר״ של אבא.

חגיגות יום הבושה הלאומי

בשנות ה-30 של המאה הקודמת, אי שם באירופה, גרו הסבים שלי. הם היו מספיק חכמים לברוח. כעבור מספר עשרות שנים הם נשבעו: ״לא עוד!״
היום התחלחלתי לגלות שבמדינת ישראל רומסים הכל. תחת ״שיקולי ביטחון״ חזרנו למשטרים האפלים ביותר, לאפליה על בסיס אתני. אוטובוס נפרד לפלסטינים. לא מספיק הבידוק המשפיל אותו הם עוברים, עכשיו, בשביל לרחם על המצפון של שאר הנוסעים (יהודים כשרים - כמובן) זה יהיה בנפרד. הדבר הבא יהיה לגייס פלסטינים שיעשו את הבידוק בשביל היהודים.
יותר משזה מבייש ומבזה אותנו כישראלים ויהודים, זה מפחיד.
מפחיד לגלות שגם פה, בארץ חמדת אבות, מתנפצות להן כל הבקשות להומניות. עם עלה התאנה שנקרא בג״ץ, עדיף לנגב חריצים מסויימים. לכן הרעיון להגיש עתירה, שאיזה גנב עם תעודות יוכל לפאר בה את שמו וכדרך-אגב להזכיר שישנם מספר מועט (עשרות אלפים) של אנשים שסובלים מכך. אבל, חשוב להדגיש, אין ביניהם ״גנבים עם תעודות״. אותו רעיון נשמע רע, גלולת לענה לצחצוח המצפון הקולקטיבי.
אוי, ארץ מביישת יושביה.

מעולם לא התביישתי בהיותי ישראלי! אבל זה נגמר היום:(

איי-פון - ניסוי כלים

במזל טוב נזרק הדרעק-ברי. אמנם מספר בלוגים קבורים עליו, וישוחררו ברגע שיימצא הכבל, עדיין, זה ״ברוך שפתרנו״.
... ואז הגיע האייפון.
שחור. דק. מבריק ומעוצב. אבל מכל התכונות שלו, יש רק אחת שבאמת חשובה לי כרגע: הוא עובד! אחרי מספר חודשים עם עגלה מקרטעת, עובד זה מספק. כמובן, עובד לפי ההגדרות שלי.
טלפון צריך להיות מחובר לפייסבוק, לגוגל+, לדואר. חשוב שיהיה לו חיבור לרשת האלחוטית בבית ובמשרד. לפי שירלי גם חשוב שיהיה ניתן לדבר בו, אבל זו פעולה זניחה.
כל המשימות החשובות בוצעו במידית. החיבור לרשת הסלולרית, לעומת זאת, לקח מספר ימים. מתברר שאין על אוראנג׳ בחוסר-היגיון בסיסי. המכשיר הגיע עם ננו-סים בתוכו. רק צריך אקטיבציה. הגעתי פיזית לנקודת השירות, זה רק מטעמי עצלנות שעשיתי זאת. אחרי לקיחת מספר לא נכון (זה לטכני, לא לכללי) הגעתי לנציגת שירות. בלי להתבלבל, היא שלפה את הסים, והכניסה אחר במקומו, לאחר מכן 5 דקות אקטיבציה.
בסיכום, הטלפון עובד, משהו שאני לא ממש יכול להגיד על אוראנג׳... לפחות אפשר לשגע אותי עם טלפונים, זה אומר מספר אנשים שמחים בעולם.

סיכום יומולדת

פעם בשנה יש יומולדת. לשביט זה לא הזיז, הוא מבחינתו מוכן לשחק תמיד ולרקוד ברגע שיש מוזיקה. אלה, זה כבר סיפור אחר.
במשך שבוע שירלי מנסה להסביר לה, יש יומולדת לאבא. זה עובד, היא הצליחה לשנות את ה"יש יומולדת לסבא" של תחילת החודש ל"יש יומולדת לאבא". הקושי יהיה בהמשך, להסביר שנגמר היומולדת לאבא. אולי נקנה "עציץ יומולדת", עציץ שיש לו יומולדת כשאין לאף-אחד אחר. אלו 2 ציפורים במכה אחת:
גם יהיה לאלה למי לשיר "היום יום הולדת"
וגם לשביט יהיה אדמה לפזר בבית
יומולדת זה זמן מצויין להסתכל אחורה ולעשות חשבונות. כמה פעמים נתתי בעיטה עם האצבע הקטנה של הרגל לרהיטים שונים בבית. כמה פעמים צבטתי לעצמי אצבע ע"י סגירת ארון/דלת עליה. כמה פעמים העפתי ילד כי הלכתי איתו על הרגל - למען האמת, זה טרי מהבוקר, אלה שכחה מי זה אבא שלה ותפסה לי את הרגל בדרך לחדר השינה.
הדבר החשוב ביותר ביומולדת הוא הרמת הכוסית. פעם, כל משקה אלכוהולי (וודקה אינו עונה לדרישה זו - זה לא משקה, זה סתם נוזל מגעיל) היה מספק, אולי היינו דורשים הרבה. היום, לא כל יין יתאים. לרוב, זה לא יתאים, צריך משהו יותר נחמד. אישית אני מעדיף וויסקי טוב (סינגל מאלט, מיושן אבל לא מדי) אבל גם קוניאק או חברים אחרים יעשו את העבודה.
בנקודה הזו שירלי היא מאוד בעייתית. מישהו פעם הכניס לה לראש שבירה מכבי זו בירה טובה. ע"מ להוסיף חטא על פשע גם נתנו לה לטעום גינס חמה בתור בירה. יש דברים שגורמים לך להתגעגע לעונש מוות, אלו הן דוגמאות לכך.
הפיתרון היה פשוט:
ליקר לנו (לשירלי ולי).
מיץ ענבים בכוס אספרסו לאלה - שקראה לזה "קפה" לפני שהיא שפכה חצי כוס על השולחן.
מים לשביט - שלא חשב שצריך להרים כוסית, הוא העדיף לגשת ישירות לעיקר - האוכל.
את השירה אלה ביצעה אחרי ביצוע "פוסט-מורטם" לאוכל. היה בזה גם נקניק כך שזה יכול היה להיות מדוייק, רק שהנקניק התמזג עם הבטן שלה מבפנים בתור פעולת הכנה לאכילה.
לקינוח הוגש מעט כרוב חמוץ בו נלחם שביט בגבורה ואף ניצח. מתברר שקשה לאכול כרוב רק עם 2 שיניים, אבל לא זה מה שישבור את שביט. למען האמת, כשזה נוגע לאוכל, שביט נשבר רק כשהוא לא מוצא את האוכל. הבחור נכנס להתקף בכי שנפתר רק באמצע הביס הראשון ויתחדש אם האוכל ייגמר לפני הרעב.

בצורה לא מפתיעה ליומולדת בחורף יש גם תופעות לוואי. בצורה יותר ברורה, אלה תפסה וירוס. על מנת להוסיף חטא על פשע, זה וירוס מדבק שיכול לקחת 3 שבועות עד שהוא עובר והוא לא גורם לעייפות. התוצאה המיידית - אלה משגעת את אמא שלה.
ההמשך יהיה שהיא תשגע גם אותי, את הסבים ובקיצור כל דבר שאינו קבור 5 מטר באדמה. בנוסף, היא גם דואגת לאח שלה שכן הולך לגן. כמובן, דואגת זה בעירבון מוגבל, אם הוא נוגע בצעצוע אז ה"דאגה" הופכת ל"דאגה לפליק" אותו הוא יחטוף במיידי. מצד שני, גם שביט כבר לאט-לאט מבין את הרעיון, הוא דוחף את אלה ברגעים הפנויים, אולי זה ילך.

לסיכום היומולדת השכבנו שני ילדים במיטות וחרופ גדול על ישראל, לפחות עד להקפצת הבקבוק היומית של שביט.

בחירות בגן הירק

ירוקת הגינה התרכזה במיטב עלעליה לבחירות.
המועמדים - ירוקים.
המטרות - ממטרות.
מכל בכל הכל כלול,
שמחה ששון וגם חברים מהלול.

ראשון - הצנון.
סמוק ובטוח,
צועק על הרוח:
"מה אתה מפריע?
הנך גורם, לי להזיע."
ובעוד הצנון מנסה להלהיב,
צחנה חביבה עולה מהביב.
נאום הבחירות הקולח,
נופל על קהל גונח.

עולה לעזר - הגזר.
כתום כמו אש,
בקלחת בוחש.
גם לו יש משימה,
לעשות סלט מהגינה.
זה לא משנה שממנה הוא חלק,
העיקר זה - לדפוק את הסלק

בעוד נמשכת המהומה - עולה תפוח-האדמה.
שמנמן כמעה, מתקשה ללכת
חתיכת חסה בשקט נרמסת
הוא מדבר גבוהות-גבוהות
ובניו דואגים אותו לגבות
בלי אלימות ובלי עודף מילים
דבר לא יפה - ואותך מכים

אחרי עוד השהייה - עולה עגבניה
באודם לחיים
ומתק שפתיים
מודיעה קיבל עם ועדה
שגם היא חמודה
אז מה אם אין לה נסיון
והיא רק יכולה לישון
גם היא רוצה להתמודד מול כולם ולנצח
או לזרוק בוץ על מי שבראש גונח

הבחירות נמשכו למעלה מחודשיים
הרעש עלה עד לב השמיים
בסוף הגיע אדון גנן
ב-3 דקות טיהר את הגן
ירקות כסלט הגיעו לקערה
ובחוץ הארץ שקטה

סתם שבוע של סערה

זה כבר חודש שאני מסתובב עם אף סתום. זה כמעט כמו "חתונה עם מירי רגב", הכל סתום וצריך לנגב את האיחסה בתדירות גבוהה. רק שאף-סתום לא מוגדר בתור מחלה, לפחות לפי מה שידוע לי. בגלל שזה לא מחלה, אני לא חולה, אני הולך לעבודה ולא מבריא.
במטר הבא שמסביב לאף יש משפחה. האשה (זה כבר הפך לכל-כך מובן מאליו שאני כותב את זה לשם שמיים), שני הפושעים הקטנים והכלבלב. שירלי, כנראה, תהיה הסיבה להבראה. גבר, כידוע, לא חולה. האשה פשוט לוקחת אותו לרופא (בריא), מוציאה אותו מהרופא (בריא), אבל באמצע יש כמה ימי בריאות אבודים, אלו נקראים ימי מחלה.
לגבי הפושעים הקטנים, אני שומר את הדובדבן לקינוח (לא של האף) ומתחיל בקצפות. אלה לומדת יותר מילים, גשם זו מילה חשובה, רטוב זו מילה חשובה גם כן, השילוב ביניהם מהווה תירוץ מצויין למכנסיים רטובים. כמובן, לפי הגדרת המטפלת, היה גשם מקומי באמצע הגן.
בנוסף אלה כבר למדה מספר שטויות מכובד, אותן ניתן לבצע על הסבים. מההסבר הפשוט של "לא לקחתי כזה", דרך "יש עוד יד" וכלה ב-"אחד לשביט". מעניין שכשהיא אומרת "אחד לשביט", הוא באמת מגיע לשביט. רק אם שביט לא ייקח כמו שצריך, אלה "עוזרת".
רומי, דבר פרוותי גדול וחמוד, עברה לסטטוס "כרית". מוצאים אותה בכל מקום בבית, לרוב בלי הגיון ותמיד מזיזים אותה למקום אחר סתם בשביל הנוחות. יש עוד משהו לגביה, אבל זה בהמשך.
חתיכת הקצפת האחרונה היא "מש(ה)ומ". שם הקוד שאלה הדביקה לנקניק פרוס אותו אוכלים כקינוח. מתברר שלא רק היא מתלהבת מפרוסות של בשר במעט טיבול, גם האח שלה כבר למד. הוצאה של חבילת נקניקים עטופה בנייר צלופן מלווה ברעש כאילו קבוצת כדורגל עולה להחטיף מכות (זה מה שהם עושים על המגרש, לא?) רק חסרה החצוצרה לתרועה מסורתית. עצם המחשבה על הנקניק גורמת לאלה לשבת זקוף על הכסא ולשביט לתופף על השולחן, מייד אחרי קבלת הפרוסה - דממה. רק אחרי הביס אפשר לחזור לרעש הרגיל, נקניק זה קדוש, גם אם זה מחזיר.
הדובדבן שבקצפת, מה שנשמר לסוף, הינו שביט. יותר מדוייק, הנעליים של שביט. אחרי דחיות והתלבטויות ועוד קצת דחייה, נקנה לשביט זוג נעליים של "צעד ראשון". התגובה של שביט הייתה צפוייה - לא רוצה. ביום למחרת, זה השתנה לנחמד לי. גם רומי שמחה על הנעליים, זה יוריד ממנה את תפקיד ה"שרפרף" של שביט. הבחור מצא פטנט, נעמדים בעזרת רומי, הולכים בעזרת רומי ובמקרה שרומי רחוקה - הולכים אל רומי. איכשהו תמיד הליכה אצלו תגיעה לרומי.
רומי, שלא הייתה שותפה לקניית הנעליים, קיבלה אותן באדישות. היא לא מאמינה שזה תחילתו של השינוי, מבחינתה, שביט חמוד ולא מסוכן, גם כשהוא מנסה להכניס לה אצבע לעין. בצורה מפתיעה, לשביט גם מותר להישען עליה, לתפוס את הפרווה בלפיתת חנק ולעשות כל מיני דברים שנראים לנו מאוד כואבים. בגדול, רומי היא של שביט, בתנאי שמותר לה ללקק לו את הראש.

זהו, שלב ראשון לקראת ילד הולך. רק שיתחיל כבר ללכת למה הוא כבד לי.

עוד דבר אחרון, טרי מהגן. בכדי להשוויץ שמו אותו על הרגליים כשבאתי לאסוף את הילדים, שביט בלי להתבלבל ברווז את עצמו אליי.