יום שני, 30 בספטמבר 2013

Shavit's annual blog

Amidst a huge turmoil popes out Shavit's second birthday.
Our current location is a temporary home, between the "normal" renting of an apartment and the new one, which is currently being built. Shirley's job is on hold too. Romy, our beloved puppy; 35kg by weight; can't stay with us anymore - actually she can't climb over a 10cm step.
Ella, starting to master the spoken language, is the main reason for Shavit's birthday party. Though, unlike Ella's party, Shavit's party was small. Only a handful of relatives, not the whole family like Ella wanted.
When it came to presents, Shavit had a clear definition for the "best present". It was a stone! As we all know too well, kids have the greatest grasp of what's good (and what's not...), and Shavit did his choice well.
Beside playing with a nice rock, he did eat. Shavit likes to eat. He enjoys it. Watching him eating a piece of barbecue is an amazing experience. He enjoys every single bite, every lick of the meat, and he did it all when his mouth lacked teeth. Now that he has some teeth, he enjoys it even more. He really does.
Just in case the house and the dog didn't give us enough to worry about, Shavit found a new method to do so. To be a bit more percise, Ella is the cause.
It was noon time, I tried to get the kids to sleep. They were in their room quietly talking, well this should have started a whistling alarm. I tried napping on the couch, a parent's sleeping method. Suddenly, after about 10 minutes, the door to their room swung open. Through the open door 2 kids ran out. Ella has a normal bed, one that you can climb into or out of at ease. Shavit, on the other hand, has a baby's bed; the ones with a high fence all over. Ella thought it would be good for him to learn how to climb out, and taught him to do so.

This post is a short summary of our turmoil. It's a mini-snapshot made hastily due to the lack of time. Hopefully next year's snapshot will be clearer.

יום שבת, 21 בספטמבר 2013

שלום לרומי

חסר לי גוש הפרווה שרובץ בבית. זה נכון שרומי לא עשתה הרבה בזמן האחרון. גם העובדה שהיא לא טרחה לקום, למעט כשהיא הייתה חייבת לא מורידה את מידת חסרונה.
אנחנו עדיין מדלגים בעדינות מעל מקום המרבץ הקבוע, ליד הספה. הפח מושאר במקום שהיא לא מגיעה אליו, ליתר ביטחון. אפילו את הכלי של המים לקח מספר ימים להזיז, והעובדה ששביט שם בתוך המים את הסנדלים של אלה.
בית בלי כלב זה לא בית!
אין שום דבר שקופץ בעת סגירת הריקליינר. הרגלים שלי נשארות יבשות לאחר חליצת הנעליים. אפילו העובדה שלא חטפתי אף מכה כתוצאה מהתנגשויות בגוש פרוותי שטרח לקום אל תוך רגלי, לא מצליחה לשפר את ההרגשה.
גוש הפרווה, נכון לכרגע, בבדיקות. מחפשים מה יש לכלבלב שלנו. כל הסימנים מצביעים על בעייה רצינית, עד כדי כך רצינית שכנראה לא נוכל להחזיק אותה בבית הנוכחי, בגלל המדרגות. זה קשה לילדים, הם התרגלו לגוש פרווה זמין. שביט הגדיל לעשות ונעמד בעזרתה, עד לשלב שבו הוא הצליח לעשות זאת לבד. אלה רק החליטה שהיא מוציאה אותה.
יש שני זמנים ביום שהם רומי ממש חסרה.
הראשון הוא שלב חליצת הנעליים. לכלבים יש נטייה לא ברורה ללכת אל הסירחון. כמה שיהיה יותר מסריח, ככה יותר נחמד. לצערה של רומי, אני מחליף גרביים כל יום, לא כל שבוע.

אחרי מספר ימים ללא רומי התגלו דברים חדשים. זה מתחיל במבול השאלות שאלה מוציאה לגבי איפה רומי ולמה. זה ממשיך בבקשה היומית להוציא את רומי, רק ההסבר שאם היא לא נמצאת אז לא ניתן להוציא אותה, הוריד את הבקשה. אבל את הבעיה הרצינית מציב שביט. הבחור לא מדבר, הוא כן אומר מילים. שירלי ראתה אותו לוקח שרשרת חרוזים כאילו שזו רצועה ומסתובב בבית תוך אמירת ״האו-האו בואי״.

משפט אחד לסיום:
רומי, אנחנו מתגעגעים אלייך, למרות שכנראה לא תוכלי לחזור אלינו;(

יום ראשון, 15 בספטמבר 2013

אחרי שחרשתי אינספור משחקים ואפליקציות בחנות של האייפון ובחנות של האנדרואיד בסוף מסתבר שאין כמו ספר טוב.
לא יעזור כלום, הספרים ישלטו לעוד הרבה זמן בתחום הדמיון. כמה שמנסים ורוצים ו... סרט לא מגיע לרמה של ספר! למעט מספר מקרים בהם הספר היה בלתי נסבל (מאדאם בוברי למשל) אין לסרט יכולת לתת את התיאור של משפט יחיד בספר.
למה הגעתי לזה? רק מהסיבה הפשוטה שלאחר כל ההתקנות, אני נשארתי עם מספר ספרים טובים על הטלפון והרבה ״הותקנו והוסרו״ שנשארו להם דרך. אפילו לא בקבורת חמור, סתם הוסרו למטרות ניקיון.
רוב המשחקים נפסלו בשלב הראשון, שלב העניין. מה לעשות, אם שלוש הרמות הראשונות של המשחק הן זהות - דינו פח! נכון שלדרוש את היצירתיות של מתכנתי הקומודור זה מוגזם, אבל גם לטמטום צריך לשים קו אדום.
אחרי שלב החוסר עניין מגיע השלב החברתי. למה אין משחק שבו סתם משתפים פעולה? תמיד זה שיתוף פעולה בין שניים ע״מ לדפוק את השלישי. בחלק מהמקרים זה אפילו מיועד ללדפוק אחד את השני - אחרי השלישי. ליתר ביטחון, יש ערוץ שיחות שמיועד לחוסר עניין טוטלי של האנשים.
הבודדים ששורדים את שני השלבים הללו לרוב נופלים בנסיונות המעצבנים לגבות כסף. ״אם אתה רוצה את ה... שלם!״ אחד המשחקים הגדיל לעשות, קודם הוא ביקש שאני אדרג אותו, יעני המלצה טובה. מייד אחרי ההמלצה, חסימה. השלב הזה הוא בתשלום. איכשהו הרחתי את הטריק כבר לפני הנקודה הקריטית, כנראה שיש לי מעט נסיון. המלצה הם לא קיבלו, המשחק הוסר מהטאבלט אחר כבוד. שמישהו אחר יהיה הפראייר שלהם.

בקיצור, אני מחכה למצוא משחק ברמה של ״הנינג׳ה האחרונה״ (תרגמתי כי האנגלית משגע לי את הכתיבה) שיהיה ניתן להרצה על מכשירים חדשים.