זהו, עברתי את גיל 33, הרגש העיקרי בו חשתי היה רעב, על כך בהמשך. מה שלא יהיה עכשיו, כשהזכרון טרי, זה זמן טוב לסיכום.
הבוקר התחיל יפה, רטוב ויש שמש. המשימות ליום ההולדת היו ברורות מתמיד. הראשונה להביא את אלה לגן, השנייה לעזור לטכנאי המזגנים להתקין את המזגנים.
מה כבר יכול להתפקשש?
בנסיעה לגן - כלום. המקסימום שקורה הוא מילוי החיתול ב-5 דקות מהבית לגן. זה מסתיים לרוב בעובדה שאני נושם דרך הפה, ומי שלוקח את אלה בגן מעיר שהיא עדיין עסוקה בלמלא חיתול, או להפיץ נשק לא קונבנציונלי.
התקנת המזגנים, זה כבר סיפור אחר. פה הכל יכול לקרות. התקרה לא נפלה, אבל זה כנראה הדבר היחיד שלא קרה.
ההערכה הראשונית הייתה 7 שעות, זה כולל זמני ברבור סטנדרטיים. זמן בפועל 10.5 שעות, בלי הנקיונות הצפויים.
ההתחלה נראתה מבטיחה, לקח מעט זמן לפירוק של המזגן הישן. מתברר שלהעיף מזגן החוצה זה הפעולה הכי קלה שיש. זה התבצע לפני הכוס קפה הראשונה.
השלב הבא היה חציבת תעלה, בערך 2 מטר. זמן בפועל כ-3 שעות של רעשים "מעניינים", בסוף אחרי כל הדברים הטכנאי התלונן על היציקת בטון ותוך כדי העיר שלהתקין מזגן בסלון זה יותר סיבוך מלהתקין מיני מרכזי. בסוף, אחרי שעננת האבק שקעה כמעה, לגמנו כוס קפה נחמד.
לקראת 17:00 יצאתי לקחת את אלה מהגן, זה היה בשלב בו התברר שהמזגן מצליח לחמם גם את החדרים שהוא לא היה אמור לחמם לפי היועץ. לזכותו של היועץ צריך להגיד שזה פחות חם מבסלון, אבל מה אכפת לנו, אנחנו קיבלנו תוספת חינם.
בבית החדר של אלה ארוז להתקנת המזגן, רומי בחדר העבודה (שהיה יחסית פנוי) וכל הציוד בחדר השינה שלנו. במצב זה אין ברירה ומלמדים את אלה איך משחקים בחדר העבודה. לגעת בספרים לא נכלל במשחקים בשלב זה, לכן מזרון ואמא היו האטרקציה, בעוד שרומי סיפקה רעשים וריחות לסירוגין.
בערך ב-18:00 הגיעה המשפחה שלי להגיד מזל-טוב. בדרך להגיד מזל-טוב, אבא שלי כבר שאל אותי מה התכניות שלנו, ע"מ לשאול "אולי תשאירו אצלנו את אלה?" לפחות האחות שלי קלטה מה אבא שלי עושה...
בשלב זה נדחסנו לממד, 4 מבוגרים, תינוקת וכלבלב שלא הבין מה רוצים ממנו. אחרי כמה דקות טובות הבנו שאולי אין סיבה להידחס לחדר וכדאי לנו לעבור לסלון, המאובק, שבו יש מקום לשבת. בדרך גם אמא שלי הספיקה להגיעה, אלה נהייתה רעבה, ורומי שלא קיבלה הוראה חדשה הסתכלה על המחזה מחדר העבודה.
בערך ב-19:00 אלה החליטה על הפסקת אוכל. אחרי ההאכלתה, אבל לפני הגרפס הידוע, הייתי חייב לחזור למזגנים. בשלב הזה אלה טיילה מיד ליד, בדרך היא החליטה שהבגדים של אמא שלי לא יפים. היא שיפצה את הצבע והריח, למורת רוחה של אמא.
מעט אחר כך (ו-2 חולצות שלי) יצאנו לארוחת בוקר-צהריים-ערב בשעת לילה, זו הייתה הארוחה הראשונה ביום. התברר לנו שחוץ מקפה לא הכנסנו כלום לפה, אבק הוא כנראה היוצא היחיד מן הכלל.
יום הולדת 33 נחגג בארוחה משפחתית ברוסו, אחת המסעדות הטובות באזור, בסטייק נחמד (הכרתי את הפרה עוד ברפת...) אותו טרפתי בזמן ששירלי אכלה אוסובוקו טלה. אלה, שכבר הייתה אחרי הארוחה, נרדמה בעגלה. רומי, כהרגלה בקודש, נרדמה על הרגליים של שירלי ובצורה אפקטיבית מנעה את האפשרות לתת לה בעיטות מתחת לשולחן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה