השעה היא 12:30 בצהוריים, יש לי עוד כשעה עד שצריך לזוז לריאיון הבא. מסקנה, יש זמן לכתוב. אולי כדאי לציין שאת האוכל כבר גמרתי והקפה כהרגלו בקודש מטייל לעמדתו בין כל חוטי ה-USB לערימת הכל-מיני המפחידה שנאגרה ליד המחשב שלי.
זהו יום נעים של שרב, החלון פתוח (המזגן צריך תיקון / גז) מכניס מעט רוח והרבה רעשים מעניינים מבחוץ.
צלצול הטלפון החזיר אותי למציאות, מתברר שבישראל לא נוהגים לקרוא את ההודעות שמתקבלות אלא קודם כל להגיב. אין הסבר אחר לעובדה שמתקשרים אליי ע"מ לשאול אותי איך ברצוני לקבל שירות שביטלתי.
אבל גם דבר פעוט כמו הטלפון לא יזיז אותי מההרהור על ארוחת הצהוריים שמתעקלת לאיטה כעת. לפחות אני מקווה כי שיטת ההכנה הייתה "שיטת רווקים". הווה אומר, תפוס משהו שנראה מוכן לאכילה עד כדי חימום, חמם אותו בתנור, אכול אותו לפני שמתברר תאריך התפוגה שלו. לגבי הנקודה האחרונה אין מה לדאוג, לפני פחות משנתיים נכנסנו לדירה כך שלא יכול להיות אוכל בין יותר משנתיים במקרר. במילא ממתי ישראלי טוב מתייחס לתאריך שרשום בהוראות.
בין לבין צריך להתכונן לריאיון הקרב, לתבול את הטלפון בקפה (הוא עדיין חם אז קשה לשתות אותו), לתת לו ביס, להבין שהקפה לא יכול לרכך אותו ולכן רוב העולם משתמש בעוגיות, להוציא את העוגיות, להחזיר את העוגיות ולהוציא את הסוג השני (מאז שאני נשוי גיליתי בבית כל מיני דברי אוכל שאני לא מוכן לאכול). בשלב זה אני באמת צריך לקום מהכסא ולהביא את העוגיות המוזכרות לעיל...
2 עוגיות, מפית (מארומה לפי הכיתוב, לא זוכר מתי הייתי שם, אבל המפיות שלהם לא מתקלקלות מהר) ותקלה חדשה של חוסר ביד פנוייה. המעניין בתקלה זו הוא שהיא לא תיפטר ע"י הוספת יד (או אלף), תמיד יהיה צורך לבדיוק עוד יד אחת לביצוע המטלות.
לרוב בשלב זה מתקבל משפט שלם ללא האותות ' ו' עקב ערמת פרורם שנתה מתת למקלדת. נעור זרז, דפת קסם מתת למקשם, מכות (לא זקות מד) מאור וזה מסתדר.
כוס הקפה מתרוקנת לאיטה, מה שמצביעה שצריך לגמור לכתוב. מתברר שע"מ לכתוב צריך כוס שתייה חמה שמתקררת לאאאאאאאט-לאאאאאאט. לא צריך את השקט של הלילה. לא את החושך ובטח שלא את הנחירות שעולות מהכלבלב אחרי שהוא יתייאש מלקבל ליטופים ועבר לרביצה כרונית מאחורי הכסא.
זהו כאמור בלוג של יום ראשון, כל העולם נח ובישראל אם אין לך מה לעשות אז המצב רגוע מדי.
זהו יום נעים של שרב, החלון פתוח (המזגן צריך תיקון / גז) מכניס מעט רוח והרבה רעשים מעניינים מבחוץ.
צלצול הטלפון החזיר אותי למציאות, מתברר שבישראל לא נוהגים לקרוא את ההודעות שמתקבלות אלא קודם כל להגיב. אין הסבר אחר לעובדה שמתקשרים אליי ע"מ לשאול אותי איך ברצוני לקבל שירות שביטלתי.
אבל גם דבר פעוט כמו הטלפון לא יזיז אותי מההרהור על ארוחת הצהוריים שמתעקלת לאיטה כעת. לפחות אני מקווה כי שיטת ההכנה הייתה "שיטת רווקים". הווה אומר, תפוס משהו שנראה מוכן לאכילה עד כדי חימום, חמם אותו בתנור, אכול אותו לפני שמתברר תאריך התפוגה שלו. לגבי הנקודה האחרונה אין מה לדאוג, לפני פחות משנתיים נכנסנו לדירה כך שלא יכול להיות אוכל בין יותר משנתיים במקרר. במילא ממתי ישראלי טוב מתייחס לתאריך שרשום בהוראות.
בין לבין צריך להתכונן לריאיון הקרב, לתבול את הטלפון בקפה (הוא עדיין חם אז קשה לשתות אותו), לתת לו ביס, להבין שהקפה לא יכול לרכך אותו ולכן רוב העולם משתמש בעוגיות, להוציא את העוגיות, להחזיר את העוגיות ולהוציא את הסוג השני (מאז שאני נשוי גיליתי בבית כל מיני דברי אוכל שאני לא מוכן לאכול). בשלב זה אני באמת צריך לקום מהכסא ולהביא את העוגיות המוזכרות לעיל...
2 עוגיות, מפית (מארומה לפי הכיתוב, לא זוכר מתי הייתי שם, אבל המפיות שלהם לא מתקלקלות מהר) ותקלה חדשה של חוסר ביד פנוייה. המעניין בתקלה זו הוא שהיא לא תיפטר ע"י הוספת יד (או אלף), תמיד יהיה צורך לבדיוק עוד יד אחת לביצוע המטלות.
לרוב בשלב זה מתקבל משפט שלם ללא האותות ' ו' עקב ערמת פרורם שנתה מתת למקלדת. נעור זרז, דפת קסם מתת למקשם, מכות (לא זקות מד) מאור וזה מסתדר.
כוס הקפה מתרוקנת לאיטה, מה שמצביעה שצריך לגמור לכתוב. מתברר שע"מ לכתוב צריך כוס שתייה חמה שמתקררת לאאאאאאאט-לאאאאאאט. לא צריך את השקט של הלילה. לא את החושך ובטח שלא את הנחירות שעולות מהכלבלב אחרי שהוא יתייאש מלקבל ליטופים ועבר לרביצה כרונית מאחורי הכסא.
זהו כאמור בלוג של יום ראשון, כל העולם נח ובישראל אם אין לך מה לעשות אז המצב רגוע מדי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה