בין פסח לעצמאות

בין פסח לעצמאות ״תקוע״ יום השואה. משהו לא הכי ברור, לא קשור לכלום, אבל הוא שם. ראוי להזכיר שאנחנו מציינים אותו בצורה הכי לא יהודית שקיימת - אבל סתמי.
פסח, שנחגג שבוע לפני, מזכיר לנו צר אחר שקם על ישראל. מישהו שם לב לעובדה שכנראה משה רבנו היה בין הבודדים ששרדו באותו זמן? מישהו מצייץ ״כמה נרצחו על ידי פרעה?״ ברור שלא, זוהי חגיגת הניצחון. השורדים מכובדים.
ביום השואה המצב הפוך. את כל המתים אנחנו זוכרים, ממרקים את האנדרטאות. הניצולים, אלו שעדיין חיים, אותם אנחנו מסתירים. מי מאחורי מילוי טפסים אינסופיים ומי בעזרתם האדיבה של ״נערים מותקפים״. העיקר זה שלא נראה אותם, הם מפריעים לאתוס הציבורי שנחוץ ע״מ להילחם בכל מה שזז. הם גם יכולים, רחמנא ליצלן, להגיד שכאן יותר גרוע ממה שהיה שם. הדבר האחרון שביבי רוצה לשמוע זה ששם היה יותר טוב.
בישראל של 2013 יותר טוב ניצול מת מאדם חי! לאשם חי יש יכולת להגיד שמשהו לא תקין, המתים לא יסתרו טענות שווא.
איכשהו נוצר מצב שהאתוס הציוני אוהב את הגיבורים מתים. טרומפלדור הפך לגיבור - לאחר מותו. לעומת זאת החייל המעוטר ביותר בצהל, או לפחות אחד המעוטרים ביותר, אהוד ברק - מושמץ השקם וערב. למה? כי מת לא יכול להגיד לא אמרתי ״טוב למות בעד ארצנו״. לעומת זאת בן אדם חי, מזדקן, מגיב יותר לאט, לפעמים מאבד את צלילותו או את שמיעתו. החברה בישראל לא זוכרת את חסד הנעורים, היא מוכנה לקבל אותם או כמגש הכסף או בביטול. אהוד ברק יחזור להיות גיבור ישראל רק בתוך ארון הקבורה.
בעוד דור או שניים נוכל להפוך את השואה ליום הניצחון על הצורר הנאצי, לא תישאר המראה המעצבנת שנקראת ניצולים. ברגע שזה יקרה נחזור לבצע סדר פסח מסוג חדש, הפעם עם קליפות של תפוחי אדמה במקום המרור ומים עם עשב במקום היין.
רק חבל שהדבר היחיד שלומדים כאן מגרמניה הנאצית זה איך להתייחס לערבים.