תם עידן ה"חזרזירון" - יש אלה

קצת באיחור, כי הפעם לשירלי הייתה זכות וטו (היא לא השתמשה בה) מובא הבלוג שנכתב בחדר הלידה.

זהו! שעה 4:30 הייתה ירידת מים. טפטוף קל על המיטה ושלולית של ליטר על הרצפה, הריח "גן-שתן".
מה עושים אחרי ירידת מים? דבר ראשון מייבשים מעט את האזור. אחרי הייבוש ארזנו מהר את הכלב, האוכל שלה, כל הדברים לבית החולים, את הכדור ובקיצור כל דבר חוץ ממה שבאמת צריך.
חסל אריזות והחלטנו לזוז. אל ההורים של שירלי בשביל להפקיד את רומי, ובהמשך אל רמבם. בדרך כבר התקשרנו אל הדולה, בהמשך לעבודה ולהורים שלי.
שעה 6:30 הגענו. הכניסה למיון לקחה דקה (מה לעשות, ל-GPS יש דיוק של 3 מטר אז לא מצאנו את האשנב) עלייה לקומה 3 כניסה לחדרי לידה, חזרה למיון כי צריך רישום לאשפוז. מפה לשם הגענו לחדר לידה 6 בשעה 7 והיה חיבור מיידי למוניטור.
האדון מוניטור הוציא פלט ב-7:30 שלא היה מבייש ילד בגיל שנתיים, אבל כן כל מי שעבר את הגיל הזה...בשעה 8:00 הבנתי את העסק, יש יולדת שעושה הרבה רעש ויש בעל שצריך לדאוג לעצמו לארוחת הבוקר למען במשך הקיום. מזל שיש ארומה:)
סנדוויץ' חביתה בשבילי וארוחת (בית) חולים לשירלי גרמו לניסים. חיבור המוניטור בין 10:00 ל-10:30 כבר הראה צירים סדירים, אבל לא מספיק כואבים. אולי בכל זאת היינו צריכים להביא את השוט.
בינתיים מנסים להשלים שעות שינה, מה לעשות הלכנו לישון ב-1:30. בחיבור השלישי למוניטור כבר לא היה גרף יפה, מתברר שהתזוזות כשזה מחובר עושות "ציורים" יפים. משום מה כשלאשה כואב היא זזה, זה נוגד את ההוראות של המכשיר.
בשעה 14:30 כבר מצאו תנוחה יותר טובה, למען האמת כי כל דבר אחר היה בעייתי יותר. נכון לכרגע הדרך היחידה להקלה זה הליכה. שכאמור לא ניתן לבצע עם המוניטור.
מה שהתברר בדיעבד זה שמוניטור שמחובר בסוף משמרת לא ינותק בתחילת המשמרת הבאה, אלא בזמן לא ידוע. כנראה שהחיבור משתנה. בין לבין שירלי גלתה סוג חדש של קוצי סברס. הסוג הזה יושב לה בשלפוחית ומופעל ע"י החיבור למוניטור. מה שכמובן גרם לתזוזות ליד המוניטור.
בסיכום אחרי 75 דקות שבהן יש ציור מעניין חדש כל 5 דקות (לפעמים גם אין ציור בכלל) הבינו שאולי, אבל באמת שבאמת רק אולי, אפשר להפסיק להתעלל בה ולתת לה ללכת לשירותים.
בשעה 17:00 אחרי פתיחה של 3 המוניטור הראה ציור יפה והיולדת עשתה פרצופים, פחות יפים. בנוסף נזכרו שבשלב הזה (פתיחה בלי התבססות הראש) אסור ללכת, מה שאומר שכאב לה מאווווד.
לקראת 19:00 נזכרנו שיש גם אישפוז אחרי הלידה (מתי???) ושלא הבאנו כלום. מה שהקפיץ אותי לניו-פארם למטה להביא 2 שקיות.
סביב 21:00 כבר היה ברור שהלידה לא תהיה היום. למרות כל הנסיונות ולמרות שההורים ממתינים כבר 10 שעות בחוץ. רק סביב 0:00 התקבלה ההחלטה לנסות שימוש בגז צחוק כתחליף לאטמי האזניים. עוד קצת זמן עבר ומצאנו שהפתיחה הגיעה ל-4 וחצי, כלום, אבל לפניך. מוזר שאת הדברים שעוזרים הכי הרבה מתחילים לבצע רק בלילה. במקרה שלנו זה היה מקלחת, ריקונים ודברים דומים. כנראה שהמוח האנושי עובד רק מתוך שינה.
בערך ב-4:00 נגמר סבב המקלחת ותורה של האנטיביוטיקה הגיע. לידה גילינו תופעה חדשה ישנה, היחידה שמסוגלת להירדם בחדר הלידה היא היולדת עצמה. הבעיה היא שהיא נרדמת בין הצירים ומתעוררת מהכאב שאותו הגז מדחיק, בתנאי ששואפים אותו לפני הופעת הכאב. זה מצחיק (בגלל התסכול) לראות את שירלי מתעוררת ומנסה לשאוף את הגז שיאלחש את הכאב שהיא כבר מרגישה. זה גם פתאטי כמעה הנסיון עצמו, ישנן דרכים אחרות וכנראה שניתן להתגבר על צירים באמצעות שינה. נא למחוק את המשפט האחרון, הרגע שירלי החליטה להוכיח שזה לא נכון.
24 שעות לאחר ירידת המים היה צריך לקבל החלטה. זירוז או לא זירוז. בהתחשב במצב של כולנו הוחלט על זירוז, מעט אחרי הזירוז הוסף האפידורל (הזירוז יחד עם העייפות עשו את שלהם). בהמשך הוצמד המוניטור יחד עם כל המכשור ושירלי הפכה להיות חלק אינטגרלי מהמיטה. החלק האינטגרלי הזה ישן כשאין הפרעות מסביב.
עכשיו רק נשאר להוציא את "חזרזירון":)
בשעה 12:00 הגענו למשוכה האחרונה. הראש תקוע בגובה 0 ויש פתיחה מלאה. בהתאם לכל הנהלים של רמבם מייד נותנים הסברים על מה הפרוצדורה במצב זה (ניתוח קיסרי) וכמה זמן נותנים עד לביצוע (3 שעות). שירלי, כמו כל יולדת, עברה לשלב הפניקה. בשלב זה מנסים לעשות את כל הדברים הבלתי-אפשריים. נסיון ללדת דרך הפה הוא תמיד הראשון בשרשרת ואחריו מגיעים ללא סדר בליעת לטאות, שתיית עטלפים ומריחת משחות אינדיאניות מסין.
עוד שעה, הרבה הרגעה וקצת בדיקות והממצאים הם מינוס 1. לא מספיק, אבל בכיוון. טוב ממשיכים לעוד שעה. הפעם זה כבר פלוס 1, אולי עכשיו סופסוף נגיע לשלב בו מחזיקים את מי שהייתה "חזרזירון" על הידיים?
בשעה 14:30 התחילו לנסות לבצע לידה, הרבה לחיצות, כאבים ורעש אבל לא לידה.
ב-15:30 נפל הפור. קיסרי בהול! תוך 20 דקות הניתוח התחיל, בלעדיי. כך שמצאתי את עצמי בחוץ מחכה. כעבור כמה דקות הצטרפה אלי הדולה, בשעה 16 וקצת טסה לפנינו עגלה עם האינקובטור. את ה-SMS שלחתי, אין לי מושג למי בדיוק, אני לא ראיתי כלום מבעד לדמעות. התמונה הראשונה משמשת כרקע לטלפון של שירלי.
אמרו לי לחכות שעה עד שאני מגיע לראות את התינוקת. אני הצלחתי להחזיק מעמד חצי שעה ואז כבר עליתי. לפחות הבינו ולא התנגדו. לעומת זאת את שירלי מצאנו רק שעתיים אחרי הניתוח, אחרי שאלה במחלקת יולדות התברר שהיא בדרך. מסע הלידה נגמר.

חזרה מהלידה (לשגרה?)

אחרי 32 שעות בחדר הלידה (ועוד איזה 2 וחצי שעות במקומות אחרים ברמבם) וזמן נוסף לבילוי עם התינוקת וההורים (שלנו, עם האבא שלה אני מבלה כל הזמן) וחשוב לזכור גם את זמן השינה של אחרי החזרה הביתה (13 שעות) ואת היום... בקיצור אחרי 3 ימים משוגעים.
חזרתי הביתה. חזרתי הביתה לבית ריק! אין את שירלי - בבית חולים רמבם 30 מטר מאלה. אין את רומי -נמצאת אצל ההורים של שירלי ועל כך יפורט בהמשך. אין "חזרזירון" - זהו, נגמר, גמור, קפוט, מפיש, נאדה, נישט, לא קיים יותר (לפחות עד לבא, בתקווה שיגיע).
מצאתי את עצמי בבית שאני לא מכיר. הכתובת זהה. הברדק זהה. הצלחת מארוחת הצהוריים נשארה באותו מקום על השולחן, העיתונים שצריכים להגיע למחזור (של הנייר לא הכתבות למרות שזה נראה ככה) באותה ערימה מתחת לצלחת. המיטה של רומי בפינה שלה עם המזרון מעט בחוץ בדיוק כמו שרומי אוהבת.
המעבר להיות אבא הוא חד ומהיר. לפני יומיים-שלושה "להחזיק לה את הראש ביד אחת" אמר לי פחות מכלום. מה זה מעניין אותי אם האש למעלה למטה או סתם מתנפנף ברוח? פתאום זה כבר משנה. לפתע יש הבדל לכיוון (למטה - לא טוב, שמוט - גם לא טוב). לחכות לגרפס זה הפך לדבר חשוב, למרות שאחרי 20 דקות הבנתי שגיהוק יכול לשמש גם. אחרי 10 דקות נוספות קיבלנו את ההוכחה בדמותו של טיטול חם ורטוב.
תובנה נוספת שירדה עלינו היא: יש לתינוקת רצונות! מתברר שגם לפני גיל 0 יש לה רצונות. אחרת אין הסבר להחלטה שלה לצאת כמעט חודש לפני הזמן ובתאריך של הדוד שלה. למרות שההסבר המתקבל על הדעת הוא לדאוג שאנחנו בטו באב לא נצא לשום מקום.
דרך אגב אם הבלוג הזה נראה מבולבל, זה הגיוני. נסו לכתוב משהו אחרי התהליך הבא: יום עבודה רגיל, 3 שעות שינה, 40 שעות של תפקוד כמעט מלא, 13 שעות שינה, יום סידורים. נכון לרגע זה אני כבר יודע ששכחתי אתמול לאכול (בגט אחד ב-17:00 לכל היום לא נחשב לאוכל), התקיימתי על שילוב מוזר של קפה ומים, ואם להודות כבר בעובדות אני לא ממש זוכר מה קרה - אבל הכל מתועד בסלולרי (ויועלה לבלוג לאחר מעבר של שירלי ואולי אלה).
שעה 23:50. אני מטושטש, הפוך, מלא באדרנלין וחסרה לי כוס הקפה כי היא נגמרה. לפחות היום אכלתי בסדר, בעיקר כי לא הייתי בבית. זה נורא מתסכל לאכול לבד בבית. אני כבר לא רווק, אני לא רגיל ללהכין אוחה ליחיד, אני מנסה לערוך שולחן ל-2 גם במצב שאני לבד בבית, עברתי עכשיו ליד הדואר וקלטתי שבגלל שלא הוצאתי את רומי כבר כמה ימים סביר להניח שיש שם מחסן שלם של פרסומות.

אני צריך ללכת לישון. אני רק צריך שהבית יהיה שלי שוב בדרך. טוב נו, אני הולך להביא דואר, זה לפחות ייתן את ההרגשה של כאילו יש כלבלב, למרות שהיא אצל ההורים של שירלי.
אם בכלבלב עסקינן, היום ביקרתי אותה. אין דבר יותר כנה מכלב. היא פשוט הגיעה, כשכשה בזנב ונדבקה. אפילו בזמן שאכלתי היא הייתה כמה שיותר קרוב, ואפילו ניסתה לשחד אותי בצעצוע. אני רק מקווה שהיא ואלה יסתדרו טוב. אחרת שתיהן יחטפו על הראש ולי אין בעיות מיוחדות לדאוג לדברים האלו. עוד הערה קטנה, רומי, מותר לנבוח כשמנסים לברר מה מצליח להיכנס לנחיריים של כלב.

זהו להפעם, לילה טוב וסינון דואר מהיר...
הבלוג מהלידה עצמה יועלה בהקדם האפשרי.

בתי-המשפט של ישראל

השבוע בית המשפט בישראל הוכיח לי סופית שצריך להעיף משם את החונטה ששולטת בו.
זה רק המשך לסירחון שהפסיקה בגינו של "פיני כהן", זה שזרק נעל על דורית בייניש. אחרי הפסיקה ששוטר שיורה והורג עבריין שמנסה להימלט הוא פושע, צריך לזרוק עליה לא נעל אחת אלא את כל הארון.
בתי המשפט בישראל הפכו למקום בו לא מענישים את העבריינים. השוטרים שמודעים לבעיה הזו מצאו "פיתרון". את העבריינים הכבדים, אלו שבאמת צריך להביא לבית-משפט, משאירים בחוץ (למה לשוטר לסכן את משפחתו). לעומת זאת, אזרחים שומרי חוק שעושים עבירת תנועה, בהם נכנסים עד הסוף ללא שום הגיון. לרוב זה קנס שמעמיס רק על האזרח ולמען האמת משלם את המשכורת של השופט, בדרך העקיפה.
חוסר התפקוד הזה פוגע בנו ישירות. הרי הנהג שפגע בבן של חשין יישפט בצורה אוטומטית לזמן ממושך בכלא בעוד שכל נהג אחר שביצע את אותה עבירה נשפט לעבודות שירות. אם נתעלם מהדחף הברברי של לנקום בנהג, ברוב המקרים זו שגיאה שכל מי שנוהג היה יכול לעשות. לעומת זאת על המקרים שבהם באמת צריך להעניש - איפה שהשתמשו בסמים או אלכוהול - מתקבל אותו עונש. המידתיות היא בהתאם למקצוע של האדם, לייחוס שלו, לכמה רעש היה לתאונה - רק לא לנסיבות עצמן.

הטיפול יכול לבוא מכמה כיוונים:
הראשון, זה שהייתי שמח לראות ואין שום סיכוי שהוא יקרה. שהמפכ"ל יתפטר בגלל חוסר התמיכה בשוטרים. הבעיה בפיתרון זה היא שהמפכ"ל הנוכחי צריך לעשות משהו בלתי-אפשרי מבחינתו - להצמיח ביצים! מספיק האיום עצמו ע"מ לגרום להתערבות של כל המערכות ולהתחיל להזיז שינוי חוקתי כך שלשופטים יחזור ההגיון שברח להם.
השני, התערבות של חברי הכנסת העלובים שבחרנו. אני יודע שזה יקרה, אבל לא בצורה שבה ייצא משהו טוב. צריך לשים את ההצעה בצורה מסודרת. אחרי ההמצאות האחרונות שעלו בכנסת זה בגדר מפחיד.
השלישי, מהממשלה. יש דברים שיודעים לבצע שם. במקרה הזה התוצאה תהיה קרב שהתקשורת תחגוג עליו, כל הצהובונים יאהבו את הרעיון, יילבו את האש. אבל בשורה התחתונה זה יתמסמס כי לא יהיה לזה שום דבר מאחור. לממשלה אין אינטרס לפעול, הם צריכים רק את הרעש.

רק תזכירו לי אחרי שהשופטים מזמנים אותי לבית-המשפט על רקע הצגתם כבני-אדם ולא אלילים, להגיע לשם ללא נעליים. אחרת זה 3 שנים מראש בלי התחשבות...

בחילת לילה טוב מ-Arcafe

שוב קשה לישון. אכלתי ב-Arcafe והתוצאות בהתאם.
אני זוכר שלפני כמה שנים נסענו ל-Arcafe שהיה בצומת אלונים. פעם אחת הספיקה להבין שזה לא מקום שנעים לשבת בו (כיסאות ממתכת עם מיני ריפוד), האוכל מתאים למזנון על הדרך והקפה נלקח ישירות מהאסלה (אחרי למי שטורח לשאול).
הניסוי הנ"ל נערך לפני מספר לא זכור של שנים, כנראה בתקופה שה"אקליפטוס" התחיל את שירת הברבור שלו. לכן לא הייתה לי התנגדות ללכת למסעדה(?) זו במרכז הכרמל.
אפשר לסכם את החוויה ב"אוי איזה נפילה" או "אאוץ' זה כאב", למען האמת זה עדיין עושה בחילה קלה, תה לבן עם ג'ינסנג יפתור אותה בקרוב.
זה מתחיל בשלב החניה. אין חניה במרכז הכרמל למעט בחורים מוכרים שאינם קרובים למסעדות. תחנות האוטובוס אינן נחשבות לחניה למרות שהן משמשות לכך. התוצאות המיידיות: כאב ראש, כאב רגליים ואם השוטרים מתפקדים (קורה לפעמים) אז חניה במקום לא חוקי עושה כאב לב.
השלב הבא הוא שלב ההזמנות, לפיענוח את התפריט דרוש נסיון רב באקדמיה. כמו בכל מאמר מוצלח התפריט מחולק בצורה לא הגיונית, לידו יש תפריט זהה שמחולק בצורה יותר הגיונית (אבל ללא מחירים) על הקיר תלוי פוסטר של תפריט השתייה (אין הסבר לסוגי הדרעק שנכנס לכוס לאחר מכן) וסגנון הכתיבה מזכיר שזו מסעדה שאינה מכירה בעברית כשפה אלא יותר כבליל אותיות.
לאחר שהמנות נבחרו בקפידה (אני אוהב אוכל רק כשהוא טעים) לקחנו את מספר ההזמנה והפתק לשולחן. כמו בכל מקום שמכבד את עצמו בישראל גם כאן הצליחו לבלבל את סוגי השתייה, לא לדעתאיזה מנה מחזיקים ביד, לבצע הנחות מעניינות לגבי טיב הסועדים ובקיצור לגרום למופע בידור למלצרים ע"י הפיכתנו לשחקנים הראשיים.
אחרי שנגמרה הסגה של התאמת המנות והשתייה לסועדים התברר שהמקום לא זול. המנות פשוט מאוד קטנות ולכן הן זולות, שני-שליש מחיר עבור שליש מנה בערך. את המנה שלי סיימתי בכמה ביסים, המיני-בגט שקראו לו ג'בטה היה טעים, אם כי לא שמתי לב מספיק מהר לעובדה שהבצק של הבגט גרוע. התוצאה הייתה שאחרי האוכל עוד נשארנו רעבים. על הקפה ניתן רק להגיד - בוץ.
רעבים, אבל אחרי הסנדוויץ' הגרוע הזה לא רצינו עוד סנדוויץ' מה שהוביל אותנו לנסות את הווק. הניסוי נקטע לפני הישיבה עקב כמה מעשנים שישבו בכניסה למקום ודאגו לניחוח מתאים בתוכו. אני לא ארחיב כאן על הנושא עקב השתפחות קודמת (ועוד כמה שעתידות לבוא...)
את הארוחה הרצויה מצאנו במסעדה חדשה שנקראת 1000טעמים, אמנם הבלינצ'ס היה חסר, אבל המוזלי והלחם מטוגן היו טעימים מספיק בשביל שנוותר על ההתקטננות.

וכך בשעה 2:00 לפנות בוקר אני מוצא את עצמי כותב בלוג תוך לגימת תה בהמתנה שהבחילה מהבגט תרד מספיק בכדי שאוכל לישון. מזלי שמחר אוכל ללכת לישון מוקדם ולהשלים את החוסר לפני שהוא יהיה באמת חוסר.

היריון, בישול ומה שביניהם

ההיריון מתקרב לסוף (לא בטוח של מה, אבל לפחות משהו נגמר). הסימנים לכך הם פשוטים:
1. אין יותר משפטים שלמים בעברית. כל משפט חייב להיחתך עם "חזרזירון" או שאגה שדומה למה שמוציאים כשהאצבע הקטנה פוגעת ברגל של המיטה בשעה 1:00 בלילה.
2. בזמן כוכב נולד (אתמול, לא ביום שרמי קליינשטיין היה) "חזרזירון" הורדמה בקונצ'רטו מהספה בליווי של כלבלב וטלוויזיה. למען האמת זה שיפר את הביצועים שם...
3. לא מפריעים לי (יותר מדי) לבשל:)))))

לגבי 3 נדרשת הרחבה.
במצב הרגיל שירלי חוגגת במטבח. רק צריך לוודא שאין שם דברים שאמורים להיות שם. עודף של רוב החומרים עלול למצוא את עצמו בתנור במצב כלשהו (עיסה, בצק, מוברש, טבול וכו'). מה שזה אומר זה שגבינה שנקנתה במיוחד עבור המאפינס של הבייבי שרימפס הייתה מגיעה לבטן מכיוון אחר.
עכשיו לעומת זאת הצלחתי להביא את כל החומרים. לקלות פלפלים אדומים (שעה בתנור ושעה עד שאפשר להוציא אותם מהתנור...) לחכות 24 שעות ולהמשיך בהכנת המאפינס ללא חומרים נעלמים. יכול להיות שחלק מזה גם קשור לעובדה שהבאתי קצת יותר מדי קוטג' בפעם האחרונה - נא לא לבלבל אותי עם העובדות.
הבייבי שרימפס נבדקו על שירלי בפעם הראשונה לאחר ארוחת הבורגר-ראנץ' מהסוג החדש: צ'יפס בלימונדה! למתכון אחראים העובדים שלא טרחו לסגור את הכוס בצורה חכמה. בבדיקה עלתה העובדה הידועה שדברים מקבלים הכשר רק אם הם לא טעימים, לכן בייבי שרימפס אינם כשרים. עוד דבר שראוי לציון, שירלי הצליחה להתאפק ולא עשתה מהנציגים שענו לה בטלפון תחליף להמבורגר האבוד. רומי דאגה להיות בעמדה מוגנת בזמן השיחה.

בתור דוגמה נוספת, היום החלטנו לבשל רוטב עגבניות לספגטי (הספגטי יבושל לפני שאוכלים אותו...) לשם שינוי יכולתי לראות את הסיר מדי פעם, לפני השלב בו הוא קורן בצורה אדמומית חשודה כשברקע יש צעקה עמומה של "תוריד אותו מהאש! לא לשם! טוב תחזיק אותו עד שאני אוציא שעם! תרים אותו מייד! השעם תיכף מגיע!"
כמובן, יש גבול לכמה ניתן לעבוד במטבח ללא הפרעות (כנראה בכל זאת ההיריון לא הסתיים). עדיין, זה נורא מוזר שהוויכוח על ההכנה מסתכם ב-"עוד מים" או עוד "שום" וכל מיני דברים כאלה. למען האמת זה וויכוח חשוב מאין כמוהו. הרי אנחנו הולכים לאכול את התבשיל הזה. ההערכה היא שזה יצא טוב, מהנסיון עד עכשיו, וויכוח כזה דואג לבדיקה יסודית של כל המרכיבים (והוספה של 2 ששכחנו בחוץ).

הרוטב ייבדק בקרוב, אם ניזכר באיפה הספגטי...

בלוג של יום ראשון

השעה היא 12:30 בצהוריים, יש לי עוד כשעה עד שצריך לזוז לריאיון הבא. מסקנה, יש זמן לכתוב. אולי כדאי לציין שאת האוכל כבר גמרתי והקפה כהרגלו בקודש מטייל לעמדתו בין כל חוטי ה-USB לערימת הכל-מיני המפחידה שנאגרה ליד המחשב שלי.
זהו יום נעים של שרב, החלון פתוח (המזגן צריך תיקון / גז) מכניס מעט רוח והרבה רעשים מעניינים מבחוץ.
צלצול הטלפון החזיר אותי למציאות, מתברר שבישראל לא נוהגים לקרוא את ההודעות שמתקבלות אלא קודם כל להגיב. אין הסבר אחר לעובדה שמתקשרים אליי ע"מ לשאול אותי איך ברצוני לקבל שירות שביטלתי.
אבל גם דבר פעוט כמו הטלפון לא יזיז אותי מההרהור על ארוחת הצהוריים שמתעקלת לאיטה כעת. לפחות אני מקווה כי שיטת ההכנה הייתה "שיטת רווקים". הווה אומר, תפוס משהו שנראה מוכן לאכילה עד כדי חימום, חמם אותו בתנור, אכול אותו לפני שמתברר תאריך התפוגה שלו. לגבי הנקודה האחרונה אין מה לדאוג, לפני פחות משנתיים נכנסנו לדירה כך שלא יכול להיות אוכל בין יותר משנתיים במקרר. במילא ממתי ישראלי טוב מתייחס לתאריך שרשום בהוראות.
בין לבין צריך להתכונן לריאיון הקרב, לתבול את הטלפון בקפה (הוא עדיין חם אז קשה לשתות אותו), לתת לו ביס, להבין שהקפה לא יכול לרכך אותו ולכן רוב העולם משתמש בעוגיות, להוציא את העוגיות, להחזיר את העוגיות ולהוציא את הסוג השני (מאז שאני נשוי גיליתי בבית כל מיני דברי אוכל שאני לא מוכן לאכול). בשלב זה אני באמת צריך לקום מהכסא ולהביא את העוגיות המוזכרות לעיל...
2 עוגיות, מפית (מארומה לפי הכיתוב, לא זוכר מתי הייתי שם, אבל המפיות שלהם לא מתקלקלות מהר) ותקלה חדשה של חוסר ביד פנוייה. המעניין בתקלה זו הוא שהיא לא תיפטר ע"י הוספת יד (או אלף), תמיד יהיה צורך לבדיוק עוד יד אחת לביצוע המטלות.
לרוב בשלב זה מתקבל משפט שלם ללא האותות ' ו' עקב ערמת פרורם שנתה מתת למקלדת. נעור זרז, דפת קסם מתת למקשם, מכות (לא זקות מד) מאור וזה מסתדר.
כוס הקפה מתרוקנת לאיטה, מה שמצביעה שצריך לגמור לכתוב. מתברר שע"מ לכתוב צריך כוס שתייה חמה שמתקררת לאאאאאאאט-לאאאאאאט. לא צריך את השקט של הלילה. לא את החושך ובטח שלא את הנחירות שעולות מהכלבלב אחרי שהוא יתייאש מלקבל ליטופים ועבר לרביצה כרונית מאחורי הכסא.

זהו כאמור בלוג של יום ראשון, כל העולם נח ובישראל אם אין לך מה לעשות אז המצב רגוע מדי.

עוד על היריון וקצת על המטבח

ההיריון כבר בישורת האחרונה. נכון לכרגע יש לחזרזירון עוד מקסימום חודשיים של שחייה נעימה, יותר סביר שהיא עוד חודש מתחילה לנשום בכוחות עצמה. מהבחינה המעשית זה אומר כלום. כמה שמנסים ובודקים וטוחנים בסוף מתקבלת התשובה: "זה יקרה כשזה יקרה".
בינתיים הספקנו להוסיף את הארון למטבח, לריב על איך לסדר את הארון, למצוא פשרה לגבי הסידור, להעיף את הדברים לתוך המדפים הלא נכונים, להעיף את הדברים למדפים הנכונים ובסוף למצוא שחסרים לנו כמה דברים במטבח. החוסרים מתבטאים במכונת גלידה (יש חזרזירון בקרוב...), מצנם (יש פעמים ש"לנו" מתפרש כ"לה" חסר דבר בעוד ש"לי" חסר שקט) ומתקן האכלה אוטומטי לכלב שיופעל ע"י קריאת מחשבות (לא של הכלב).
החדר של חזרזירון נראה כמו חדר לכל דבר, יש ארון, יש דברים בתוך הארון ויש יותר דברים ליד הארון שהיו אמורים להיות בתוכו אבל למי יש כוח לסדר. כמו בכל בית ישראלי טוב גם אצלנו יש את שיטת הסמוך, בגרסתה המורחבת שיטת ה"סמוך לאירוע זה יתבצע". בהתאם לנוהל יום אחרי הזמן הנחוץ הכל יועבר למטה למחסן עד יעבור זעם (או בית) ומשם כל הדברים יגיעו לפח.
בזמן זה שירלי גדלה לא מעט (היא אמרה 3 פעמים לי היום כמה קילו היא הוסיפה כך שאני באמת לא זוכר את המספר). הבטן כבר מאוד לא סימטרית, חזרזירון מעדיפה את השיטה של לבעוט פעם ברגל ימין ופעם ברגל שמאל. מדי פעם זה גם רועד, אולי תהיה לנו לכבוד המונדיאל שחקנית כדורגל (לפני זה היא תצטרך להיכשל בכל מבחן אינטיליגנציה אפשרי כך שזה כנראה לא יקרה).
ההיריון גם גורם לתופעות מעניינות אחרות - המצאת שפה חדשה. למשפט בעברית יש מבנה ברור של נושא, נשוא, פועל וכו'. למשפט של אישה בהיריון יכולים להיות 2 נושאים: הנושא של המשפט המקורי והנושא של המשפט שיצא אחרי התזוזה של העובר בבטן. דוגמה נפוצה היא "אני הו... היא מטיילת לי בצד שמאל.". דיון רציני אי-אפשר לנהל ככה. למען האמת גם שיחת חולין כזו היא בעייתית כמעה, אבל ניתן לקיים דו-שיח חירשים מצויין, כמובן אח"כ צריך לדאוג לפנות את הכלבלב ממיטתו בכדי שיהיה לך מקום לישון הלילה.
הדבר האחרון שחשוב להזכיר הן התכווצויות השרירים. לכאורה לא נורא, לכל ישראלי טוב יש פעם בשנה לפחות התכווצות בגלל המזגן שהודלק בחדר / כיתה / רכב / קניון. מתברר שבהיריון יש תוספת, זה מתחיל ומפסיק בהפרשים קצרים ומשתחרר רק בעזרת מיתרי-הקול. פעולת השחרור האידיאלית היא לתוך אוזנו של בן-הזוג בעוצמה שעולה על אופנוע בעת ההתרסקות לתוך משאית (כל אופנוען בישראל מכיר את הרעש הזה). במקרה ובן הזוג לא ליד לא ניתן לשחרר את השריר התפוס ויש לחכות את מספר השעות עד שהוא יופיע, בינתיים ניתן לחמם את הגרון מעט על הסביבה הקרובה או בטלפון.
לכל הסקפטיים, זה נבדק בשבת ב-8:00 על רגל ימין וב-10:00 על רגל שמאל. מאז למדתי להתעורר מוקדם בשבת ולוודא שפקקי האוזניים תקינים.

בהתחשב בשעה מאוחרת אני אסיים כאן (את התה) ואילו את הכתיבה אני אמשיך ביום אחר עם עוד תובנות חדשות עקב השינויים הבילתי פוסקים שעוברים עלינו (מכונת הקפה הועברה למיקום חדש!!!)

על העישון

התופעה לא חדשה. היא מספיק "לא חדשה" בשביל שיהיו כמויות של מחקרים שמראים את הבעייתיות בה, שחברות הביטוח ישימו סעיף מיוחד בחוזה ועוד כמה דברים דומים.
בסך הכל אין לי בעייה עם מעשנים. בדיוק כפי שאין לי בעייה עם מתאבדים אחרים. אם אתה רוצה להתאבד אז קדימה, רק לא בתא המעצר ולא תוך שיתוף אחרים. בנקודה השנייה המעשנים נכשלים. היום היו לי 3 דוגמאות נפרדות, אנשים שאין סיכוי שהם מכירים אחד את השני, מקומות שונים, הדבר היחיד שמשותף ביניהם - מעשנים.

בבוקר בעודי תקוע בפקק ריחה של סיגריה הגיע לאפי. למה? כי ברכב לפני יושב נהג שמחזיק סיגריה ביד שמאל, מפריח עננים של סירחון (יותר מהמכונית שלו) ומאפר על הכביש. בישראל של שנת 2010 זה חוקי. לרוב בשלב שמריחים את העשן כבר אין מה לעשות, אוויר צח לא ייכנס לפני שהמעשן יועיל בטובו לעוף והעברה לסיקולציה פנימית כבר לא רלוונטית כי הסירחון בפנים.

עוברות כמה שעות, שעת צהוריים, הנגר הגיע להתקין את התוספת למטבח. מי שרוצה שייפנה אליי, נגר מעולה. כמו כל נגר גם הנגר הזה מגיע עם שוליה, היום זה היה נער (קרוב משפחה בחופש...) מעשן. במעשן אני לא מתכוון לאחד מאלו שעננת העשן היא כבר חלק בלתי נפרד מהם אלא למישהו שמעשן מספר קטן של סיגריות ביום. בזמן העבודה, בדיוק כשהנגר מבקש שאני אבדוק האם זה נראה ישר או שצריך להוריד / להרים / להזיז, עשן מגיע אלינו. הנגר כב ידע עם מי יש לו עסק ונתן לו משפט קצר שדאג להריץ אותו למרפסת. לי הוא רק אמר חצי בהתנצלות שהמעשנים לא יודעים להתנהג. לצערי לא יכולתי להגיד לו, "תשמע אתה טועה" אפילו "תשמע הרוב לא ככה" אינו נכון. לכל המנסים להתווכח, צאו לבר בתל-אביב, אפילו עם חוק וקנסות אנשים דואגים לעשן.

המקרה השלישי ארע בערב. שעה 18:30, עדיין יש אור בחוץ, העדפתי לשבת בשולחנות מחוץ לקפיטריה ולקרוא עת המתנתי לשירלי. מה שלא לקחתי בחשבון (שוב...) הוא העובדה שאת האזור עם האוויר הטרי הפסדנו למעשנים. תחת הכותרת ש"זה מתנדף מהר" כל מעשן עומד היום מטר מהכניסה למסעדה מפיץ כמויות עשן מדהימות ואין שום דרך להגיד לו להפסיק. גם כשהעשן נכנס פנימה, המעשן מקיים את החוק. לפנות למצפון / טוב הלב של מעשן זה דבר מגוחך (אחרי החוק על הברים אחד הודיע: "לא נעים לכם העשן, אל תגיעו").

כנראה שהאמריקאים יודעם למה יש חוק שאסור לעשן 5 מטר מכניסה לחנות / מסעדה, בכל שטחה ותכלס בכל מקום למעט מקומות שהוגדרו לכך מראש. חבל שבישראל אין את ההבנה שצריך חוק הרבה יותר קיצוני ע"מ להוקיע תופעה זו.
אולי בעתיד, כאשר יהיו פוליטיקאים רציניים, סופסוף יבינו שגם בעישון צריך להילחם (וינהלו את המלחמה בצורה יותר חכמה מאשר המלחמה בתאונות הדרכים)

חיפוש עבודה

שבוע של חיפוש עבודה נסגר.
זה נראה שלמצוא עבודה בשכר הוגן זה עניין מסובך. איכשהו זה תמיד נופל למשחק של "מי ימצמץ ראשון". האם אני אתפשר על עבודה בשכריותר נמוך, אבל מיידית, או שההימור של לחכות עוד כמה ימים ישתלם?
נכון לכרגע הלחכות נשמע יותר הגיוני, גם כי ההצעות ממשיכות להגיע. הספקתי להיות ב-5 ראיונות השבוע. וגם כי עוד אין הצעה שממש נראית רצינית.
בינתיים למדתי כבר מה המבחנים שמעבירים מתכנתים. זה נא בין מגוחך לבדיקת "איזה שטויות חוקיות ואיזה לא". באזור המגוחך יש שאלות הגיוניות, אחרי שקראתי כמה מאמרים דווקא מחו"ל התברר שיש סיבה טובה למבחנים כאלו (רוב האנשים נכשלים בהם). לעומת זאת בקצה השני יהיה סינון הפוך, אני לא ראיתי הרבה מתכנתים שינסו לברר האם זה חוקי לאתחל משתנה בדרך עקומה.
אם נודה באמת, אני אפילו לא זוכר איזה מהדרכים העקומות חוקיות ואיזה לא. אני לא כתבתי קוד בצורה כזו גרועה מאז השלב של הניסויים בסביבה החדשה. מי שבטוח יודע את התשובה לשאלה כזו הם בוגרי תואר / קורס שסיימו את הבחינה על החומר הזה לפני שבוע ועדיין לא חטפו על הראש על זה שהם כתבו שורה כל כך מטומטמת בקוד.

האמת שהבחינה הכי נכונה שראיתי הייתה לכתוב קוד על המחשב. סתם תוכנה מינימלית שתיתן את התחושה מול מי עובדים. זה יכול להיות משהו פשוט כמו לחשב סדרת פיבונצ'י או מספרים ראשוניים וזה יכול להיות משהו מעט יותר מורכב כמו להתיג נתונים שמגיעים מקובץ או שאילתה. לא משנה מה בדיוק, העיקר שזה יהיה על המחשב ולא על חתיכת נייר שהולכת לפח בסוף היום. למהדרין ניתן להוסיף גם מדידה של כמה זמן לקח להגיע לפיתרון / כמה הרצות היו. המדדים האלו הינם חסרי משמעות, אבל הם כמותיים להבדיל מהמדד של "כמה הקוד טוב".

לגבי המדד של טיב הקוד יש לי תמיד בעיה. מה רוצים להשיג? ניתן להשיג מהירות ע"י שינוי הקוד כל שהוא פחות נחמד לתחזוקה. עשיתי את זה בעבר במודע כאשר היה צורך. לעומת זאת ניתן לגרום לקוד יותר קריפטי שמטרתו העיקרית להשאיר "אדמה חרוכה" למתכנת הבא, גם דברים כאלה כתבתי (למרות שלא מתוך כוונה, אלא מתוך מטרה לחזור בהמשך ולתקן / להוסיף הסברים).

מה שאני מנסה להגיד בכל הבלוג הזה הוא:
לפני שמנסים לפתור בעיה (לגייס מועמד מתאים ע"י מבחן במקרים בהם נתקלתי) כדאי להגדיר את הבעיה בצורה נכונה. עצם הגדרת הבעיה כבר תיצור את הדרך לפיתרון. ברוב המקרים הפיתרון יהיה אפילו יותר פשוט ממה שהיה נראה במקור, לפני ההגדרה של הבעיה.

לילה טוב,
שבוע הבא אני ממשיך בחיפושים...