אופס הספר נגמר

שעה 1:00 בלילה ו אני רב עם קינדל! הסיבה לקרב היא שהספר נגמר!
טוב נגמר זו לא בדיוק ההגדרה הנכונה. הפכתי לקורבן של שיטת שיווק אגרסיבית, הספר הראשון בסדרה היה בחינם. שאר הסדרה בתשלום מלא. בפועל הספר הסתיים והשאיר אותי עם הלשון בחוץ, ונסיון נואש להבין איך משהו יכול להתקדם.
נסיון להפעיל את הקינדל במצב לא מוגבל גילה לי שחובה להיות בארה"ב. המיטה שלי לא שם. אנחנו בישראל, לפחות עד שביבי יכנע מספיק לחרדים ויוציא אותנו מהיהדות. ישראל לא שייכת לארה"ב והתוצאה היא שאין את השירות הרצוי.
מה שכן יש זה המלצה חמה לספר שנקרא Nightblade. מצטער, קראתי אותו באנגלית ואין לי מושג קלוש לגבי האם הוא תורגם לעברית. מה שכן יש לי מושג לגביו הוא יכולת התיאור של הסופר, זה משהו בין הזוי ללא הגיוני. הספר הצליח להסתובב סביב כלום ולגרום לי להישאר דבוק אליו.
לכל מי שמודאג, ספוילר לא יימצא כאן. הספר טוב מדי בשביל לקלקל בהקלדה פזיזה. למרות שבעמוד הראשון יש הפניה לאחרון. כל פעם מחדש מגיע השלב של "היה לי ברור ש...", אבל כל חלקי הפאזל הסתובבו בהתאמה.

לסיכום הבלוג, באמזון אין מתנות חינם. באמזון יש פתיונות חינם, שמחוברת אליהם חכה טעימה ו כנראה שגם דייג טעים.

דאלאס ואני

הנסיעה לדאלאס התחילה בשאלה הפשוטה: "יש לך ויזה?" התשובה היא "לא!" ויזה לארצות הברית אני מקבל בנחיתה, בקיצור תתכונן לטיסה. 10 דקות לאחר מכן זה השתנה לזה לא בטוח, חסר מימון. יום לאחר מכן זה קיבל את המימון והאישורים הדרושים. הסוכן נסיעות עוד טרח להעיר שאמורים להזמין כרטיסים 21 ימים מראש. לזכותו ייאמר שהוא אפילו לא חשב שזה דורש התייחסות.
כך ביום שבת בערב מצאתי את עצמי על טיסת לילה לניוארק. אין מה להגיד, טיסות מנתבג נראות תמיד כמו קדימון לגיהינום. אפילו החברות המובילות בעולם יודעות שלנתבג שולחים קופסת סרדינים עם דיילים שמאומנים לדחוס.
לניוארק הגעתי במצב שלם, עייף בגלל שקשה לישון עם שמיכה קצרה על כסא סרדין, אבל הפעם בלי גב תפוס. כנראה שיונייטד איירליינס יותר טובים מאל על. לפי הזוויות בהן נרדמתי זה יותר מאשר כנראה. ברגע הנחיתה הובהר לי שאני בארצות הברית. הטיסה עמדה עם דלתות סגורות כי המכס נפתח ב-4:15 והשעה 4:14. בינתיים התברר לי שהטמפרטורה היא 12 מעלות בחוץ, מה שאומר מכנסיים קצרים וחולצה קצרה אינם רעיון טוב. שנייה לאחר מכן זה הפך לרעיון מעולה, כי בשיקוף צריך להוריד כל דבר מעבר לזה ומחממים את כל האזור כאילו שאין מחר.
ביצעתי לתיק העברה ידנית בין טיסות ועליתי לטיסה פנים ארצית. מתברר שבטיסה של 3 שעות בתוך אמריקה יש תנאים יותר טובים מבטיסה טרנס אטלנטית. חוץ מהאפשרות לטעון טלפונים ולראות דברים לא מעניינים. אפשר להבין למה טיסות פנימיות כל כך נפוצות באמריקה.
הגעה לטקסס היא שוק עבור ישראלים. בטקסס הכל גדול, גם מה שלא צריך להיות גדול הוא גדול. זה מתחיל בנהגת האוטובוס, ממשיך בדיילים ומגיע למכונית "הקטנה" שאותה השכרתי בשדה תעופה. כמובן, גם שדה התעופה גדול בלי הגיון אמיתי.
אחרי נסיעה קצרה הגעתי למלון. במלון קיבל את פני פקיד שגם הוא היה גדול בהרבה מהגודל המצופה. החדר עדיין לא היה מוכן, והטלפון קיבל חיסול ממוקד, אז יצאתי לסיבוב. מרכז הקניות הקרוב הוא בגודל של קניון קטן בישראל (כולל החנייה) ומכיל 3 מסעדות מזון מהיר. רק הליכה ממסעדה אחת לשנייה היא נמדדת בדקות. ביליתי הרבה זמן בהליכה מחנות אחת לשנייה, בכל זאת להתניע רכב בשביל לעבור לחנות ליד עדיין נראה לי לא טוב. אחרי מספר ימים בטקסס זה מתברר בתור מצב רגיל.
בימים שלאחר מכן התבררו לי עוד כמה עובדות. העובדה הכי חשובה - טעות בהמרה של פרנהייט לצלסיוס היא דבר מסוכן. בישלתי את החדר לקרוב ל28 מעלות בגלל אומדן לא נכון. חישבתי מעלת פרנהייט בתור חצי צלסיוס, זה טוב לצורך אומדן של התכה, אבל לחימום החדר זה מתכון לצרות. התעוררתי לקול אזעקת אש, חשבתי שזה בגלל החום ומיד שיניתי את עוצמת הרוח. אחרי מספר לחיצות גישוש הורדתי את הטמפרטורה, בינתיים התברר לי שהאזעקה לא קשורה אליי, למרות שההרגשה היא כאילו שאני בגיהינום.
המקום השני בו מצאתי תקלה עם מידות הוא בגדים. נסיון לקנות מידה XL בבגדי גברים הוא משחק באש. המידה נמצאת בבגדי נוער! לעומת זאת מידה של 5 אקסים זמינה בכל חנות. גם בנשים המצב לא מזהיר, אבל שם אין לי מושג קלוש במידות.

הדבר הכי חשוב בנסיעה הזו הגיע ביום ראשון. שעת צהריים, בעודי מנסה למצוא מקום לאכול, עם רשימת דרישות משתנה בהתאם לדקה. פתאום טלפון. שירלי מתקשרת בהתאם לבקשה של שביט. שביט אוהב את הטלפון בערך כמוני - זה טוב למשחקים, אינטרנט, סרטים, מצלמה ועוד כמה דברים, רק צריך שיעיפו את הפונקציה המטרידה של שיחות...
עדיין, שביט ביקש להתקשר כדי לשאול מתי אני חוזר (תחושת זמן עדיין לא קיימת אצלו) ווידא שזה יהיה באמת שבוע. שירלי שמעה את השיחה מהצד ולזכותה ייאמר ששביט לא קיבל חיבוק מוחץ בזמן השיחה, לגבי אחריה אני אפילו לא צריך לשאול. שביט מסוגל להיות הדובון הכי חמוד בלי טיפה של הבנה מה הוא עושה.

קפריסין

המסע התחיל ברגל ימין, בשיט עדיף להתחיל עם רוח בגב ולא ברגליים. במקום שנוכל להפליג ישירות לקפריסין מהרצליה (כפי שתוכנן) הפלגנו מהרצליה לחיפה ומחיפה לקפריסין.
הפלגה מהרצליה לחיפה התנהלה בדרך חדשה עקב מזג האוויר המדהים. מצאנו את עצמנו באזורים חדשים בסיפון, חלקם מפאת הצורך, רובם בגלל הרוח וההטיה המטורפת של הספינה. עד לשעות הערב, בהן הגענו למרינה בחיפה, הספקנו להתקלח טוב במי ים מלוחים וקרים. למזלנו בערב היינו במקלחות של המרינה, לא רמה גבוהה אבל הרבה יותר טוב מאלה של הסירה.
בערב דאגנו לארוחת ערב קלה על בסיס סנדוויצ'ים ועייפות. בין לבין נקבע לנו תור לביקורת דרכונים ב4 וחצי לפנות בוקר. את הלילה בילינו בלהתרגל לשינה בכוך שמתאים לעכבר גדול.
בבוקר (עד כדי כמה שאפשר לקרוא 4 לפנות בוקר בשם בוקר) התייצבנו לבדיקת דרכונים לפני הפלגה. שתי השוטרות שבדקו אותנו עוד דאגו להזכיר איזה שטות בטופס שגרמה למסכן כלשהו לקבל טלפון הזוי בשעה 4:10. בסיכום לאחר בדיקה מהירה קיבלנו אישור להתחפף מישראל והתחלנו בהפלגה.
הפלגה לקפריסין היא חוויה. 30 שעות על הים בספינה שגודלה הוא פחות משני חדרים, עם צידה בכמות שתספק 10 אנשים. ליתר ביטחון ללא טבח רציני. האוכל הכי מבושל שהגענו אליו היה אורז.
אחרי מספר שעות של כחול מכל הכיוונים מבינים מה המהות של שיט. זה המדבר החדש, המדבר ללא כל ההיפים לכאורה שלא יהססו להרוג אדם בכדי להגן על ג'וק. במדבר הכחול עשינו דרכנו בנחת עד לשעת השקיעה. בלילה, כך התברר לנו, צריך משמרות על ההגה. בפועל זה זמן להיכרות עם השותפים למסע. שעה וחצי של תצפית על כוכבים, אורות באופק וסתם הן החיים בים. כמובן שזה הזמן בו למדתי להפעיל את הגז בספינה, ליתר ביטחון בחושך.
את האורות של קפריסין הספקתי לראות בשעות הבוקר המוקדמות לפני התנומה השנייה שלי, זו שלאחר משמרת לילה חביבה.
ההגעה למרינה היא פרוצדורה קלה, אמנם יש טיפה ביורוקרטיה (ישראל לא שייכת לאיחוד האירופי ומרגישים בכך) אבל לקח פחות משעה והיינו במקלחת. המרינה של לימסול באמת ברמה גבוהה. כנראה שהיה שם שיפוץ לפני שנתיים והמקום נראה כמו מוזיאון. בתוך המרינה מסתובב צוות ששולה זבל שהגיע בטעות למים. זריקה של זבל למים בצורה מכוונת נראית כמו דרך לשחק "השולף המהיר" מול כיתת יורים, אולי תספיק לפגוע במישהו לפני שתהפוך למסננת.
במרינה (וסביבתה) בילינו עוד יומיים. כאשר ביום האחרון גילינו משהו מעניין עוגן בחוץ. בבוקר הבחנו ב3 תרנים מתמרים מעל גבול המרינה. התקנים נראו טיפה מוזר, אבל עדיין לא חריגים מספיק. כשבהמשך היום שטנו בקרבת המפלצת התברר לנו מה זה. זו יאכטה ששווה 340 מיליון סטרלינג.
בצורה טיפה מגוחכת, היחס ליאכטה במחיר כזה שקול ליחס אותו קיבל צב ים ענק ששחה לידינו. שניהם ניסו להתחמק מהמצלמה, הצב הצליח.
הביקור הסתיים בטיסה חזרה מקפריסין לישראל. חברת תעופה זולה, כ45 דקות טיסה ועוד 20 על המטוס שנחת והגענו לבלגן המקומי. האמת שהבלגן המקומי הורגש כבר במטוס. לידי ישב חבית שאפילו עם הרבה מאמץ לא הצליח להכנס לכסא (ברוחב) וניסה להסביר למה הוא מרים את ידיות המושב. בשאר חלקי המטוס שרר אי-סדר מופתי בזכות מספר ילדים, חלקם אפילו קטנים. שאגות מצד לצד והמצאה הזויה שחובה לקפוץ מהכסא ברגעים הספורים בהם לא דולק השלט לחהדק חגורות בין ההמראה לנחיתה.
ביקורת דרכונים מהירה אחרי תור מבולגן סגרה את תהליך התאקלמות.

A 6 years journey called Shavit

I'll begin with the final conclusion, Shavit has ASD.
Reaching the conclusion is a journey beginning years ago. But the conclusion is only a minor milestone in the real journey called living. Unlike life, which is granted 'till death, living holds an extra meaning to it. Living means really enjoying the air you inhale, feeling happiness in the morning (even if you hate to get out of bed like I do), and understanding the temporality of bad times.
Shavit loved the idea of birthday party. We could feel his excitement in the air, and see it in his behavior. It was one of the rare occasions in which he decided to put his clothes on by himself, and without our constant reminders. Later on he orchestrated the ceremony with a special dignity only he can master. When the question "what will you be when your old" came, he answered "Sweet".
It's a wonder what he can pull out of the sleeve, and the heights he can reach, while at the same time falling to a series of potholes regarding human feelings.
ASD is the title of the enigma. In practice it's as complicated as hell. Shavit can explain (step by step) how to change the input channel of the TV from the shower, and walk headfirst into a cup of coffee (mine) which spilled all around.
Just for the closing:
Shavit can walk harm-free out of troubles Ella wouldn't dare into.

סופסוף חופש

היום הגדול הגיע, הראשון בספטמבר. זהו היום שכל הורה מחכה לו. זה היום שבו יש סדר יום מוגדר לילדים.
נכון שהבלגן עדיין חוגג, שביט שהיה אמור להגיע בהסעה לבית ספר עדיין ללא הסעה, אלה מגיעה כל יום ללא ידיעה מה היא לומדת מחר (לפעמים גם היום) ושירלי מעבירה שיעורי ספרות על מה שהיא רוצה כי לא הספיקו לארגן את הכיתה. איכשהו תמיד הראשון בספטמבר מופיע לפני הזמן.
בינתיים כבר דאגנו למספיק מחברות לשנתיים הקרובות, עפרונות בכמות (למען האמת חלקם מיועדים לי לצורך קורס ניווט) ועוד שלל דברים לא ממש קשורים. רק מוקה נשארה בצד, אבל זה בגלל שהיא לא מוכנה לוותר על הצעצוע הישן שלה לטובת חדשים. הכלבלב ראה שזה עובד ועד שזה לא ייהרס אין סיבה להחליף.
את החזרה ללימודים ראיתי כך. אלה, נכנסת לשער בית הספר. חיבוק למנהלת (שיודעת את שמה) לקיחת סוכריה שחילקו שם ומייד חיבוק ליועצת, גם אותה היא מכירה משנה שעברה. אם לדייק, היא מכירה חלק די נכבד מבית הספר. בהתחשב בכך שהכיתה שלה היא רק אחת מתוך כעשרים, זה כנראה מכיוונים אחרים.
שביט הגיע תוך חשש כבד לכיתה. להבדיל מאלה הוא נכנס למקום חדש לגמרי. המזל שלו הוא שהוא שביט. כשהוא מסתבך הוא פותר את הבעיה בחיבוק, נשיקה וסתם אמירת המשפט הדרוש ללא כל כוונה מאחוריו. היכולת שלו לצאת מצרות היא מדהימה, רק היכולת להכנס אליהן מעיבה עליה.

את היום הראשון צלחנו בשן, עין והרבה זיעה - היה חם בטירוף. אחרי שבת רגועה בבית התחילו הלימודים באמת, שבוע ראשון של חופש להורים. אם הטמפרטורה הייתה יותר נמוכה זה היה מושלם.

חופשה

אמצע אוגוסט הוא זמן טוב לחופשה. תפסנו את הרגליים, חברים ונסענו לסופ"ש במלון. מתברר שהדבר החשוב ביותר להצלחתה של חופשה הוא המשתתפים. שזה אומר שהילדים יסתדרו ביניהם.
את החופשה התחלנו בצורה הטובה ביותר - פקק הזוי בכביש. הגענו ישר לא. צהריים במסעדה קרובה ושם העברנו את הזמן עד למסירת החדרים לפי הגרסה הראשונה. לאחר ההגעה למלון היה עיקוב נוסף (בסוף זה הגיעה לשעה מעבר לזמן הכתוב) במסירת החדרים, כי זה מלון בישראל והזמן הוא פיקציה. ליתר ביטחון הם הודיעו במשך השעתיים שחיכינו שזה עוד 10 דקות.
בסוף קיבלנו את החדרים, פרקנו את הציוד ושילחנו את הילדים לפעילות כלשהי במתחם המלון. בגלל השעה הוחלט שנלך להביא משהו לאכול. הכוונה בנלך היא האבות ילכו, עם הילדה הקטנה שכבר גמורה מעייפות.
אם רוצים לסחוט רחמים מאנשים כל מה שצריך הוא שני אבות וילדה צורחת. למדנו את זה על בשרנו תוך דאגה לארוחת ערב מסוג פיתות עם חומוס, עלי גפן ממולאים, לבנה ופיצה. זה הולך טוב ואפילו עוזר לשנת הלילה שמגיעה בהמשך.
בבוקר התעוררנו ל"קרב על השמיכה" בין אלה לשביט. מתברר שאחרי 9 שעות שינה הילדים מתעוררים ורוצים לריב על דבר מה. השמיכה המסכנה הייתה בתווך וחטפה האשמות מגוונות. אחרי שעה של ריב הם שמעו על ארוחת הבוקר ומייד קפצו לדום מתוח לצורך הסתערות על החדר השכן בתור מקפצה לחדר האוכל. בתום האוכל הם ישר מצאו פעילות חדשה - בריכה, ובהמשך בריכה עם מגלשה ו לבסוף סרט / מחשב עד לזלילת הצהריים, השאריות של ארוחת הערב.
לסיום היום לקחנו את החבורה למסעדה במתחם התחנה בירושלים. כמובן שלפני שיצאנו אלה כבר הספיקה להיפצע, הפעם מדלת שנטרקה על האצבע שלה. אלה כמו אלה דאגה להסביר מי בדיוק האחראי, עד כמה הוא אשם ומורת רוחה מחוסר ההתנצלות. כשזה נוגע להפעלת אנשים אחרים היא מומחית ברמות על.
כשחזרנו הילדים כבר היו מספיק עייפים בשביל לישון בלי לריב, זה לא שהם לא ניסו, זה התופעה של לפהק באמצע ההקנטה. זה לא הולך. לצעוק "אתה..." לפהק ולהמשיך זה לא אפקטיבי.
בשבת עשינו שידור חוזר של ארוחת הבוקר משישי, חוץ מהרעיון המדהים שבשבת חובה לבלגן את האוכל. לילדים זה לא באמת הפריע, גם לא בשלב בו נוסה ג'חנון עם ריבה. למבוגרים הייתה טיפה בעייה עם ההפרה הבוטה של ועדת הלסינקי, אבל התחבאנו מאחורי הסעיף של המבצע הוא מתחת לגיל 8.
לסיום החופשה עשינו גיחה למסעדה באבו גוש. מסעדה שהייתה יכולה להיות כשרה למהדרין, אם רק היו מוותרים על הפתיחה בשבת. המצב בשטח אומר שהם יגישו בשר לבן לפני שהם יסגרו בשבת.

כך הסתיימה לה חופשה קצרה עם הילדים. עכשיו צריכים לתכנן את החופשה הבאה.

גורם השביט

באחד מימי השרב של אוגוסט, בעודי עושה את דרכי לרכב שמתבשל בחום, הגיעה אלי תובנה קטנה. זה נחת בעקבות הבעיה החדשה שלנו מול אגף החינוך העירוני. לקח שנים להוציא הצהרה רשמית ששביט על הספקטרום האוטיסטי, מספר לא מבוטל של חודשים לקבל חוות דעת נוספת ע"מ שיהיה לכך תוקף (במקרה של שביט ניתן גם להבין למה) ואז מגיע אגף החינוך.
מתברר שבין האגף לבין עצמו אין קשר. אחרת לא ניתן להסביר את הבקשה שנשלח את האבחון בדחיפות ואת ההודעה שהגיעה יומיים אחרי על כך שבעצם לא ניתן לטפל בבקשה. המזל של שביט הוא שלשירלי יש הבנה של הביורוקרטיה, בקיצור היא דאגה להראות שיש פטיש מוכן ביד שמאחורי הגב. עכשיו נקווה שהוא לא ייקרא לדגל, פעם הקודמת הם הבינו את הרמז.
כפי שניתן היה לצפות, העניינים הסתדרו לאחר הגעה למקום. זה קשה להגיד שלא יעשו משהו לאדם שעומד מולך, זה אפילו יותר מסובך כשמגיעים עם כלב נחייה ומסבירים את המורכבות הנוספת. בנוסף צריך לזכור ששירלי גם מכירה עוד כמה נפשות שם. למען האמת, אחרי שהכל הסתדר והיא סיפרה כבדרך אגב למישהי היא גילתה שזו מישהי שמכירה את ראש אגף החינוך. בשלב הזה הגילוי היה רק קוריוז, הכל כבר סגור.
אחרי הסגירה עברנו לשלב הלסגור עם שביט. הוא צריך חולצות להבנה שאין ברירה, הוא בבית הספר שנקבע לו. החולצות הגיעו תוך יום ונכנסו לארון. ההבנה נשארה מחוץ לבית. כנראה שההסבר היחיד ששכנעה אותו לעלות לכתה א הוא Xbox. שהוגדר בצורה הבאה: "רק ילד בכתה א (ומעלה) מספיק בוגר בשביל לשחק בבית ב-xbox." בביליארד קוראים לזה שימוש ב-3 קירות.

לסיכום נשארה עוד הבטחה אחת מהתחלת הפוסט.
התובנה! שהיא מאוד פשוטה, ילד הוא יהלום. כל יהלום דורש ליטוש, כל ילד דורש חינוך. ישנם כאלה שדורשים יותר וישנם כאלה שדורשים פחות, אבל כולם דורשים את הליטוש. סוג העבודה שצריך לבצע משתנה מילד לילד, אלה צריכה את היכולת להתרכז (ויואנס עושה את העבודה) בעוד ששביט צריך המון הסברים בתחום החברתי. למען האמת, הוא מודע לכך ונעזר באלה כל פעם שהוא יכול. אלה מצידה לרוב עוזרת, אבל לפעמים גם דואגת לשים מהמורות סתם בשביל הכיף.
יש ימים בהם שני היהלומים הקטנים בוהקים באור סנוורים, ויש ימים בהם חוסר הליטוש חותך את בשרנו. קשה לדעת מה יילד יום. אנחנו לומדים ומקווים לטוב.

Ella is 7 years old

It's hard to believe, but fact is Ella finished the 1st grade, and is 7 years old. A year ago she couldn't read a single word, and now she reads mini books to Shavit.
Ella's school began with our fears regarding the new treatment she received, the Ritalin. It turned out to be a savior. This year she could make more friends, she enjoyed her classmates, and she finally did manage to sit on a chair.
The "examination" of ADHD took less than 10 minutes, the doc just filled in all the details while she tore down his "test lab".
Her teacher told us a few months after school has began, "I thought she didn't need Ritalin, but the one time she forgot to take it did prove me wrong." Ella had jumped on the tables, not metaphorically, feet on tables and who knows which kid on her tail.
One last detail to add to the collage. On the day after her birthday date I took her with me to a "learning sailing", part of my skipper course. She enjoyed it a lot, even though the fish decided to hide. She walked on the ship like it was land, and sought the hiding fish. Fish we didn't find, only pieces of garbage floating around.
That's all for now. I hope that by Shavit's birthday I'll have my skipper's license.

סופש ראשון של חופש

טוב, לא בדיוק חופש, בכל זאת יש קייטנות בימים א-ה. אבל שישבת פנויים. אנחנו ניצלנו את הרעיון להתחרדן בבית. עד כדי רחבי העיר...
ביום שישי דאגנו למוקה למקלחת ותגלחת. הכלבלב כבר סבל מעודפים הפרווה, את השמחה של מוקה אחרי תספורת אי אפשר לתאר במילים. יש רק דבר אחד שהיא לא אוהבת בתספורות, הפפיון. לא משנה איך שמים, מה הצבע או כמה אלה מפצירה, הפפיון יעוף תוך מספר דקות.
סיימנו את המקלחת למוקה והתחלנו את השבת.
בערך בשעות הצהריים של שבת נכנס לילדים ג'וק הים. הרעיון עלה כבר לפני כן, אבל אחרי ארוחה כבדה הוא קיבל משקל. קצת לחץ על שירלי שחשבה שלישון זה נחמד יותר מים והלכנו לחוף.
שני ילדים, מי ים, דגל אדום (שהיה לי ברור מאוד למה הוא מונף) ואנחנו טובלים המים. משחקים עם הגלים, אוספים צדפים וסתם מתקררים טיפה מהחמסין האחרון.
אלה כבר למדה מהפעם הקודמת והביאה דלי וכף, זה כדי לשחק בחול. בצורה מוזרה היא גם הביאה סנפירים ומשקפת צלילה, פה ההגיון היה פחות נהיר, אבל לה זה הסתדר. שביט העדיף להביא את אמא לוודא שהיא תהיה בתוך המים, כנראה לבדוק שזו באמת אמא ולא גוש סוכר מתחזה.
לסיום היום חזרנו הביתה לארוחת ערב של דג וסלט. שני ילדים שחוזרים מהים הם דבר רעב. מאוד רעב. רעב מספיק כדי להתחיל במעין שיר דקלום בסגנון של "דג, דג, דג, אנחנו רעבים".
הבורי שיצא מהתנור החזיק מעמד לפרק הזמן המינימלי בו הוא מתקרר לטמפרטורה אכילה פחות עשר שניות. בקושי שחררתי מהם את האידרות של הדג, וגם זה רק בזכות ההבחנה שזה ממש לא אכיל.
בסיכום היום מתברר שים הוא מקום בילוי נהדר לשבת, ושגם בורי הוא דג טעים (אחרי שהסברתי פעמיים שזה לא סלמון).

סיום כתה א

בספטמבר חוגגים את ראש השנה, ביוני את זנב השנה. מסיבות סיום נחתו עלינו כמו להקת זבובים ואנחנו כמו זיקית טובה מלקטים אותן אחת אחת.
כיתה א סיימה במסיבה מסוג שלא היה לנו מוכר: דחיסת כל הילדים על הוריהם למספר אחים שקונים מדי למסגרות לתוך הכתה הרגילה. הדלת הייתה כמו דלת של ארון בגדים העולה על גדותיו, סגורה כשלוחצים ופתוחה בכל רגע אחר. ההופעה הייתה ברמה של כתה א, זה מפליא לגלות שיש הורים שמצפים שיקראו את שייקספיר בכתה א.
למען האמת, זה מפליא אותי שאנשים קוראים מחזה במקום ללכת להצגתו. שייקספיר כתוב בצורה שאינה נוחה לקריאה, אבל מצויינת לבימוי.
ההופעה הראשונה הייתה "הקראת" קטע של שורה ע"י כל ילד. אני חייב להתוודות שאת רובם לא הצלחתי לשמוע. מה לעשות שהילדים כבר ידעו בע"פ את כל הקטעים וחוץ מטיפה דאווין לא הייתה מטרה לדף. אחרי מספר הופעות הם הגיעו לשלב הקריטי - הזברה של ע. הלל, ריקוד כיתתי לביצוע של משינה.
החשיבות של ע. הלל מבחינתי היא כי גם הכתה שלי עשתה הופעה של הסברה בסוף כתה א, אם כי לא לפי הביצוע של משינה אלא ביצוע ישן יותר. אצלי לא חסכו, כך שקיבלנו גם את הנמלה ועוד מספר שירים. דודי שמחה לא נכלל בהם, ואני לא בטוח אם זה יצא לטובה או לאו.
לסיכום המסיבה הוגש כיבוד. זה לא משנה כמה מנסים להביא ארוחה בריאה, תמיד יהיה "גאון" שיביא טופי לילדים. אלה כבר יודעת למה אסור לאכול רעל זה, אבל זה לא מנע ממנה לאכול 2. המזל הוא שהיא נשארה רעבה, כך היא הספיקה לאכול עוד ערימה של דברים שרובם היו בריאים. היא טענה שהעוגה לא טעימה ולכן לא טרחה לטעום משתי העוגות האחרות.
אחרי סעודת הבוקר עשו לנו שיעור הדגמה. השיעור הדגים עד כמה הילדים כבר מכירים אחד את השני. הילדים התחלקו לקבוצות בהתאם למטרתם, קבוצות שרוצות לעשות משהו וקבוצה שרוצה לשחק בצורה בלתי קשורה.
כשלקחנו אותה חזרה בסוף היום התברר שאת ה"שאריות" מסעודת הבוקר הם המשיכו לכרסם. בהתחשב בעובדה שמהשאריות ניתן היה להאכיל עוד לפחות כתה נוספת, כנראה שגם במשך השבוע הקרוב הם יעלו מהאוב אוכל של סעודת הבוקר.
כך מסתיימת לה שנה ראשונה בבית הספר. כמו תמיד, להורים זה נראה הרבה יותר משמעותי מאשר לילדים. הם יותר מעוניינים בדברים הרציניים - מה עושים בשבת.

שירת הווגונים

הווגונים הומצאו ע"י דאגלס אדאמס כדי להציג באופן סטירי התנהגויות אנגליות טיפוסיות. הדבר הרלוונטי הוא שירתם. שירה הנחשבת לזועתית ואותה הם אוהבים להשמיע לקהל (שאינו יכול לברוח).
זו בערך ההרגשה שלי בטקס הענקת המלגות. שירלי מקבלת מלגת הצטיינות, מה שאומר שאני מחוייב להגיע, הנימוס מחייב. מה שלא ניתן לחייב הוא להנות מהעינוי המתמשך.
בפועל מבחינתי זהו בזבוז זמן נטו. יכולתי לשבת ולבהות בקיר, זה יותר מעניין מהטקס. אולי כדאי לציין שאני מסוגל לבצע זאת למספר שניות בודד במקרה הטוב.
היכולת של השעון לזחול מוכחת ברגעים כאלו. אפילו סט הצילומים ההזוי שמתקיים לצד החלוקה לא ממש מעניין. גם התהלוכה עם גמר כל חלק מהטקס לא עוזרת. את העונש הזה אני צריך לסבול עד הסוף.
כשהגעתי ידעתי שזה יהיה משעמם, תכלס טקסים לא מזיזים לי. אולם הפעם נוספו 2 בעיות. הזניחה היא הצינון ממנו אני סובל כבר שבוע. אף סתום דורש קינוח תמידי, אבל אני כבר מכיר את התופעה ויודע להסתדר. אורך הטקס לעומת זאת הוא בדיקת הסבלנות שלי לדרגה חדשה.

זה השלב בו מבינים את שירת הווגונים.

תוספות לאחר סיום הכתיבה:
נשארתי עד לסיום!
שירלי טוענת (כנראה שבצדק) שהיה טקס מכובד ומדהים. היא אפילו לא הזכירה את אורן "בבון" חזן, כך שההשוואה היא לטקסים מכובדים באמת.

סופסוף סוף פסח

כנגד ארבעה ימים דברה ההגדה.

ערב שבת - בו ביקרנו את הסבים (משני הצדדים) ונתנו לילדים להשתעשע בהם. מה לעשות, סבים הם חיות המחמד של הנכדים. בכדי שהם יגידו "אסור" צריך לבצע התחננות רשמית לפי כל כללי הטקס, כולל וידוא שהאש חמה בדרך הישנה - הכנסת יד.
כמו שניתן להבין, הילדים עשו מסיבה פרועה מהבוקר עד לנסיעה חזרה הביתה. המסיבה גם כללה מיני מזונות שאינם ראויים למאכל אדם, ולכן הם מוגשים בחדר האוכל הקיבוצי. על הדרך הם הספיקו ללמד את בת דודתם מה המשמעות של סבים, או איפה הם מחביאים את הדברים המעניינים בבית - ביצי הפתעה. זה קצת דומה למה שאנחנו היינו עושים לסבתא, אמנם זה היה שוקולד פרה וסוכריות יין, אבל העיקרון זהה.

יום שבת - בו ערכנו קניות ל"על האש" של יום ראשון. איכשהו מצאנו את עצמנו בתורים של שני סופרים שונים בהפרש של שעה. מתברר שפסח גורם לאנשים לצאת ולקנות פיתות ולחם כאילו יש רעב.
בערב קינחנו בערב פיצות, שריד היסטורי לתקופה האפלה בה לא ניתן היה לקנות פיצה בפסח. כיום הבעיה היחידה היא בהזמנה טלפונית, המרכזיות לא עומדות בעומס של השיחות, מה שאומר שעדיף הזמנה ברשת.
ערב פיצות עם מעל 10 ילדים הופך מהר מאוד לקייטנה פרועה. אלה מתוקף היותה ללא ריטלין הספיקה לדאוג לקרב חבורות לא ברור עם הילדים של הפיקניק של השכנים. אף אחד לא ממש הבין על מה הם רבו, כנראה שגם הם לא, היחסים בין החברות הספיקו לחזור למצב תקין עוד לפני שהבנו על מה הם רבו. תגלית נוספת שהייתה היא העובדה שעל נדנדה פשוטה אפשר לדחוס 4 ילדים, החמישי ברח כך שהם לא נעצרו בגלל כשל טכני.
את ערב הפיצות סיימנו במקלחות זריזות ע"מ שיהיה כוח ל"על האש" למחרת.

ערב חג שני - בו דאגנו לקומזיץ קטן עם חברים. מה ששכחנו הוא לדאוג לארוחת בוקר. בשעה 10:30 הילדים ניסו לחטוף ירקות מהסלט ששירלי עמלה עליו. הפרצוף של החברים שלא הפנימו את העובדה שטרמיט רעב יאכל מה שיש על השולחן אמר הכל. להגיד "לא" לממתקים זה משהו ברור, להגיד "לא" לאכילת מלפפון זה כבר משהו אחר. מצד שני, עמידת הדום שנוכחותו של דג גוררת או היכולת להעיף עוגת שוקולד "כי היא לא טעימה" נותנים הסבר למצב הקולינרי של הילדים. לגבי מצב הרעב קיבלנו אינדיקציה מאלה בצורה הפשוטה, היא עשתה סיבוב השלמות אחת לכמה זמן. בסבבים הראשונים כיכבה העוגה, בהמשך הבשר והחומוס, בין לבין המרשמלו ולסיכום בנסיעה חזרה הביתה היא ושביט דאגו לכרסם השלמות מהשאריות. בערב רק שביט ביקש תוספת בשר.

חג השני - בו עשינו צהריים פיצות. ערב הוא דבר מאוחר לילדים ולכן עושים ברדק בצהרי היום. הילדים נהנו מפיצות אישיות בהתאם לטעמם האישי, המבוגרים למדו מה קורה כשמתבלבלים בין הפיצה לבין בריכת השחייה של הקאנטרי, בעברית פשוטה - עודף רוטב היסטרי. זה לא ממש רעיון טוב. זה גם לא ממש טעים, אבל זה מספק בדיחות מטבח חדשות. בעיקר כי הפיצה השנייה אני לא הייתי שותף, והיא התפרקה על שולחן החיתוכים. כשיש מספיק "מבוגרים אחראים" נותנים את המושכות למי שהוא לא מבוגר ולמי שאינו אחראי.
את הפיצות חתמנו במלון ואבטיח - יחי הקיץ.