כשאתה מגיע פעם ראשונה למקום זר תמיד טוב שיהיה מישהו שכבר מכיר יחד איתך, שניים זה אפילו יותר טוב.
נחתנו, מייד הם קפצו על העמדה של הטלפונים לקבל חיבור. קצת בדיקות והמשכנו לעמדה של המכונית. שם התברר עד כמה הולך להיות מבדר כאן. זה התחיל בצעקות של הפקיד על איך הנהג בורח בלי לחתום על הטפסים, המילה סיגריה לא הזיזה לפקיד. זה המשיך בויכוח סוער על למה צריך להעביר את כרטיס האשראי והסתיים במכונית שבה נסענו למלון - להתארגן.
בעקבות הג'טלג כל אחד "התארגן" זמן שונה ובסוף יצאנו לסיבוב אוכל מהיר בקניון. חנינו במקום נחמד, יצאנו להסתובב ואז גילינו שאין לנו מושג איפה המכונית. זה נפתר ע"י מספיק סיבובים, אבל במחיר של גב תפוס - במקור הגב נתפס בטיסה של אל-קלל, אבל לקח עוד יומיים לזה שזה יעבור.
בראשון בבוקר, יום המנוחה, החבר'ה החליטו טיול. בגלל שאני עם גב תפוס, קיבלתי הקלה - חכה לנו בבית האופרה. מה שהם לא החשיבו כבעיה זו העובדה שאין צל בלי מסעדה בבית האופרה. בפועל בושלתי היטב עד שנפגשנו. בכדי להוריד את הכאבים קפצנו לים לטבילה קצרה. חזרנו למלון תוך ידיעה שמחר מתחילים לעבוד.
ביום שני סיימנו מוקדם, אבל בגלל חוסר הבנת הסביבה נאלצתי להסתפק בפיצה האט. מתברר שבשעה 21:00 סוגרים את האזור והולכים לישון.
ביום שלישי לקחו אותי למסעדה הודית צמחונית! עדיין לא ברור אם זה היה נסיון התנקשות מכוון או חוסר תקשורת עם המציאות. חזרתי רעב!!! לעבודה וטרפתי משהו. בערב הבנו את הרעיון וקפצנו לארוחת ערב ב-19:00. להגיע לאוכל היה קל. לחזור היה סיפור. זה התחיל בעובדה שלא הייתה מספיק סוללה, אז הטלפון כובה לפרקים. תרגום, בזמנים הקריטיים לא הייתה הכוונה. אחרי הכניעה למציאות, הוכנסה הכתובת של המרכז המסחרי בו ביקרנו לפני מספר ימים. בדרך הם עוד אומרים אחד לשני שזה מוכר להם. ברור שמוכר, אבל לא המלון. אחרי שעתיים של נסיעה נחתנו בשלום במלון, תודה לאל.
ברביעי התחיל הגשם. להבדיל מהבית, פה יש מבול באמצע הקיץ. נרטבנו כהוגן בגלל חנייה רחוקה. בחמישי למדתי את הלקח ובאתי עם מעיל גשם. בערב גם יצאתי לארוחת ערב קלה עם אותו מעיל גשם, היה חם אבל לא נרטבתי מהגשם.
בשישי עברנו למלון במרכז סידני. בגדול זה רעיון טוב, רק צריך לוודא שהמקומות בילוי מתאימים לרצון שלך. בתחום התכנון התברר שהשניים שאיתי מקבלים ציון נכשל. בלי טיפה של בעייה מצאנו את עצמנו באזור הלהט"ב של סידני. 3 גברים מטיילים בין הפאבים הפתוחים. אלו מקומות שאני מעדיף את אישתי לידי, לא מישהו מהעבודה. רק היה חסר שיצלמו אותנו לפרסומת לאיזה מועדון.
בבוקר החלטתי לנצל את החופש לישון. קמתי מאוחר, הלכתי לראות את "ריקוד האריה" לשנה הסינית החדשה. האמת היא שזה חוויה. את המיקום מזהים לפי הרעש, כשמתקרבים גם לפי ההתגודדות ההמונית. ליתר ביטחון תוך כדי הריקוד מפוצצים זיקוקים כך שלסיום יש גם הרבה עשן ופסולת. היה יפה!
בערב הלכנו לטיול מסביב, לגן הבוטאני, לפארק "הקטן" ליד המלון - מקום בו הצלחתי ללטף אחד מהוולאבים. ולראות מספר חנויות יקרות בטירוף.
בראשון נאלצנו לחזור לפרבר המנומנם בו אנחנו נמצאים. זה מקום שקט (בטיול ערב של יום המחרת הבנתי עד כמה) שנסגר בשעה 19:00, למעט מספר מצומצם של מקומות שפתוחים עד מעט יותר מאוחר. בדגש חזק על המעט, אפילו הכלבים כבר ישנים כאן בשמונה.
ביום שלישי היה "יום אוסטרליה", זה מעין יום הולדת למדינה, אבל לא ברור ממתי יש מדינה. בפועל התאריך נקבע בגלל שזה היום בו הגיעה הספינה הבריטית וקבעה שזה שטח של בריטניה. את היום ביליתי בחווה הסמוכה למלון. המקום הפך לקרנבל ענק, עם הופעות של כל מי שרק רצה, תקציבים מנופחים ולסיום בשעה 20:30, עם רדת החשיכה, מופע זיקוקים ענק. זה היה כיף, ומצד שני זה גרם לי לחשוב "למה זה לא ככה בישראל?" למרות הכמויות של האנשים הכל נקי, מסודר, שירותים תקינים (כולל שירותי נכים), מים לשתייה בכל מקום ובגדול הכל מאורגן עד הסוף.
השותפים שלי החליטו להיות "חכמים" ונסעו לסידני. בפועל הם הצליחו לבזבז יום שלם בשביל לראות מופע זיקוקים מעל הנמל של סידני. אמנם זה יפה, אבל יום שלם??? איכשהו הם הגיעו למלון אחרי אמצע הלילה, בערך 4 שעות אחרי סיום המופע. כאמור הנץ וגנץ לא מכירים בקיומו של תכנון, וחלילה וחס שיהיה מוקדם.
אפשר להגיד שהקרנבל של יום אוסטרליה הוא התחלת החזרה הביתה. ביום לאחר מכן דאגנו למתנות והתחלת האריזות. עכשיו רק נשארה הטיסה חזרה.
