חופשת תיקון

'יום ראשון, חודש דצמבר, הגשם מטפטף מהשניה שהכנסתי את שביט לגן ועד שיצאתי מהבית - בשעת צהריים. כך מתחילה חופשה קצרה שלנו.
החופשה תוכננה לפרטי פרטים כבר חודשיים, מתברר שעם שני ילדים הספונטניות לא קיימת. כל יום בחופשה שלנו (שמקבילה לחופש חנוכה שלהם) חייב תכנון ברור, איזה ילד נמצא עם מי ועם איזה בגדים. סעיף הבגדים הפך לקריטי עקב גדילה של הילדים, וחוסר האכפתיות של שביט לממדי הבגד. הנעליים שלו הוחלפו ל4 מידות קדימה, הנעליים הישנות הורחבו לדרגה חדשה, אין הסבר יותר טוב לעובדה שהוא הלך איתן. התברר לנו שהייתה סיבה שהוא לא הצליח לנעול אותן. עכשיו כשהוא לא מצליח לנעול זה כי הוא שוב החליף ימין בשמאל.

הגענו לאשרם מעט לפני השקיעה, כנראה שלאחר החלפת התאריך העברי. חיפוש עצמי קצר - את פנינו קיבלו טווסים, יונים, 2 חמורים וכלב פירנאי שרבץ על הגדר; ומצאנו את הקבלה. עוד הסבר קצרצר ולחדר. איכשהו הסבר ההגעה לחדר כלל מעבר ב"דשא". הכוונה היא לשטח בוץ שמכונה דשא, זה להבדיל משטח בוץ שמכונה כביש. בפועל הבנו בהמשך שזה לא באמת משנה, על שניהם עוברים טווסים, רגליים, סנדלים ואפילו נעליים.
הספקנו להתארגן בקושי ורצנו למדיטציה ואוכל. אמנם אוכל צמחוני, אבל מהסוג הטעים והמזין, להבדיל ממקומות אחרים... אחרי שאכלנו כמות טובה גלגלנו את עצמנו לחדר ולשנת לילה טובה.
את היום השני פתחנו לפני שהתעוררנו ב"מדיטציית מדבר", שעת בוקר מוקדמת, המדבר קר ורק חבורה של דובים קטנים מסתובבת. המדיטציה הסתיימה בארוחת בוקר. הפעם כבר ידעתי איפה החלב לקפה כך שהשתדרגנו בכוס נס. מבחינת שירלי הקינוח של אמש - לחם עם שוקולד שנלקח ישירות מהמטבח, היה יותר טוב.
את היום בילינו בהיכרות עם המקום ורביצה במיטה. האמת היא שלמעט 4 שעות בצהריים זה די קר לצאת מהחדר בחורף, לכן בילינו בחדר. מדיטציית ערב קצרה ואוכל היו אמורים לסגור את היום, אבל בערב הייתה מדורה ספונטנית (שהחליפה את הדלקת הנרות) ומצאנו את עצמנו שם נהנים משירה וסתם מהכוכבים.
בבוקר האחרון קמנו מאוחר - ישר לארוחת הבוקר. בפועל עדיין היינו צריכים להמתין לאוכל, אמנם הבנו את הנקודה שהאוכל מוגש לפחות רבע שעה אחרי השעה הייעודה, אבל שירלי התבלבלה בין רבע לשמונה לשמונה ורבע ושוב הגענו בזמן לאוכל. לאחר מכן, בזמן הבאת התיקים לרכב, ראה אותי מי שאחראי על הקבלה. למרות שהוא זה שהסביר לנו שאנחנו צריכים לעזוב עד 11:00, הוא נראה טיפה מופתע מזה שאנו עוזבים. הופתעתי לטובה.

הגענו חזרה הביתה, מוקה שמחה לחזור לבית מהחופשה שלה, שביט כהרגלו רצה דברים שאין. לקח לו מעט זמן לחזור להבנה שהוא לא יקבל גם את הדברים שיש אם הוא ימשיך בדרך הזו. בנוסף הטרידה את מנוחתו של שביט העובדה שאלה לא הייתה נוכחת, שזה אומר אין עם מי לשחק ולריב.
אלה חזרה יומיים לאחר מכן. חזרה כמעט רגילה לחלוטין, רק הקימה המאוחרת בבוקר הסגירה את השהות אצל הסבים. שביט נאלץ לשלוף את נשק יום הדין בשביל שהיא תקום, הוא נאלץ להזכיר לה את הסרט שאליו אנחנו הולכים. כמובן, מאותו רגע מנוע סילון נכנס לפעולה בבית.

דצמבר אחד

31 ימים לא מספיקים למה שדחסנו לחודש הזה. איכשהו סוף השנה דאג לנו לטירוף מערכות כולל.
גם ימי חופשה בודדים שהייתי חייב לנצל, גם עבודות שונות אותן שירלי מגישה בלימודים, גם הפעילויות השוטפות בגן ובבית הספר ובנוסף - חנוכה. חג הסופגניות שדאג לנו למספר אירועים לא מבוטל. חנוכה חוגגים שמונה ימים, אבל לא בימים שמדליקים נרות.
ליתר ביטחון דצמבר הוא גם החודש בו מתכננים את השנה הבאה. התכנון נראה כמו גרסה משופרת של החודש - בלי תכנון קפדני גם לנשום לא יהיה לנו זמן.
הילדים במסגרות, בחוג שחייה ובעוד 2 חוגים בקאנטרי (רק אלה, אבל נראה ששביט יצטרף כשהוא יוכל). בנוסף יש שיעורי בית, ומטלות להורים - זה שיעורי בית מהסוג ה"לא קיים", רק שהוא מטפטף קבוע. ישנן עוד מספר תוכניות שעליהן יפורטו בעתיד ושירלי שנמצאת בעיצומה של הסבה למורה.
בקיצור דחסנו את כל השנה לחודש אחד, ראינו כי טוב והכפלנו בתריסר. כנראה שמגיעים לנו בזכות 3 ימי הנופש שדחסנו בכוח לחודש הזה.

מטרידי ישראל

חשבתי שאני אצליח לא להגיב לפרשת אופק בוכריס. אז חשבתי. דווקא ידיעה אחרת גרמה לי להגיב. שמעתי ברדיו על נגן בפילהרמונית (ללא שם בכדי להגן עליו ולתת לו חופש להמשיך) שהבוררות הפנימית המליצה לפטרו, אך הוא נשאר למרות 5 מתלוננות שונות שהתלוננו עליו.
הבעיה היא לא דווקא בוכריס, או קצב או כל אחד אחר. לכל עברייני המין יש בעיה ואותה הם צריכים לפתור בעזרת הטיפול המתאים, אבל לחברה הישראלית יש בעיה שממנה מתעלמים. החברה הישראלית ככלל לא באמת מתייחסת להטרדות מיניות, זה מתחיל בטיוחים הזויים - החומר לא מועבר למשטרה אלא מתבצעת "חקירה פנימית". זה ממשיך בחקירות הזויות במשטרה - שאלה של "האם נהנית?" לנאנסת היא הטרדה מינית נטו, אפילו אם היא נהנתה (אחת למיליון) זה לא משנה את אופי העבירה. ליתר ביטחון זה מגיע בסוף לבית משפט בו יושב שופט שמסוגל לבקש הדגמות פיזיות כאילו זה סרט פורנו. פסק הדין, כמובן, מתעלם מחומרת העבירות ומתייחס אך ורק לדברים הלא רלוונטיים - איזה קידום ניתן לקבל, ואילו טובות הנאה נוספות ניתן להשיג בצורה חוקית, הריח לא משנה.
השורש לבעית ההטרדות נובע מנקודה אחרת בישראל, הדת. היהדות היא דת מאוד שוביניסטית. למען הסר ספק גם האיסלאם והנצרות, אם כי בנצרות הזרם החילוני יחסית חזק ולכן זה טיפה פחות. הדת מעצם הטקסים והאיסורים גורמת לכך ש"אונס יהיה חוקי אם..." ה"אם" עצמו כבר לא משנה, כי זה יותר ממה שהגיוני.

עכשיו הנגיעה האישית, או למה זה מפחיד אותי. הדבר שקופץ לכולם מול העיניים הוא "איך אלה תתמודד עם בוכריס", דווקא זו לא הבעיה. לצערי ברור לי שהיא תיאלץ להתמודד עם שכמותו, ואחריותינו לספק לה את הכלים לאיך. זה לא נחמד להודות בזה, אבל אין לנו מציאות אחרת.
הדבר המפחיד באמת הוא איך לגרום לשביט לא להפוך איזה "תואם בוכריס", שלא הורשע בדין, למודל לחיקוי. איך ניתן להסביר לחייל שרק מתחיל את החיים כבוגר למה לא כדאי לחקות מודל מצליח כזה?

המצאות חדשות לבית

אלה בכתה א'. זה לא חדש כל כך, מה שחדש הוא התוצרי לוואי של לימוד הקריאה. זה התחיל בשם החדש לשביט - שה-בה-יה-טה, קריאת האותיות בצורה נכונה אם מתעלמים מהמילה.
זה ממשיך בנסיון לאיית מילים, מוקה אמנם איבדה את הו', אבל זה כנראה עדיין לא נלמד. המרק אויית נכון, בהמשך הוא גם נלגם ואפילו נדרשה תוספת.
שביט לא עסוק בקריאה וכתיבה, הוא עוסק בהמצאות אחרות. מוקה, למרות היותה כלבת נחייה, אוהבת לזלול מה שהילדים מפילים משולחן האוכל. אלה ניסתה להראות לסבתא את העור של הדג (שאר הדג כבר מצא את דרכו לקיבה) לפני העפתו לפח, העור מצידו החליק לרצפה ומוקה קיבלה חטיף צהריים. כמה דקות לאחר מכן שביט דאג לנגב את פיו כי הוא סיים לאכול, וליתר ביטחון הוא ניגב גם למוקה את הפה. כמובן, שבאותה מגבת ובגלל ההיכרות עם מוקה, היא הייתה הראשונה. כששאלתי לפשר הדבר קיבלתי הסבר כדלכמן:
"גם מוקה אכלה, היא אכלה את העור של הדג."
אני זוקף לזכותי את העובדה שלא השתנתי במכנסיים מרוב צחוק. בהתחשב בעובדה ששביט כבר נתן פעם לבלונדי ללקק לו את הידיים עם ההסבר: "זה היה טעים, אז אני נותן גם לה." כנראה שהולכת להיות לנו עבודה קשה בהסברה של הפסיכולוגיה של כלב בהשוואה לפסיכיות של האנשים.
ולסיום ההמצאה החדשה של שירלי - קובנה מקמח מלא. בעברית זה אומר "בומבה לקיבה שתפיל אותך לכל השבת". בשבת החלטנו להתחרדן בבית, סתם להירגע עם הילדים. לצהריים שירלי הכינה קובנה, מתכון מתימניה אמיתית (שכנה לשעבר) שהיא כבר מדקלמת בע"פ. רק שהפעם משהו בבצק נראה לשירלי מוזר. זה היה אחרי התפיחה הראשונה, כך שתיקונים כבר מאוד בעייתי לבצע. בירור על השיש נתן את ההסבר - הקמח הוא קמח מלא. מתברר שניתן להבדיל בין הקמחים, אבל זה או לפי הכיתוב על האריזה (מה שאני בדקתי בדיעבד) או בהתאם למרקם הבצק. שירלי השתמשה באופציה השנייה. התוצאות הגיעו לתנור, משם המשיכו לבטן ודאגו לנו לשבת מנומנמת מאוד. שני הטרמיטים כמעט התמוטטו למיטות בסוף הארוחה. הבעייה עם הקובנה הייתה האשליה שהכל תקין שנמשכת כל זמן שיושבים, בשנייה בה קמים נופלת העייפות.

יום כיפור - והשוודי שהציל אותי

הסופש הטבעוני השאיר אותי עם כאבי שרירים כמו שפעת ליום נוסף, אבל זה עבר. התובנות המעניינות היו שהרבה יותר חסר לי לחם, גבינות ומוצרי חלב מאשר הבשר והקפה. זה אמנם לא צום כיפור כהלכתו, אבל זה עונה יפה על סעיף התענית. פעם בעשור אפשר לעשות משהו לגבי יום כיפור.

לא מצמצנו ויום כיפור הגיע. בערבו דאגתי לדברים הרגילים, בשר על האש לארוחה המפסקת, שפק לארוחת הבוקר. במקביל שירלי דאגה לארוחת הלילה והצהריים. בסך הכל, לא יותר מדי אוכל.
בערב, מייד אחרי האוכל, הילדים כבר רצו לקחת את האופניים. ביקור קצר במחסן, וידוא שמעלית השבת תקועה בקומת הכניסה (זה לא יום כיפור אם המעלית מתפקדת בפיקוד שבת!) ויצאנו. אלה באופניים ללא גלגלי עזר, שביט עדיין עם ואני ברגל. זה החזיק מים ל10 מטר עם סופה גבית.
מתברר שלרדוף אחריהם ברגל לא יתאפשר. חזרה למחסן, איבוד שביט (הוא נסע להסתובב 100 מטר יותר רחוק מהמקום שביקשתי ממנו) ומציאתו, אופניים שלי, ניפוח אוויר ולדרך.
אחרי נסיעה חסרת מטרה של יותר מחצי שעה ברחבי קרית השרון הילדים החליטו שהם רוצים לשחק בגינה. זה מאוד הגיוני, כל החברים שלהם גם בגינה, וייתרון נוסף הוא שכל השכנים מתקבצים שם לשיחה. מדי פעם נאלצנו לשלוח ילד שורר חזרה לחבריו, זה לא הפריע לנו לעמוד ולדבר שם כמעט שעתיים.
בסוף חזרנו הביתה, ארוחת לילה, מקלחות ושינה. לאלה הסדר היה טיפה שונה, היא הספיקה להירדם לפני המקלחת, בזמן המקלחת ואחרי המקלחת, הכל בפחות משעה כולל אוכל.

בבוקרו של כיפור גילינו עוד תופעה מעניינת, אין VOD. זה היה די מטריד, אבל השפק כבר מוכן והילדים רעבים. הסכנה  בילדים רעבים היא שהם יאכלו גם מהצלחת שלי או של שירלי, במקרים הקיצוניים הם יטעמו את השולחן.
אלה כבר רצתה לצאת לרכיבה, בעוד ששביט התענג על הביס האחרון, והפעם זה באמת ובתמים התענג. הוא ישב ונתן ביסים קטנים, ממולל בפיו כל ביס בכדי לוודא שכל קולטני הטעם בלשונו משדרים בצורה תקינה. הוא כמעט שכח מהמים אותם הוא מביא דרך קבע לאוכל, ושופך תכופות. אפילו הרצון של אלה לטיול אופניים שכח לנוכח האכילה של שביט.
מייד בסיום האוכל אלה הייתה כבר על האופניים, שביט ויתר על הרעיון. רצף סרטים מצויירים מיוטיוב, מזגן והוא מסודר. כמובן שהוא עבר למשחק אחר כמעט מיד לאחר שיצאנו.
הספקנו לעשות רבע סיבוב ואז הייתי זקוק לשוודי. השרשרת נפלה מגלגל השיניים ונתקעה. להחזיר שרשרת למקום זו מלאכה יחסית פשוטה. אבל זה תוך הנחה שהיא לא תקועה במקום אחר. הפעם היא נתקעה יפה, בין גלגל השיניים למוטט, נאלצנו לחזור הביתה בשביל מפתח שוודי מסכן בו השתמשתי פחות מדקה.
לטיול של לפני צאת החג כבר לקחתי אותו עימי, זה כמו לקחת מטריה - זה גורם שלא יהיה גשם.

סופ"ש טבעוני

לכבוד היומולדת של שירלי, בעזרת ההורים, הלכנו לסופש של ניקוי רעלים. הדרך היעילה ביותר לנקות רעלים היא צום, לאכול לאוכל שלי את האוכל שלו נחשב כצום.
יום חמישי בבוקר, מעט אחרי שהילדים נשלחו למסגרות של משרד החינוך (אולי אם יחליפו את שמו למשרד הבערות יהיה חינוך), נשארנו לבד בבית. סיבוב למוקה, השלמת שעות שינה ולסעודה האחרונה, הארוחה המפסקת לפני הצום הגדול. אמנם יש כמעט שעתיים נסיעה עוד, אבל אלו פרטים תפלים.
נסיעה ארוכה ובסופה חנייה אל מול הכנרת, השלולית הגדולה ביותר אותה ישראל מייבשת. רשמית יש קו אדום, וקו אדום תחתון וקו שחור וקו לשם קיוקוו וקבקבים. בפועל עוד כמה עשרות שנים אין שלולית יותר.
נכנסנו לחדר לאחר הסבר קצר שאמר "הדרכה בהמשך". הספקנו להתארגן קצת, לנסות להכין תה מהעשבים בחדר (בצמח התה יש קפאין כך שהוא מחוץ לתחום) ולסיור ההיכרות.
ארוחת הערב כללה מספר דברים מעניינים, אבל לא היוותה בעיה רצינית. מעט אחרי האוכל הייתה הרצאה לעזור לעיכול ומשם המשכנו לסיבוב למוקה ולמיטה.
ביום שישי בבוקר לא הצלחנו להתעורר. הדבר היחיד שבאמת זרק אותנו מהמיטה הוא הרעב. מתברר שאוכל "בריא" הוא בעיקר בריא לתיאבון. את ארוחת הבוקר סיימתי עם כאב ראש שנמשך עד ארוחת הצהריים, או אז התברר שזה בגלל מחסור במלח. מעט סלט מלוח מדי ונפתרה בעיית כאב הראש. בינתיים הרעב כבר הפך לדייר קבוע, אבל זה צפוי אז מתעלמים.
בערב יום שבת, אחרי קידוש על יין מסוג שיכר, קיבלנו ארוחת ערב "משופרת". זה לא שבטעות הכניסו אוכל, זה רק שהיה מרק חם. ליתר דיוק, גרבר חם. המרק, שהיה טעים, לא ממש עונה לקריטריונים של מרק. בעת הצורך ניתן אפילו להיעזר בו לתיקון חורים בקיר. זה לא הפריע לנו להנות ממנו, אחרי שלוש ארוחות ללא אוכל כבר התרגלנו.
לצורך קבלת השבת עוד עשינו למוקה טיול ערב חביב מסביב למקום.
בשבת בבוקר המצב שלי היה זוועה. הרעב כבר נשכח, כמו אצבע שבורה שאתה יודע לא לגעת בה. התחילו כאבי שרירים. כל הגוף כואב, חסר אוכל וחם בחוץ. עד כדי כך חם שלאחר ארוחת הצהריים התחלנו להסתכל על מוקה ולהגיד שמספר דקות בחוץ יהפכו אותה ל"כלב חם", או בעברית נקניקיה. למזלנו מוקה לא מבינה הומור, היא מבינה משחקים. אז היא באה אלינו מקשקשת בזנב.
שעתיים אחרי ארוחת הצהריים אפילו שירלי כבר התחילה לחלום על פרגית. תחילה פרגית, בהמשך שווארמה פרגית, מתישהו זה התגמש להמבורגר, אבל לא של מקדונלדס. אם היינו נשארים עד ראשון שירלי כבר הייתה מתפשרת על חתול בתנאי שהוא עשוי טוב, אפילו אם זה סטייק פרוותי.
עד ארוחת הערב כבר הגענו לשתי מסקנות:
הראשונה, אנחנו חוזרים עוד היום. השנייה, בעוד ששירלי יכולה להתקיים בחוסר אוכל, אני לא שורד את זה כל-כך טוב. לפני ארוחת הערב עוד קיבלנו הרצאת סיכום - ערבוב של עובדות ותיאוריה, מזכיר משפט מתמטי שאומר שאפשר לסדר איברים בטור (מסויים) לקבל כל תוצאה רצויה. בפועל התיאוריה גרמה לי לוותר על ארוחת הערב. משהו מאוד טעים, מסודר יפה, אבל נראה כאילו שהוא בילה בקיבתו של משהו. זה בילה ב"מייבש", לא בקיבה של משהו, לפחות לפי הטענות של השף.
שירלי טעמה ואפילו נהנתה. היא נהנתה יותר מסנדביץ הגבנ"צ שלקחה בדרך הביתה. אני סיכמתי את הנסיעה בסנדביץ סלמי וסנדביץ שניצל, בבית עזרתי להם לרדת בעזרת כוס תה עם דבש. זה טוב לחזור לציויליזציה.

Shavit is 5

5 years ago Shavit was born. He appears like Ella's twin brother, though he's a year younger.
5 years old has a special meaning, from now on he can drink coffee and eat nuts. It is a small change in the nutrition, but for a kid it's a huge milestone.
We learnt to be a kid rather than talk to the kid. When it comes to Shavit this idea is doubled. Just the other day he reminded me to put a bottle of water for him to use in the kindergarten. Shavit, the kid who wears his shirts inside out, cares about missing a bottle. We knew exactly why, where it comes from, and how to continue. It approved that Shavit can (and does) force to take into account what he wants.
The celebration will take place in a few days time, easier setting for us. For that reason Shavit tries to claim he hasn't turned 5 yet. It's always hard to resist logic, especially when it doesn't have an internal flow.

Between the birth date and the celebration Shimon Peres died. It wasn't important to the kids, except for the delay in the new Jewish year school toast.

On the day of celebration, which was the first day of the year, we did the feast. Shavit was exited. Even Ella was exited, though not as much as Shavit was. At the end of the day we were tired and happy. I was doubly happy, the celebration was successful and I didn't have to drive. Actually, except for throwing the garbage, I didn't get out of home.

Sometimes you just feel good about living. No worries, it doesn't mean I will ever stop trying to achieve the "better".

שלום כיתה א - פעם ראשונה

אוגוסט מגיע אל קיצו והלחץ מתחיל, אלה עולה לכיתה א. כמובן שזה לא באמת מעניין אותה, ההתרגשות היא מחלה של ההורים, הילדים מתעניינים בחברים שלהם. אם הורים היו חושבים לרגע, היום הראשון בכיתה א הוא משהו שלא זוכרים, טוב למעט כמה טראומות קטנות שיש למי שההורים "עזרו" לו.
זה מוזר שמה שאני זוכר מכיתה א הוא ה"שיעור" הראשון, מפגש של ילדים מגנים שונים על הדשא בו בחרנו את שם הקבוצה שילווה אותנו לנצח. לעומת זאת את השיעורים הראשונים בכיתה אני לא זוכר. השיעור היחיד שאני זוכר מהכיתה הוא שיעור החשבון (הראשון?!?) בו הביאו לנו את הספרים ללימוד חשבון. חובר כחולה יפה של 123.
קניית הציוד הלכה יחסית יפה, חוץ מהבעיה הקבועה - מספריים. ישנם כלים מסויימים שצריכים התאמה לשמאליים, רובם במטבח (פינג'אן למשל, כפי שנוכחתי לא פעם) ומספריים לבית הספר. אלה שמאלית וכך הסתבכנו שוב עם הציוד. בצורה מפתיעה לא הסתבכנו עם שאר הדברים, שזה התברר כלא סטנדרטי בקרב ההורים.
לשיעור הראשון, זה שנערך יומיים לפני תחילת הלימודים, ליוויתי אותה יחד עם שביט. היא נכנסה לכיתה בלי בעיה, עד שהיא נזכרה שהיא רצתה חולצה עם סמל הבית ספר. מיד היא פרצה בבכי, אחת האימהות דאגה לשלוח "לי" ווטצאפ (שעדיין לא הגיע) ואלה רצה אלי בוכיה. קצת הירגעות והיא הגיעה למסקנה שאפשר לחזור לשיעור.

היום הראשון ללימודים היה יום גדול בשבילנו. זו הסיבה ששירלי דאגה שכמעט נאחר. במקום לקום, היא בדקה האם יש שביתה. שביתה - אין. אבל היה צריך לעבור על יותר מ200 הודעות בכדי לקבל פרט זה. הורים הם יצורים מוזרים. נותנים לילד להצליח ושוכחים את החשיבות של הכישלון, ליתר ביטחון הם גם מגינים עליו ע"י כליאתו בכלוב זהב עם שמירה קפדנית.
זה לא עזר, חוץ מלווטצאפ שהפך להיות זירת תחרות ההודעות הכי הזויות שניתן לשלוח. 5 הורים דאגו להפוך את הקבוצה למקור בלתי נדלה של גיבובי שטויות. שגעון גדלות הפה והנחת העבודה שאם שותקים אז מסכימים הביאו אותם לנסיון מוזר לבצע שביתה. כינוס ההכנה לשביתה הוכיח שהרעיון והמציאות לא מכירים אחד בשני, כך נפטרנו מעוד הזייה.
הלימודים ממשיכים מחר, רק נשאר לנו לסדר את מינון הריטלין ונוכל לצלוח את השנה ללא בעיות.

אין כמו כיתה א, זהו בית הספר היסודי להורים.

Ella turns 6

Today is Ella's birthday. A 6 years old girl is one of the strangest phenomenon of the Israeli culture. She woke up early just to shower and dress, note the clothes are new. After the preliminary activities she wanted to move to the main course - dressing the cake.
Cakes are Shirley's domain! The only touch I have regarding them is pour this whareverunidentifiedgoo into the stove, and take this goodsmellingcake out of the stove. When it ain't too heavy, I get only the eating job.
Thus we headed to the kindergarten summer school, Ella in the lead with the cake, Shavit with the plates and cutlery for eating the cake, and me with Ella's backpack. Of course everyone knows its her birthday, she made sure they'll know, remember, and carve it in stone for the last month or so. Forgetting her birthday is a capital offense. Later that day we had fish meal with a small heart shaped cake for the family (excluding Mocca - our new dog) in order to celebrate the event.
On the following day Ella asked for biscuits (not real cookies) because the kids from the kindergarten next to her couldn't share the cake. Only when Shirley took her back she got the complete event details, the celebration took place in the morning, the kids joining in the afternoon weren't part of the previous day party.

The main celebration took place on Saturday. A family gathering on our balcony with meat, fish and some other things. The pitas were late... by the end of the day we had 2 very tired and happy children drifting to sleep.

הנייר והחופש

מערכת החינוך הגיעה לשפל חדש. הפעם זהו שפל מסוג עליו לא מדברים בתקשורת, זהו שפל של ההיגיון. שפל שנולד כתוצאה מעודף של "גנבים עם תעודות" - עורכי דין במילים מכובסות.
לכל שטות במערכת החינוך יש טופס עליו ההורה צריך לחתום. הילד יוצא מוקדם - חתימה. הילד אוכל א. בוקר - חתימה. הילד נושם - חתימה. הילד לא נושם - חתימה והחייאה לאחר מכן.
עבור שני ילדים שבהצהרת הבריאות שלהם כתוב משהו בסגנון של "אם זה לא מדמם אז כנראה שאין בעייה" סיפקנו כמה עשרות של טפסים. רוב הטפסים הגיעו מהרופא שכתב "יכול להגיע/ה לגן", לפחות השנה נחסך מאיתנו הנסיון להסביר למה הגענו לרופא, הוא כבר מכיר את מערכת החינוך ו"מנדב" ניירות מראש.
התחילה הקייטנה, חשבנו שנפתרנו מעונש החתימות. טעינו. במשך השנה דאגו שנחתום על כל יציאה מהגן פעמיים, פעם ראשונה לתאריך הנקוב ופעם שנייה לתאריך בפועל. חשבנו וטעינו. בקייטנה מחתימים פעמיים בלי שינוי תאריך, בהתחלה על העיקרון ובהמשך על הביצוע.
הסיבה לעודף הטפסים היא תביעות הזויות מכיוון גנבים חסרי תעסוקה. כל גנב שהדיו אפילו לא יבש על התעודה שלו ישמח לתבוע בית ספר או את משרד החינוך. זו הסיבה שתבעו מורים על כך שתלמידים ברחו להם, עשו דברים נגד ההוראות שהם קיבלו ואחד מהם טבע כתוצאה מכך. במקום שהפארסה תועף כמו טיל מבית המשפט על בסיס ההיגיון, השופטים החליטו שהמורים אשמים. באירוע ל"ג בעומר נפצע ילד, ההורים תבעו את הועד. שוב, במקום להסביר להורה את העובדה הבסיסית שיש לו ילד בית המשפט בחר בכיוון חדש - כיוון הטמטום. התוצאה המיידית הייתה טופסולוגיה מוזרה ליד המדורה.
אמנם לא הגענו ל"שבועות הנאמנות" של מלכוד 22, אבל אנחנו לא רחוקים משם. גם שם זה התחיל בטופס אחד. ההבדל היחיד הוא ששם היה מייג'ור אחד עם ביצים שהעיף את כל הטפסים לעזאזל במשפט אחד. פה צריך קודם כל להעיף את כל השופטים לעזאזל אחד-אחד.
בינתיים לפחות ניתן להגיד שאנחנו תורמים לסביבה, הרי אנחנו ממחזרים חתימות.

קורס כלב - מדורה ראשונה

בשבוע השני של קורס הכלב הגיע ל"ג בעומר. האמת שהתחילו במדורות כבר במוצש, אבל השיא תמיד מגיע בתאריך עצמו.
בפועל המדורה הראשונה בשבילנו התקיימה ביום ג', המדורה של הגן של אלה. אלה דאגה לתזכר את כל העולם במשך כמה ימים, המשיכה ביום עצמו ורק העבודה של עטיפת התפודים בנייר אלומיניום נתנה מעט שקט. בסוף הגענו מעט לפני השעה היעודה, אבל לא היינו היחידים כך שאלה נעלמה מיד. שביט מצא תעסוקה בדמות הבאת קרשים (גם מברזל) למדורה העתידית.
ילדי הגן הגיעו בינתיים, אבל הקרשים למדורה התעקבו. בכדי להעביר את הזמן עד לשלב בו יש מדורה (שמבחינת הילדים אפילו לא הייתה חסרה) התחלנו לקושש שאריות מהמדורות של אמש. בהתחלה העצים שלא נשרפו, לאחר מכן זרדים וצמחים יבשים לבסוף אפילו עיתונים וניירות. הכל בכדי לשרוף זמן עד מועד הגעת הקרשים.
באיחור אופנתי של חצי שעה הגיעו הקרשים. מדורת ל"ג בעומר היא תירוץ למפגש של ילדי הגן, שנה הבאה נוותר על האש עצמה - סתם זיהום אוויר שמפריע לילדים. בנינו את המבנה המתאים להדלקה של מדורה בגפרור אחד, באנו להדליק והתברר שאין מצית. פונים למעשן התורן, גם לו אין אש. עלינו שלב ברמת חוסר החשיבה. בגן של מעל 30 ילדים לפי הסטטיסטיקה יש 20 הורים מעשנים, מתוכם 0 מביאים אש למדורה. מתברר שרק אחד בכלל טרח להביא סיגריות, האחרים כנראה מבינים שאין ממש הבדל בין סוגי העשן.
בסיכום מצאנו נהג שהיה לו מצית והדלקנו את המדורה. עכשיו נשארה רק חצי שעה עד שהאש תתפוס כמו שצריך, או 25 דקות עם אוזרים לאש להיתפס במקומות הנכונים. הלכנו על האופציה השנייה, בעיקר בגלל השעמום.
האוכל כבר היה פרוס במלואו, הילדים עשו ניסויים על בלוטות הטעם ובלוטות העצבים של ההורים, "מה קורה כשמערבבים נקניקיה, פיתה, עוגה ופחם או מה הטעם של מלון עם מלפפון חמוץ, חומוס וחול."
האש תפסה יפה ופתאום הייתה לנו הארה גדולה, דקה של אש אדירה בגומה 2 מטר שאחריה כל הקרשים נופלים והופכים להיות גחלים. איך שהמבנה קרס הכנסנו את ערימת התפודים לגחלים, עט חפירה שהופיע משומקום עזר לכיסויים בגחלים כך שהפעם הם יהיו עשויים באמת.
במעט מאמצים הוצאנו שלוש מדורות קטנות, שתיים למצות (ששודרגו למעמד פיתה כי נגמר פסח) ואחת למרשמלו. הילדים חגגו על המרשמלו והמצות עם שוקולד, בעיקר כי אלו דברים שהם עשו בכוחות עצמם ופחות בגלל הטעם. העוגה שנפרסה במקביל לא זכתה להתעניינות מצד אף אחד, עוד לא נולד הילד שקיבל כוויה מעוגה שהובאה לקומזיץ.
לפינאלה הוצאנו את התפודים. הפעם היה להם מספיק זמן אש כך שהם יצאו מוכנים מבפנים. טוב שהילדים אכלו אותם בידיים, אם הם היו על צלחות גם הצלחות היו נאכלות. האפקט של תפוח אדמה מוכן על ילד הוא היפנוטי, אין הסבר אחר לטריפת כל התפודים (כולל כמה שנשכחו באש) בתוך פחות מ10 דקות ע"י ילדים שזה עתה סיימו ארוחת ערב שכללה הכל, בחלק מהמקרים אפילו ביחד.

לסיכום המדורה לקחתי שני גושים קטנים של לכלוך ישירות למקלחת, אפילו לא הייתי מוכן שידליקו את האור בגלל מה שהיה עליהם. המסכנים נאלצו להוריד סנדלים בתוך אמבטיה (ריקה ויבשה) ע"מ שלא ילכלכו את הבית יותר מדי. זה נשמע כמו צעדים קיצוניים, אבל שניהם הגיעו שחורים ודביקים. בדביק אני מתכוון לדרגה שגם להוריד חולצה הפך להיות משימה שדורשת עזרה.
למיטות הם צנחו אפילו בלי לגהק. נשארה עוד מדורה אחת לשנה הזו.