סיכום יומולדת 33

זהו, עברתי את גיל 33, הרגש העיקרי בו חשתי היה רעב, על כך בהמשך. מה שלא יהיה עכשיו, כשהזכרון טרי, זה זמן טוב לסיכום.

הבוקר התחיל יפה, רטוב ויש שמש. המשימות ליום ההולדת היו ברורות מתמיד. הראשונה להביא את אלה לגן, השנייה לעזור לטכנאי המזגנים להתקין את המזגנים.

מה כבר יכול להתפקשש?

בנסיעה לגן - כלום. המקסימום שקורה הוא מילוי החיתול ב-5 דקות מהבית לגן. זה מסתיים לרוב בעובדה שאני נושם דרך הפה, ומי שלוקח את אלה בגן מעיר שהיא עדיין עסוקה בלמלא חיתול, או להפיץ נשק לא קונבנציונלי.

התקנת המזגנים, זה כבר סיפור אחר. פה הכל יכול לקרות. התקרה לא נפלה, אבל זה כנראה הדבר היחיד שלא קרה.

ההערכה הראשונית הייתה 7 שעות, זה כולל זמני ברבור סטנדרטיים. זמן בפועל 10.5 שעות, בלי הנקיונות הצפויים.

ההתחלה נראתה מבטיחה, לקח מעט זמן לפירוק של המזגן הישן. מתברר שלהעיף מזגן החוצה זה הפעולה הכי קלה שיש. זה התבצע לפני הכוס קפה הראשונה.

השלב הבא היה חציבת תעלה, בערך 2 מטר. זמן בפועל כ-3 שעות של רעשים "מעניינים", בסוף אחרי כל הדברים הטכנאי התלונן על היציקת בטון ותוך כדי העיר שלהתקין מזגן בסלון זה יותר סיבוך מלהתקין מיני מרכזי. בסוף, אחרי שעננת האבק שקעה כמעה, לגמנו כוס קפה נחמד.

לקראת 17:00 יצאתי לקחת את אלה מהגן, זה היה בשלב בו התברר שהמזגן מצליח לחמם גם את החדרים שהוא לא היה אמור לחמם לפי היועץ. לזכותו של היועץ צריך להגיד שזה פחות חם מבסלון, אבל מה אכפת לנו, אנחנו קיבלנו תוספת חינם.

בבית החדר של אלה ארוז להתקנת המזגן, רומי בחדר העבודה (שהיה יחסית פנוי) וכל הציוד בחדר השינה שלנו. במצב זה אין ברירה ומלמדים את אלה איך משחקים בחדר העבודה. לגעת בספרים לא נכלל במשחקים בשלב זה, לכן מזרון ואמא היו האטרקציה, בעוד שרומי סיפקה רעשים וריחות לסירוגין.

בערך ב-18:00 הגיעה המשפחה שלי להגיד מזל-טוב. בדרך להגיד מזל-טוב, אבא שלי כבר שאל אותי מה התכניות שלנו, ע"מ לשאול "אולי תשאירו אצלנו את אלה?" לפחות האחות שלי קלטה מה אבא שלי עושה...

בשלב זה נדחסנו לממד, 4 מבוגרים, תינוקת וכלבלב שלא הבין מה רוצים ממנו. אחרי כמה דקות טובות הבנו שאולי אין סיבה להידחס לחדר וכדאי לנו לעבור לסלון, המאובק, שבו יש מקום לשבת. בדרך גם אמא שלי הספיקה להגיעה, אלה נהייתה רעבה, ורומי שלא קיבלה הוראה חדשה הסתכלה על המחזה מחדר העבודה.

בערך ב-19:00 אלה החליטה על הפסקת אוכל. אחרי ההאכלתה, אבל לפני הגרפס הידוע, הייתי חייב לחזור למזגנים. בשלב הזה אלה טיילה מיד ליד, בדרך היא החליטה שהבגדים של אמא שלי לא יפים. היא שיפצה את הצבע והריח, למורת רוחה של אמא.

מעט אחר כך (ו-2 חולצות שלי) יצאנו לארוחת בוקר-צהריים-ערב בשעת לילה, זו הייתה הארוחה הראשונה ביום. התברר לנו שחוץ מקפה לא הכנסנו כלום לפה, אבק הוא כנראה היוצא היחיד מן הכלל.

יום הולדת 33 נחגג בארוחה משפחתית ברוסו, אחת המסעדות הטובות באזור, בסטייק נחמד (הכרתי את הפרה עוד ברפת...) אותו טרפתי בזמן ששירלי אכלה אוסובוקו טלה. אלה, שכבר הייתה אחרי הארוחה, נרדמה בעגלה. רומי, כהרגלה בקודש, נרדמה על הרגליים של שירלי ובצורה אפקטיבית מנעה את האפשרות לתת לה בעיטות מתחת לשולחן.

וזה מה שחשבתי לפני היום הולדת...

Wish you were here

הלוואי שהיית כאן

התרגום שלי ל-wish you were here של pink floyd התרגום נאמן לרוח (ולכן לא מדוייק לגמרי).

כך, כך אתה חושב שתוכל להבדיל בין גן עדן לגיהינום התמיד,

רקיע תכול מכאב.

האם תבדיל בין שדה ירוק למסילת ברזל קרה?

חיוך ממסיכה?

אתה חושב שתבדיל?

האם נאלצת למכור את גיבוריך תמורת רוחות?

אפר מהביל תמורת עצים?

אוויר חם תמורת רוח קרירה?

נוחות קרירה תמורת שינוי?

והאם החלפת את חלקך מהמלחמה בהנהגת כלוב?

כמה אני רוצה, כמה אני רוצה אותך כאן.

אנחנו סך הכל שתי נשמות אבודות שבקערת הדגים שוחות, שנה אחר שנה.

רצים במקומות המוכרים.

ומה מוצאים? את אותם פחדים ישנים.

הלוואי שהיית כאן.

33

33 הוא מכפלה של 3 ו-11. הם המחלקים השלמים היחידים שלו (ברור...) זה גם מספר בו 2 הספרות זהות. זו הפעם הראשונה שיוצא לי לחגוג יומולדת עם מספר בעל 2 ספרות זהות.
לא נולדתי בגיל 23+ (כן אלה, גם אבא היה פעם ילד) אבל... את גיל 11 אי-אפשר להגדיר כחגיגה, בגיל כזה ההורים, מורים, שרת בית הספר וכל מי שאין לו חיים באותה עת קובע לך מה יהיה. התוצאה היא שיש מסיבה, אבל להגיד שאני זוכר ממנה משהו זו תהיה הגזמה פראית.
גיל 22 היה בשנת 2000. כמו כל איש מחשבים באותה תקופה, גם אני התעסקתי בתינוקות שנולדו בני 100 ושאר תקלות מצחיקות. כמובן שגם לא הייתי נשוי, אז לא היה לחץ להגיע לבית (או לצאת ממנו...) בשום זמן נתון. התוצאה הייתה מסיבה עם חברים, שנערכה משעות הערב המאוחרות עד שעת השינה, למזלי באותה תקופה זה היה קרוב ל-4:00 בבוקר. היום אני כמעט קם בשעה הזו, למרות שמדי פעם אנחנו לא שמים לב וחוזרים לסורנו.

זה מוזר לחגוג יומולדת ראשון בתור "אבא", ובכדי להעלות את רמת הפרפורים בבטן והמוזרות הכוללת, זה גם בדיוק חצי שנה להפיכתי ל"אבא".
שנה שעברה חגגנו מעט אחרי הידיעה שזה הכיוון. בתחילת החודש קיבלנו אישור רשמי להיריון, אבל לא היה ברור מה הולך להיות. התוצאה הייתה חגיגה רגועה, להשתכר זה לא כיף ונורא יקר לקנות בקבוק שלא מקיעים מהריח. בנוסף לכך שירלי שמרה על האיסור לשתות בזמן היריון.
השנה יהיה משהו אחר. זה לא שאני מארגן, או שיש לי מושג קלוש מה התכנון, רק העובדה שיש יצור קטנטן שעושה "גו" ו"בו" מדי פעם, דורש החלפת חיתולים (תוך שימוש בנשק לא קונבנציונלי) ומפריעה לכל מה שמוגדר בתור שיחה בין מבוגרים. עובדה קטנה זו (6-7 קילו לפי הערכה) תשנה את כללי המשחק.
לפחות מה המתנה העיקרית אני יודע. זה מזגן! 2 ליתר דיוק, אותם מתקינים ביומולדת שלי. זה אירוני למדי שהלחץ להתקין אותם מגיע דווקא משירלי, שעם בוא הקיץ תתעסק באיתור חרמונית ע"מ לשבת בסלון. עם אלה לא תהיה בעיה. היא כנראה הבינה איפה היא חיה. להלביש אותה ביותר משכבה אחת זה סיוט, המקסימום אליו מישהו הגיע הוא מעיל ו-2 שכבות. הבכי עדיין מרתיע את האנשים מלחזור על כך.
מעבר למזגן התוכניות לא ברורות. אולי יהיה יותר מדוייק להגדיר בתור לא ברורות לי, כי הפעם האחריות לא שלי ולכן אני יכול לנוח (עד כדי עבודה...) ולבזבז את הזמן בלעשות דברים חשובים.
כמו כל שנה גם השנה זה זמן טוב לחשבון נפש. בהתאם לטיב הדבר, גם השנה אני לא אעשה אותו, ללמוד משהו חדש (ולטעות בדרכים חדשות) נשמע לי יותר מאתגר מאשר חפירה באירועים חסרי חשיבות. אירועים שאינם חסרי חשיבות (הריב היומי על מדיח/כביסה/מה להכין לארוחת ערב) כבר נבדקו ונטחנו עד דק.
ההחלטות על מה לעשות בגיל 33 לא שונות בהרבה מגיל 32 או 31, ההבדלים הם בדרך. פעם בילוי היה ארוחה זוגית, נופש זוגי וכו'. היום זה גם ארוחה משפחתית, נופש משפחתי וכו'. גם רעשי הרקע בבית השתנו מעט, המוזיקה הפכה להיות שירי ילדים ופטפוט של ילדה עם צעצועים.
למרות כל האזהרות, זמן ההתארגנות ליציאה מהבית לא התארך, עכשיו יש לי המתנה של 10 דקות ליד הדלת במקום 30. זה לא היה אמור לשנות הרבה, בתיאוריה לא יוצאים, ברם, המציאות לא מכירה את התיאוריה. בצורה יותר מפורטת, שבוע שאנחנו 4 ימים בבית (ולא מארחים) הוא נדיר. על 5 ימים אין מה לדבר, יש סבים...

אז זהו, 33 אני יוצא לדרך.

יום מחלה של אלה

יום שלם לשמור על אלה.
בגיל קצת יותר מבוגר יהיה אפשר להיעזר בה לעבודה, כרגע הדבר היחיד שהיא עושה זה להפריע לריכוז. מי יכול לעמוד מול ציוצים שעולים מהלול?
כאן המקום להגיד שלנהל איתה שיחה עכשיו זה זהה למה שבעלה יעשה בעוד כ-30 שנה, וכל בעל אחר עושה היום. מדברים אליה, היא עונה לא בהכרח בהקשר, מקשיבים לה, ומבצעים מה שהיא אמרה. "לא בהכרח בהקשר" זו דרך יפה להגיד לבעל שלא מקשיבים למילה שהוא אמר.
התוצאות של היום הן שיש קצת כביסה, לא בטוח מה יש שם... קצת מדיח אותו כנ"ל, וכמובן חיתולים. תוספת אחת, מתברר שיש דברים יותר מסריחים מדג מת. עוד מתבר שהיצרן גר אצלנו בבית והוא בכלל יצרנית.

בבוקר בארוחה הראשונה היא הייתה רעבה. כשרעבים, אוכלים, לא מנסים דברים. חוץ מזה היא עדיין ישנה, וחזרה לישון מייד אחרי האוכל.
כעבור כשעה, צווחות. החיתול שורף. החלפתי, וגיליתי שהקדמתי במעט את הזמן האידיאלי. תוך כדי החלפה הגיע משלוח נוסף, כעבור עוד שעה ראיתי שהגיע משלוח אחרי המשלוח הזה.

בצהריים היא כבר הייתה מספיק ערה כדי להעיף את הבקבוק של האוכל מידי בזמן שהיא אוכלת. בשביל להוסיף רעש למהומה, היא בכתה שהיא רעבה.בקבוק בתוך הפה סגר את התלונות והיה אפשר להמשיך.

בערב, אחרי הביקור אצל הרופאה, נשלחתי להביא עוד משחה לחיתול. בבית המרקחת מצאתי את עצמי עומד, בסנדלים וחולצה קצרה, מאחורי חולה שפעת, ילדה שלפי השיעול עם דלקת ריאות. מאחורי הגיעה מחלקת דליפות אף בעם.
או כמו שאמרתי לשירלי: "הרגשתי כמו אידיוט כשביקשתי משחה לאדום של החיתול בין כל חולי השפעת"

בלילה, אחרי שיחה קצרה עם המובייל היא נרדמה. ההורים שלה נרדמו בלי קינוח בגלל הכנסת סטריליזטור למיקרו לפני העוגה. לפחות אפשר להגיד שעשינו דיאטה.

גשם, אייכה?

בחדשות אמרו שיהיה גשם. יכול להיות שהגשם כבר היה, אני בסופי שבוע לא מקשיב לאוכלי הנבלות, אבל גשם לא היה כאן.
מה כן היה? רוחות. הרבה רוחות. רוחות יש כאן תמיד. גם קור (פה אני מסתמך על אחרים), שעה 1:00 הוצאתי את רומי לריקון לפני השינה, הכלבה יודעת שהיא אמורה לצאת לפני השינה ומחכה לזה.
מבט חטוף מהחלון הראה לי שני אנשים לבושים כאילו שיש סופת שלגים. לרגע נבהלתי, אולי בכל זאת סנדלים וטי-שירט הם לא לבוש הכי מתאים ללילות ינואר בישראל.
"קדימה, החוצה," אמרתי לרומי. הכלבלב לא התייחס, היא צריכה למלא את השלפוחית מהר בשביל ההצגה שהייתה סיבה לטיול. איך שעברנו את סף הדלת אמרתי, "תודה", על חוסר ההקשבה לעיניים. הטמפרטורה הייתה נעימה, אולי אפילו דו-ספרתית, בטוח שלא מתחת ל-0. הרוח, רגילה ושני האנשים עסוקים בחיפוש אחר דבר מה לא ברור ברכב.
בשמיים הכוכבים נצנצו והסבירו, הגשם לא יתחיל בקרוב. נקווה שיהיה משהו בבוקר, או בצהריים, או בערב...

אדון וירוס מבקר את אלה

יום שני בבוקר שירלי מחליפה חיתול לאלה ומעירה: "יש בבונים שיקנאו בתחת של אלה." אלה כנראה מקנאת בבונים שלא שורף להם התחת.

בערב נוספו כאבי הבטן, או כך אנחנו מפענחים את ההתכווצויות. בשלב זה גם בחיתול היה חומר ירקרק, מעט מפורר ומסרייייייח. כשזה נוגע לתינוקות אין בעיה לדבר על הפרשות כאלו, רק תנסו להסביר לחבר מה עשיתם בשרותים לפני שעה, הוא כבר ידאג לעשות מכם שלום חבר.

אחרי האמבטיה, הנסיון לאכול תפוח בפה סגור (ההגיון של להכניס כפית לפני הביס עדיין לא התיישב) הייתה שנת לילה חלקה, כמו תמיד.

בבוקר כבר היה ברור שמשהו לא תקין. היא לא מחייכת מספיק. התרגלנו לחיוכים בכל רגע נתון וצחוק מתגלגל ברגע שיש הזדמנות.

אחרי שבמעון הודיעו על שלשול, ללא התייבשות. מהר היה צריך לארגן תור לרופא, מצאנו ב-18:40. בדיקה נוספת, דגדוג, בדיקה מול הרופא שהיא לא תתייבש עד אז, בדיקה מול המרפאה, בדיקה מול הקיר (גם הוא נמצא באזור). בסיכום אין בעייה עם התור המאוחר והקדימו אותו ל-14:50.

יומיים מחלה.

זה הסיכום של הביקור אצל הרופאה. בדרך אלה הספיקה לחייך אל הרופאה, לשחרר את מה שהיה בשלפוחית אל הנייר, החיתול והמכנסיים. מעניין שחוץ מקצת קיטורים כשהתנוחה לא נוחה היא לא בכתה.

האמא שלה זה משהו אחר. כל זמן שהיה מה לעשות, לארגן, לבדוק, לארוז ולהזיז, היא תפקדה מעולה. ברגע שהיה צריך לעבור לשלב של להוריד פרופיל, מה לעשות הוירוס יעבור רק עוד יומיים, היא טיפסה על קירות. במזל אין עקבות על הגג של הרכב, רק מסביב.

מתישהו נשברתי. אין דבר יותר מעצבן מאמא של תינוק חולה. ההתפוצציות הן בעיקר על שטויות, אמרת למעלה במקום למטה (אני כולה שאלתי "מה?"). בסיכום היה צריך לשלוח את האמא לחבורת זמר, שתנגן לאחרים על העצבים...

את הלילה נבלה אצל הסבים, יש רק 4 אנשים שיקרקרו מסביב לתינוקת החולה יותר מההורים.

בינתיים אנחנו עברנו להיות אצל הסבים. ממילא צריך לחכות 24 שעות מסיום השלשולים. אחרי שהיא הדביקה את כל העולם שתנוח. תקופת הדגירה של הוירוס היא לרוב כמה ימים לפני שרואים משהו, בתקופה זו הוירוס מדבק. לרוב הוירוס לאחר ההתפרצות לא מדבק, בהתאם למיטב המסורת, הוירוס של אלה לא מכיר זאת.

אחרי יום אצל הסבים יש תוצאות: תחת יותר אדום. מעבר לכך, לא השתנה הרבה.
האמא מודאגת, הסבתא הרבה יותר מודאגת. התינוקת לעומת זאת עסוקה בלשגע את הסבים, היא לא מוכנה להיות בלול אם אין אף-אחד לידה.
עד שהלכנו לישון אלה הייתה על הידיים של כולנו, שכבה קצת על רומי (מסיבות נובחות לרומי אין ידיים), פלטה על כל החולצות שנלבשו באותו יום ודאגה להרטיב את הספה בנקודה שבה לא הייתה מספיק הגנה.
לסיכום היום היא לא רצתה להתלבש אחרי האמבטיה. אני, אחרי השכבה הראשונה, לא מצאתי לנכון להילחם על תוספות. סבא שלה, למרות כל האזהרות, החליט "קר לה" ולכן צריך עוד שכבה. השכבה הנוספת הורכבה מהחולצה בלבד. את המכנסיים, אחרי שהחולצה לקחה כמה דקות של צרחות כאילו שמתעללים בה, הוא העדיף להשאיר תחת אמתלה זו או אחרת. רק לפני השינה ממש הסבים אזרו אומץ להוסיף את המכנסיים בכוחות משותפים. גם הלילה השני של הוירוס עבר בשקט.

ביום השלישי הריח ירד. יש יציאות נוזליות, יש יציאות ווקליות (גוווווווו) ויש יציאה של הידיים בחיפוש אחר מה שניתן לתפוס. בקיצור יש לנו תינוקת בשלבי סיום של הוירוס וסבים שהיא מצליחה לסובב על האצבע הקטנה...
אחרי שחזרנו הביתה, התארגנו וגילינו ששכחנו את הסבון של אלה (יש, סופסוף נפטרים מהסבון המייבש). האמבטיה מבחינתה נראיתה אותו דבר, ברווזים, הורים ובסוף הקרב על הבגדים. שכבה אחת מספיקה, חבל לבזבז אנרגיה על לנסות להוסיף.
 

מחר כנראה שהוירוס יחלוף, בעוד מספר ימים גם כרטיס הכניסה למועדון "בבון" יעבור, עד לפעם הבאה. גם אז יהיה צורך להרגיע את האמא, הסבתא והכלבלב שנכנס לפניקה כי כולם בפניקה.

מכונת קפה

לפני מעט יותר משבוע החלפנו את מכונת הקפה, זה היה יומיים אחרי שהכנתי קפה לגדוד בכוס קפה יחידה.

הסבר: רציתי להכין לעצמי כוס קפה, כמו בכל בוקר. אלה ביד אחת, כוס במכונה, קפסולה והפעלה בעזרת היד הפנויה. בזמן שהמכונה הישנה פועלת צריך להיות בסביבה. המכונה הישנה ממשיכה להוציא מים כל זמן שהיא לא הופסקה.

כאמור, אלה ביד אחת. אלה, אכלה את ארוחת הבוקר דקות מספר לפני כן. למשמע זרם המים העובר בקפסולה ומכין לאבא קפה, אלה נבהלה. כמו כל תינוקת טובה, המסקנה ש"אבא אוהב את הקפה יותר ממני" קפצה לה לראש. מייד היא דאגה לעשות בלגן (לפלוט חלקים מהארוחה), להתפרע ולהסתכל על הכוס המתמלאת מעבר לגדותיה. בשלב בו הכוס גלשה מספיק, דהיינו קפה לגדוד, היא הפסיקה בפתאומיות ועברה לעשיית "גו" (שורוק, לא חולם) בצורה חמודה.

קנינו מכונה בה ניתן לכוון את הכמות בספל, כולל הקצפת חלב, של טרה - הכי טוב למטרה זו. מייד פצחנו בסדרת דגימות לסוגי הקפה השונים.
חשוב לזכור שנינו שתייני קפה. רק שלשירלי נכנס וירוס באמצע הבדיקות ועכשיו הקפה יתבזבז אם היא תשתה אותו, לכן היא שותה קולה.
זה לקח פחות משבוע לדלל את כמות הקפה לדרגה קריטית (אין), בשלב הזה מבצעים הזמנה, מתקנים את ההזמנה כך שאפשר לאסוף את המשלוח, לוקחים משלוחה ויש קפה בבית.

שירלי כבר תבריא בזמנה הפנוי, עד אז, מכונת הקפה היא שלי בלבד.

אני אציין כאן, במאמר מוסגר, משפט כזה יגרום לה להיות בריאה מהר כמעט כמו המשפט "אמא"...

אפילוג קצר - שירלי הבריאה, המשלוח של הקפה הגיע ואנחנו בודקים את הקפה ביסודיות.

קצב ונקניקייתו

משפט קצב הגיע להכרעה!

אחרי 10 שנים של התברברות יש הכרעה שהוא אשם באונס, בהטרדה מינית ובשיבוש הליכי משפט.

ראיתי את הכותרות ומייד חשבתי, "האם התלונות הללו הם לא מהסוג של אורלי אונס?"
למען הסר ספק, אני אשמח שקצב יצא מרשימת נשיאי ישראל. אין לי ולא הייתה לי סימפטיה אליו. הדבר היחיד שקרה הוא שאיזה ד"ר אורלי אונס שמה תלונת סרק ע"מ לטרפד מינוי אפשרי של מפכ"ל. לפחות במשפט קצב (להבדיל מהמשפט של רמון) היה הרכב שופטים רציני שבדק הכל לעומק, והגיע למסקנה שקצב אשם.
זו בושה למדינת ישראל, העובדה שבחרנו בנקניקיה שמובילה קצב, למוסד הנשיאות. לפחות עכשיו, באיחור מדהים שגורם להרגשה של חוסר צדק, תוקנה הטעות.

עד לפני לא הרבה זמן הייתי בטוח שמערכת המשפט מתעללת בקורבנות האונס בלבד. חקירה, שחזור (שרק במזל השופטים לא מבצעים אותו פיזית), הקראת כתב אישום, ביטולו והחזרתו לאחר שנופל להם האסימון.

מתברר שהעינוי הוא לכולם, ובמידה שווה. גם הנאשמים שלא יכולים לעשות כלום, אפילו לא טיפול בבעיה (שלטענתם אין...) המאשימים שנגררים לבתי המשפט לדיונים אינסופיים ומיותרים. רק הגנבים (עורכי-הדין להגדרתם) חוגגים. הם מקבלים שכר לפי שעה ופרסום בתקשורת חינם.

במקום לכתוב פסק דין של שורה אחת בסגנון של "אשם. ראיות X,Y ו-Z קושרות אותו לעבירה.", הנייר הופך להיות ספר עבה, בשפה לא מובנת ונראה שעיקרו הוא להסביר למה לכל המערכת יש משכורות מנופחות.

עוד דבר מעניין הוא ששביתת הגנבים הסתיימה בדיוק בזמן להקראת פסק הדין. הסכם לא הושג. אם נסתכל בפרטים, החתימה שיש עליו לא שווה כלום. יש רק דבר חשוב אחד: הוכחנו שבישראל כורתים את הראש לכולם, גם לפוליטיקאים.

חשוב לציין ששופטים פטורים מעונש כזה... גם כשהם אחראים ישירות לרצח ע"י שחרור הרוצחים לחופשי.

נ.ב. הערה מעניינת שראיתי באחד העיתונים אמרה שמזל ששופט רציני (ג'ורג' קרא) עמד בראש צוות השופטים. חשבתי לעצמי, מה מזל? בושה שיש שופט לא רציני שמכהן בבית משפט.