המצאות חדשות לבית

אלה בכתה א'. זה לא חדש כל כך, מה שחדש הוא התוצרי לוואי של לימוד הקריאה. זה התחיל בשם החדש לשביט - שה-בה-יה-טה, קריאת האותיות בצורה נכונה אם מתעלמים מהמילה.
זה ממשיך בנסיון לאיית מילים, מוקה אמנם איבדה את הו', אבל זה כנראה עדיין לא נלמד. המרק אויית נכון, בהמשך הוא גם נלגם ואפילו נדרשה תוספת.
שביט לא עסוק בקריאה וכתיבה, הוא עוסק בהמצאות אחרות. מוקה, למרות היותה כלבת נחייה, אוהבת לזלול מה שהילדים מפילים משולחן האוכל. אלה ניסתה להראות לסבתא את העור של הדג (שאר הדג כבר מצא את דרכו לקיבה) לפני העפתו לפח, העור מצידו החליק לרצפה ומוקה קיבלה חטיף צהריים. כמה דקות לאחר מכן שביט דאג לנגב את פיו כי הוא סיים לאכול, וליתר ביטחון הוא ניגב גם למוקה את הפה. כמובן, שבאותה מגבת ובגלל ההיכרות עם מוקה, היא הייתה הראשונה. כששאלתי לפשר הדבר קיבלתי הסבר כדלכמן:
"גם מוקה אכלה, היא אכלה את העור של הדג."
אני זוקף לזכותי את העובדה שלא השתנתי במכנסיים מרוב צחוק. בהתחשב בעובדה ששביט כבר נתן פעם לבלונדי ללקק לו את הידיים עם ההסבר: "זה היה טעים, אז אני נותן גם לה." כנראה שהולכת להיות לנו עבודה קשה בהסברה של הפסיכולוגיה של כלב בהשוואה לפסיכיות של האנשים.
ולסיום ההמצאה החדשה של שירלי - קובנה מקמח מלא. בעברית זה אומר "בומבה לקיבה שתפיל אותך לכל השבת". בשבת החלטנו להתחרדן בבית, סתם להירגע עם הילדים. לצהריים שירלי הכינה קובנה, מתכון מתימניה אמיתית (שכנה לשעבר) שהיא כבר מדקלמת בע"פ. רק שהפעם משהו בבצק נראה לשירלי מוזר. זה היה אחרי התפיחה הראשונה, כך שתיקונים כבר מאוד בעייתי לבצע. בירור על השיש נתן את ההסבר - הקמח הוא קמח מלא. מתברר שניתן להבדיל בין הקמחים, אבל זה או לפי הכיתוב על האריזה (מה שאני בדקתי בדיעבד) או בהתאם למרקם הבצק. שירלי השתמשה באופציה השנייה. התוצאות הגיעו לתנור, משם המשיכו לבטן ודאגו לנו לשבת מנומנמת מאוד. שני הטרמיטים כמעט התמוטטו למיטות בסוף הארוחה. הבעייה עם הקובנה הייתה האשליה שהכל תקין שנמשכת כל זמן שיושבים, בשנייה בה קמים נופלת העייפות.