הבנות והסכמות

הבעייה הכי רצינית עם הילדים היא שלא ברור לנו כמה הם מבינים. זה מתחיל בבוקר, במקום לתת לי לישון, מעירים אותי. העובדה שזה יום שבת, מלווה בחג ושהמיטה מזמינה לא גורמת לטיפה היסוס. תוך לכל היותר מספר שניות אין לי שמיכה - אלה לקחה, אין לי כרית - גם אלה לקחה ואין לי אוזניים - שירלי צועקת על אלה כי היא לקחה את השמיכה והכרית.
הנקודה הבאה בה נלחמים בהבנה היא בגדים. להסביר לילדה קטנה שבחורף (כשחם) לובשים בגדים ארוכים ולא שמלות, זה קשה. להסביר לאותה ילדה שבקיץ (כשחם מאוד) לובשים בגדים ארוכים כי סבתא אמרה שקר, זה כבר בלתי אפשרי. בנוסף, סבתא גרה רחוק, אז היא לא תראה עד שנגיע אליה (ישנים/מעולפים מהחום) והיא תוכל לחטוף עוד התקף לב. לפי כמות הפעמים שאנחנו שומעים תלונות כאלו, סבתא היא כנראה עדר שלם של חתולים.
בימים בהם הולכים לגן יש נחמה, אני פחות מקפיד משירלי שהבגדים יגיעו על הילדים. מבחינתי מספיק שהבגד יגיע, השאר יתבצע אם ירצה השם. או אם תרצה הגננת, משהו שיותר קורה. אבל אם אין בגד אז על מה נריב עם אמא? גם לזה יש פיתרון.
אלה לא מוכנה להגיד ״ביי״ לאמא בבוקר, הסיבה היא שזה אומר להיפרד. שירלי היא אמא פרקטית, לכן מייד צועקים על אלה. שתי דקות ויש פיצוץ. שביט, שעובר קורסים בשובבות אצל אלה, מנצל את המצב ומיד בורח לטיול אסור מחוץ לבית. לרוב עד שהמהומה נגמרת יש מיני מהומה שנקראת ״היכן שביט״.
האמת היא שגם לשביט יש תפקיד בזמן הלבוש, הוא מביא מספר דברים. גם הוא כבר למד שאת הגרביים שמורידים שמים בסל הכביסה, ואם לא מספיקים לעצור אותו גם הנעליים. הרעיון שאחרי השימוש הגרביים מופרדות מהנעליים הוא קשה לעיכול.
כאשר ההתכוננות היא ליציאה, הבלגן עולה. ילדים קטנים לא מכירים את הדבר הזה שנקרא ״אשה״. מה שאומר ששירלי מקבלת תהלוכת בגדים על ילדים בהתאם להלך מחשבתה בזמן הלבוש. לך תסביר שהדרך בה אישה מתלבשת מוגדרת כך:
1. שפכי את כל הארון על המיטה (הבעל יסדר)
2. עמדי מול 1000 זוגות תחתונים ותגידי שחסרים אלו עם הציור של ממוטה. הם היו נורא אופנתיים בפולין במאה ה-5, תשאלו את פרס אם אתם לא מאמינים. תתעלמי מהערת הרקע של ״אז למה זרקת אותם...״ ותחשבי על הזוג עם הגלגל שהאדם הקדמון שם להנצחת הישגיו.
3. העבירי את כל הבגדים מיון יסודי, תחתונים לכסא, מכנסיים לכסא אחר, חולצות לשולחן במטבח ושמלות על המיטה.
4. קחי את כל החולצות והודיעי שהן שמלות.
ועכשיו לכיוון ההפוך, הודיעי שכל השמלות הן חולצות.
5. אחרי מספיק זמן (כשכולם עצבניים מאוד) הודיעי משהו בסגנון של ״זה בסדר״.
6. הוציאי את כל זוגות הנעליים וסדרי אותם בשלשות על רצפת הסלון. זהו שלב התאמת הנעליים לבגדים. לרוב חלק מהנעליים ״מטיילות״ להן עצמאית יחד עם הילדים, שלפעמים טורחים לנעול אותן.
בצורה מפתיעה ישנן נעליים שגם מתאימות לילדים, לגבי השאלה למה התשובה (המגומגמת) היא: ״אולי אני אזדקק להן בעתיד״. באיזה עתיד הרגל שלך תתכווץ? נעזוב את העתיד, אני רוצה לזוז, הילדים רוצים לעשות מלחמת נעליים והכלב מזיל ריר.
זה אולי הזמן היחיד שהילדים מבינים יותר טוב ממני מה קורה.

ילדים מבינים מצויין איפה האוכל נמצא - על השולחן (ועל הרצפה כשההורים לא מביטים). המקרר הוא נקודת ההחלפה, הצעצוע שתופס מקום ביד מוחלף במשהו שייאכל ברגע בו יהיה ניתן. לפעמים אפילו לפני-כן. גם המושג קינוח מובן להם. אבל מה משמש בתור קינוח זה כבר משהו אחר, אין להם שום בעיה מוסרית עם לסגור את הארוחה בשוקולד ומיד אחריו פרוסת נקניק. בחלק מהמקרים זה הולך ביחד. לפעמים זה רץ ובמקרים מסויימים זה סתם מעלה ניחוחות שגורמים לצבא לנסות לתפוס בעלות.

מעט לפני הפרסום התברר שיש עוד דבר שאלה מבינה היטב, בגדים. נערה בגיל ״שתיים וחצי״ לא מדברת עדיין בעברית תקנית, אבל יודעת מה זה בגדים. מדידת השמלות משנה שעברה (רובן נתלו וכמה נתלו בארון) גרמה לכזו התרגשות שברח לאלה. ברח לה פיפי, ברחה לה הבימבה, הסנדלים ברחו מהזיכרון בזכות השמלות.
הדבר היחיד שלא ברח הוא ה״חיתול״. חשוב לציין שצריך לשאול את אלה לגבי חיתול, לאיזה חיתול הכוונה. יש ״חיתול שביט״, זה הסוג הנורמלי ששביט לובש עדיין. יש ״חיתול מיאו״, זהו חתול (מנה עיקרית לכל חברי הקיבוץ) רגיל. לאלה יש אהבה מיוחדת אליהם, לפי ההרגשה שלי, זה לא נכון בכיוון ההפוך.