מעליות

יום רביעי, שירלי מוציאה את בלונדי לסיבוב הלילה שלה. כשהיא חזרה הייתה בפיה בשורה מוזרה: יש הצפה של הביוב בקומת הקרקע, המעליות כנראה יושבתו. שעה 21:00 אינה שעה מאוחרת, אבל בהתחשב בכך שלא היה שום דבר דחוף, נשארנו בבית לישון.

חמישי בבוקר, ילדים צריכים להגיע לגן, המעלית מושבתת. שביט, בן שנתיים וחצי, ירד מקומה 13 לחניון תוך צרחות נוראיות. הסיבה הראשונה לצרחות הייתה סוכריית מנגו, שתי קומות לתוך המסע וזה השתנה למים. עד ההגעה לרכב כבר לא היה ברור האם זה מים או רגליים. נכנסנו לרכב בהנחה שזה יפתר בבוקר, אולי בצהריים כי לאלקטרה יש היסטוריה של חוסר מקצועיות. רק לשם תזכורת, לקח להם כמעט חודשיים לסדר שמעלית השבת תפעל בהתאם להגדרות שביקשנו.

אחר הצהריים החזרתי את הילדים מהגן וגיליתי - אין מעליות. בחדר המדרגות, המיקום בו פוגשים את כל השכנים שאינם בעוצר, קיבלתי את הבשורה שכנראה ההשבתה עד יום ראשון. זה אומר שהתוכניות לשבת משתנות.

במקום להנות משינה במיטה שלנו, ארוחת בוקר עם הילדים ונסיון לגמול את שביט מהחיתול, נאלץ להיות מחוץ לבית. למזלנו יש הורים, יש אפשרות וזו לא בעייה רצינית לתת התראה של כמה שעות. אבל זה לא מה שרצינו. אחרי שהילדים הלכו לישון הוצאתי את בלונדי. הכלבלב לא ממש אהבה את המסלול של 13 קומות למטה ואח״כ למעלה, בסיום היא שתתה מעט מים והלכה לישון.

ביום שישי הבנו שחייבים תכנון מסלול טוב. פריט שיישכח בבית - לא יילקח! אפילו אם זו תרופה. פשוט כי הרגליים כואבות אחרי מספר טיפוסים וירידות. הירידה לרכב לפני הגן עברה בשלום, בלונדי יצאה לצרכים במקביל והמשיכה לכל הסיבוב, רק בכדי לא לחזור הביתה. היא גם המשיכה לשגרירות רומניה יחד עם שירלי, למרות שלא היינו בטוחים בנחיצותה שם, רק כי זה יותר בטוח מאשר בלעדיה.

הטיפוס בחזרה בצהרי יום שישי הוכיח לנו שיש גיהינום! 15 קומות בחום גרמו לשביט לצעוק בגרון יבש ״מים״. אלה, בגיל 3 ו-9 חודשים, הבינה שיהיו מים בבית, אבל למה הבית כל-כך רחוק? לכשהגענו לבית הדלקתי מייד את המזגן, שני פרצופים אדומים כעגבניה בשלה לא הותירו מקום לספק, גם הנדנוד הבילתי פוסק של אלה לגבי השירותים בה אל פתרונו, רק 15 קומות מאוחר מדי. מזל שאלה כבר מצליחה להבין שלא עושים דברים נגדה אישית וששביט עדיין לא מצליח להבין.

פרצופי העגבנייה חזרו למצבם הטבעי ורציתי לחמם אוכל. חיפוש מהיר העלה בחכתי קרואסונים במקפיא, ארוחה מתאימה לשישי בצהריים. מייד לאחריה מיקלחת לשביט ושינה. שירלי ובלונדי הופיעו מתישהו בזמן השינה, ונרדמו גם כן. התעוררנו ומיהרנו להתארגן. בנוסף לציוד הרגיל צריך ציוד לשבת, ואם יישכח משהו - הוא לא יהיה, לאף-אחד אין כוח לעלות ולרדת שוב. בינתיים נגמר החלב, אבל כמו כל הקניות - הוא יחכה.

ברחנו מהבית.

בשבת בערב חזרנו. שביט עדיין צריך יד לאורך כל 15 הקומות, גם בעלייה וגם בירידה, נרדם כמעט ברגע בו הוא נכנס לבית. אלה, שמפחדת להישאר מאחור ומהחושך שצונח כל פעם שלא מספיקים ללחוץ על האור, הצליחה להישאר ערה מספיק זמן כדי להגיד לנו לילה טוב.

יום ראשון בבוקר, קמנו מוקדם בכדי שנספיק להגיע לעבודה/גן. שירלי נאלצה לנטוש את הילדים בזמן שהם מתארגנים, בכדי להספיק להגיעה לאוטובוס בזמן. קפה על הבוקר הפך לחלום רחוק, גם כי נגמר החלב ולא קופצים במיוחד להביא חלב וגם כי אין זמן - צריך תוספת של 20 דקות לירידה במדרגות (אלא אם רוצים להגיע קצרי-נשימה ומיוזעים). הילדים התרגלו שהולכים למדרגות, אבל לא לכמות. שביט התחיל למעוד בהן. אלה רק כעסה מעט על הכמות, אבל הבינה שאנחנו איתה ולא ניסתה לעשות מהומה. הבייבי-סיטר לאותו ערב - בוטל. אי-אפשר לצפות ממישהו חיצוני שיעמוד בנטל של המדרגות. באותו ערב, לאחר טיפוס ולפני ששירלי הספיקה לחזור הביתה, התגלה הברוך האחרון: אין אוכל נורמלי לחימום. זה לא שאין אוכל, יש קפוא שדורש הפשרה. במצב כזה מזמינים פיצה, רק שאי-אפשר, השליח לא יטפס 13 קומות. התוצאה הייתה ארוחה לא מזינה מהסוג הגרוע ביותר, גביניות ושות׳. מקלחות זריזות ושינה סיימו את היום, בין לבין שירלי, בלונדי וסבא הגיעו ודאגו לעוד עיכוב קל בזמן השינה.

יום שני בבוקר - שוב סיוט לרדת במדרגות. ההבטחה שאחת המעליות תושמש אינה עוזרת למי ששני זאטוטים אוחזים בידיו ומאיימים בגופם להתגלגל מטה במדרגות.

בערבו של יום שני, לאחר שמעלית אחת חזרה לפעול, יצאתי לדאוג ל״חגיגה״. כיכר לחם אחיד וחלב שקניתי לבית. שני מצרכים בסיסיים שלא היה לנו כוח להעלות הביתה בימי המצור.

אפר החיים

נגמר פסטיבל השואה, ביבי יכול לחזור להתעלם ממצוקות הניצולים, בדיוק כפי שהוא אוהב.

כמו בכל שנה, גם השנה נחגג יום השואה באושוויץ. לצערי זה נחגג, כי חוץ מרעש תופי המלחמה כבר לא שומעים כלום. אפילו זעקת הניצולים שנזרקו לשוליים כבר לא נשמעת, רק איזו העברונת בתקציב למען התקשורת.

אם מסתכלים בצורה מפוקחת, בלי כל ההתלהמויות שחביבות על אזרחי ישראל, כנראה שרק הגרמנים הפנימו את לקחי השואה. לגרמנים אין את הפריווילגיה להאשים מישהו אחר. האמת שיש להם את הצרפתים מהסכמי ורסאי, אבל הם לא התחבאו. כל שאר העמים מעדיפים להגיד ״זה הגרמנים״. במקום לבוא ולבדוק מאיפה זה צמח, זורקים את הבעיה על הגרמנים ובזה משקיטים את המצפון.

ראוי לציין שדווקא באמריקה, שמעורבותה בנעשה באירופה היא משהו מבלבל כמעה, נתנו את הדעת לאיך. ״הנחשול״ למי שמכיר. סיפור אמיתי על איך מורה הצליח להפוך תלמידים ל״נאצים טובים״. מקום נוסף בו הייתה נגיעה בכך, כנראה מאותה השראה, הוא הסדרה המיתולוגית ״מסע בין כוכבים״.

כאן, במדינה הנאורה, המבוססת על היהדות, מעדיפים את האפר על פני הניצולים. שולחים תלמידים לאושוויץ בשביל לראות ולהפנים, אבל לא נותנים להם ללכת לניצול שגר בקצה הרחוב ואין לו כסף לתרופות. חטאו הראשי של הניצול הינו חייו. ניצול חי יכול להגיד לפוליטיקאי המתחסד התורן שהוא אפס מאופס. זהו פשע נוראי, אותו המת כבר לא יוכל לבצע. לכן יותר חשוב להראות אפר בארץ נוכרייה מאדם חי בארץ ישראל.

הדבר שהכי כואב לי בכל זה הוא שיש לי ילדים. אני לא רוצה שהם יופחדו להישאר כאן, אני רוצה שהם יחליטו להישאר כאן כי כאן הכי טוב. נכון להיום, מערכת החינוך דואגת לבצע דמוניזציה של מדינות אחרות, אבל כבר מזמן היא לא עסוקה בחינוך לערכים.

עוד תודה קטנה לשי פירון, שר החינוך, שדואג לכך ששנה הבאה נצתרך להסביר לילדה קטנה שהיא לא צריכה לדאוג מכל זוועות המשטר הנאצי.

סדר פסח הלך לו

סדר פסח כהילכתו. מתברר שבכדי לנהל סדר פסח, צריך אישור לנהל סדר פסח, אחרת זה לא ילך.

הסדר התחיל בזמן, בצורה מסודרת, כשהילדים כבר יחפים. הם הגיעו נעולים כדת וכדין, אבל הם יודעים להסיר נעליהם ומבצעים זאת בעת הצורך. הצורך היה בצורת בת-דודה שמעט קטנה מהם - או במילה יותר ברורה דאווין.

סדר פסח במשפחה חילונית הוא מלחמת מוחות בין ״המסורתיים״ לבין המציאות. ״המסורתיים״ מנסים לקרוא את כל ההגדה, גם את החלק שיש אחרי הארוחה. המציאות אומרת שהילדים צריכים משגיח מיוחד. במשפחות הדתיות יש קונץ-פטנט - אישה. הגברים מחויבים במצווה של קריאת ההגדה, הנשים בלתת לגברים לקרוא אותה. כך שאין בעיה שהאישה תשגיח על הזאטוטיה שנמצאת בבית. אצלנו הם היו ליד שולחן הסדר. את ״מה נשתנה״ ו״עבדים היינו״, הם הכירו מהגן, עד כדי מילים לא נכונות. אבל לאחר מכן הם העדיפו להתעסק בכוס הראשונה (או שנייה - בפועל היחידה) וללגום ממנה תירוש.

אני לא יודע מה עבר בראשו של מי שאמר שהילדים ישתו תירוש או יין מתוק. זה בערך כמו לתת להם תרכיז קפאין, כל הערב הם רצו כאילו שמרחו להם סחוג על הטוסיק. כמובן, העובדה שזה מתוק מצמיאה וכך שביט שתה שלוש כוסות לפני הרמת הכוסית, המפה שתתה שתי כוסות ואלה שתתה כמות לא ידועה - כי היא מצליחה לעשות עיניים לכולם. את הכוסית שלי אני שתיתי בחלקים, בעיקר עם האוכל.

הקראת ההגדה היא משימה קשה ומסובכת, לכן מפילים אותה על אב הסדר. אב-הסדר מקריא את ההגדה, עד השלב שנמאס למספיק אנשים מהמסיבה שהילדים מנהלים ומתבצעת הקריאה ״אוכל!״ בצורה מפתיעה הילדים נעמדו דום מיד לאחר שמיעת הקריאה הזו. אחרי מעט זמן, הם הבינו מה טעים ומה לא. אלה הספיקה לזלול מספר לחמניות-פסח, דגימה מהחזרת (לא אהבה) ומספר לא מבוטל של דברים אחרים - ולקינוח מרק עם קניידלך. שביט כהרגלו בקודש, טרף עד שובע. מעט אחרי הדג והמרק התברר שיש ברוך. לאנשים יש קיבה עם גודל סופי, הגודל הזה קטנטן ביחס לכמות האוכל. או בצורה יותר רצינית, טעמנו כזית מהמנה העיקרית, לקחנו דגימה מהקינוח והתמוטטנו למנוחה ליד השולחן.

מתישהו במהלך האוכל, בין המנה הראשונה והעיקרית בוצע חיפוש האפיקומן. האפיקומן הוחבא בתחילת הסדר, אבל הילדים עדיין קטנים מדי בכדי להבין. בפועל אב-הסדר חיפש את האפיקומן, לפי ההוראות של איפה הוא הוחבא, בחדר הלא נכון. הילדים בלי בעייה מצאו - את המתנות, האפיקומן נמצא רק לאחר התערבות גסה.

המשך ההגדה מולמל ע״י אב-הסדר תוך הפרעות אקראיות מהסביבה. ל״אחד מי יודע״ אלה תיקנה את המילים. במקום אחד אלוהינו היא שרה אחד אוכל. נשמע יותר מתאים, בעיקר אם לוקחים בחשבון את יכולת הביטוי של הילדים לגבי הארוחות.

הכוס של אליהו מולאה לאחר תום הסדר, שהוא לא ייגע בטעות באוכל. בשלב של לפתוח את הדלת, הילדים ברחו, איך הם הצליחו ללכת על הרגליים ולא התגלגלו על הבטן - לאליהו פתרונות. בשעת לילה מוקדמת ארזנו ילדים לנסיעה חזרה הביתה.

למחרת כבר חזרנו לשיגרה עם שפק ולחמניות לארוחת הבוקר.

פסח אינו חג הצדק

פסח נחשב לחג החירות.

בצורה לא מפתיעה אין חג לצדק, רק לחירות. זה נותן חופש פעולה מדהים לשופטים במדינת ישראל, החופש להתעלל באזרחים.

כל מי שעוקב אחרי המשפט המתוקשר של אולמרט שם לב לכך. זוהי פארסה אחת גדולה, מנוהלת על ידי מספר לא מבוטל של אינטרסנטים ובפועל גורמת לתחושת כבס. אחרי כל הספינים והאנטי-ספינים וה״גילויים״, ״חשיפות״ וסתם לחשושים, לא הושגה הרשעה רצינית.

אסור לזלזל בחומרת העבירה שבה הוא הורשע, אבל זה ״מן ההר יצא עכבר״. הראשון שצריך לתת את הדין על כל זה הוא הפרקליט הראשי. פרקליט ראשי אמור לדאוג להרשעה בתיק מסוג זה, אי-הרשעה של מי שהופל מתפקיד של ראש ממשלה בגלל משפט היה צריך להוות עילה לפיטורין. יש רק נקודה אחת שמאפשרת לפרקליט את ההישרדות, השופטים.

שופט בארץ הוא לא מחויב לאזרחים. הצדק הוא בשבילו שטיח, יפה מאד ונרמס בהתאם לצורך. אם אינך פושע, סביר להניח שתצא אשם בבית-המשפט. החוק אומר שהינך זכאי עד שהוכחה אשמתך, אבל החוק לא מחייב את השופט. נוכחתי בזאת דווקא בגלל בן-אדם שאותו איני מכיר.

האדון קיבל דוח משוטר על עצירה בתוך כביש, הפרעה לתנועה, יצירת פקק ונסיעה לאחור. על פניו דוח חמור, רק חסר הגיון. המיקום הוא ליד הכניסה לחנייה של הבית שלו, בתוך רחוב עם שני נתיבים ובשעה בה אין עומס. בקיצור, השוטר שכתב את הדוח שיקר בצורה גסה, כיאה לשוטר. השופטת בתיק עד כדי כך התרשמה מן העובדות שהאדון זוכה מחמת הספק. צריך להבין, יש הבדל בין ספק לבין חוסר אשמה. במקרה דינן, חוסר אשמה הינו הדבר הנכון. ספקות יש לשמור למקומות ההגיוניים.

נוצר בישראל מצב אבסורדי, שוטר לא צריך להוכיח שהוא שם האשמת שווא. הוא לא צריך לתת דין וחשבון על התעללות באזרח, התייצבות בבית-המשפט היא חלק מעבודתו. לעומתו, אזרח שהואשם על לא עוול בכפו יועבר דרך שבעה מדורי הגיהינום ע״מ לקבל ספק, זיכוי מלא לא יינתן.

כנראה שבמערכת המשפט זקוקים לניקוי אורוות יסודי. ברם, לפני ניקוי האורווה, כדאי להוציא משם את כל החמורים. בהתחשב במשכורות שלהם, בתנאי הפרישה ושאר ההטבות, עדיף לתלות אותם על בגידה במולדת. כל מה שנחוץ הוא שוטר שיאשים אותם בזה.