יום רביעי, 24 ביולי 2013

Suddenly 3

Time for Ella's annual birthday blog.
As strange as it may seem, this year we're in the same state as last year. The house is packed, we wait for the school-year to end (kindergarten actually) and we expect to move into a new apartment. We still have a toddler running around trying to talk, currently it's Shavit, but differences were not found.
Everything is the same except for the things which are not.
The first is Ella speaks. By speaking I mean REALLY talking, asking questions, answering questions, and most important analyzing the data.
Beside making us laugh, talking added some new difficulties. The first, happens right on the morning. What to wear. It's a long negotiation which results in a "kid looks like a clown". Get the best dress, combine it with the best boots, and top it up with the best hat.
Bottom line, the bargain was lousy.
The second is there's no "secret - don't tell", anything you say or do would be broadcasted, some time in a mutilated version. Nothing said when she's around is safe. To add insult to injury, mistakes might be added, mispronunciation happens a lot (the best one was calling diaper cat (hitul and hatul in Hebrew) in order to distinguish between the two, cat became "diaper-miau".
The third difference is the year in the calendar. Which means none...

At the macro level,
It looks like Israel is in some kind of turmoil, but all the results are (so far) just some face changes. We have new ministers, nice people, who appear a bit clueless. We have a prime minister who's reputation as liar is only shadowed by his reputation for changing his mind. The Israeli politicians can learn a few lessons about manners from a dog.
The only none sense not shouted out loud is "make a country wide air-condition". While being a very good idea, it's not yet feasible.

Oh well, let's hope that by the time for Shvait's annual English blog some things would be on track.

לאלה, לכבוד יום הולדת 3

לאלה הקטנה
היתה בעיה
יום הולדתה התקרב
והיא רצתה עוגה

עוגת שוקולד יפה
כמו שאמה מדי פעם עושה

אבל מה סבא יעשה?
לסבא סוכר אסור
וביום הולדתי ברור
עוגה זה חלק מהסיפור

חשבה מה לעשות
והלכה אל החצר
בעיות לפעמים נפתרות
כאשר מתייעצים עם חבר

מצאה את נבחן במלונה
אולי לך יש עצה?
אין בעיות
תעשי עוגה מעצמות

אלה חשבה על הרעיון
ומצאה שיש בו הגיון
אבל עצמות
אינן טעימות

המשיכה לחתלתול בסלסלה
אולי תביא לי הקלה
מיאו החתול ענה
ואת זנבו הפנה

כמעט לפני שהתייאשה
ואת החיפוש נטשה
נזכרה את סבא לשאול
מה אתה יכול לאכול

סבא פתר את הדאגה
בזמן שתאכלי עוגה
אני אוכל עוגית
ואשתמש באותה מפית

כך הבעייה נעלמה
ואלה הייתה חגיגה שלמה

יום שלישי, 16 ביולי 2013

בית ישן, צרות חדשות

לבתים ישנים ישנם כמה יתרונות בולטים. הראשון מביניהם הוא הדיירים. חוץ מבני-האדם, יצורים זניחים שמפריעים לאנושות, יש גם תיקנים. האמת היא שהתיקנים לא נקראים תיקנים אלה ג׳וקים, אבל תמיד נחמד להשתין בקשת על האקדמיה ללשון.
באחד מהימים האחרונים, עת חזרנו מסיבוב לא ברור, אדון ג׳וק הוציא מחושיו. לא הצלחתי למעוך אותו. אבל אלה, צופה בלהיטות במופע, ראתה איפה הוא מתחבא. מייד חזרתי לניסיונות המעיכה. בסוף הם צלחו, נשאר לכלוך על הרצפה. אלה שהבינה את הרעיון מעכה את גופת הג׳וק המסכן מספר פעמים נוספות, ליתר ביטחון. אנחנו עדיין מנסים ללמד אותה שג׳וק זה לא עכביש, בינתיים הגענו לז׳וק.
היתרון השני הוא ריהוט. ארון חדר השינה שלנו הוא ארון מצחקק. בינות לבגדים ולתיקים ישנם 2 ילדים. לא ברור לי מי גורר את מי, יש לי חשד שהם פיתחו איזה שאגת קרב שמשמעותה היא: ״לארון!!!״
יתרון לא מבוטל נוסף הוא שאין מעלית. אני אתעלם מהסטטיסטיקות ואעבור לחשיבות האמיתית. במדרגות ניתן לשחק. עולים, יורדים, זורקים למטה את הנעליים או השלוק. אומרים שלום לשכנים ואפילו למי שסתם עובר ברחוב. אלה מוכיחה שוב ושוב את חשיבות השפה. שביט עדיין מתעצבן על חסרונה, זעקות השבר בעודו עומד מול המקרר ואומר ״זה, זה...״ מסבירות הכל.

יום שלישי, 9 ביולי 2013

שלום בית

 בחומו של אוגוסט דאשתקד, מעט לפני תחילת הגן, עברנו לכאן. מעבר חלק, הילדים לא ממש הבינו מה קורה. תוך מספר ימים התאקלמנו, הנדנדות מול הבית מאוד עזרו.
עכשיו, בחומו של יולי, אנחנו מתחילים במסע אל הבית. מסע עם עצירת ביניים בקריות.
ארגזים מלאים פחות ומלאים יותר, שקי ענק של בגדים וסתם מפוזרים על הרצפה. מיטות מפורקות נשענות על הקיר, מזרון חדש לצד מזרון ישן עומד. בחדר הילדים ישנים על מזרונים שני ילדים, אין מיטות. הכלבלב ״כבש״ לעצמו שטח בין ארגז כלי-מטבח לארגז יינות, מול אפו מונח ארגז התבלינים. זה נשמע כמו חלום רטוב של טבח תאילנדי, אצלנו זו מציאות מתמשכת.
בצורה מעט מביכה, הדבר שהכי מטריד לגבי המעבר הוא סדר היום של הילדים. איך הם יקבלו את המעבר? יסתדרו. מה לגבי חברים? יהיו להם. מה עם אוכל? יש להם אמא, היא כבר תדאג למשהו. רק השאלה של איך נוסעים נשארה תלויה ועומדת. זו שאלה חשובה. עקב השינוי זמן הנסיעה משתנה מ-3 דקות לשעה ורבע, ההבדלים ברורים.
יומיים של שינה על מזרונים שפרוסים על הרצפה עשתה להם טוב. זה משהו כמו: ״טוב - אז נטייל״ ו״טוב - אז נעיר את ההורים בשעות שלא כתובות על השעון״ אצל שביט זה הגיע ל״טוב - אז נדליק לאבא נורה לתוך העיניים״. השאגות שהוא חטף בתמורה לא הטרידו אותו יותר מהגשם של החורף האחרון.

הגיע היום הגדול. יום המעבר התחיל באיחור, של כולם. אלה לא התעוררה בבוקר. לצערנו זה בוזבז על יום חול ולא היה בשבת. הערנו אותה וצ׳יקצ׳ק הגענו לגן. המובילים התעקבו מספיק בשביל לפרק את התמי4 ומכונת הקפה, התוצאה הייתה (כמה מפתיעה) שאין קפה, לאף אחד.
עד סוף ההעמסה גם לשתות מים מכוס לא היה ניתן - הכוסות נארזו להן בטעות.
לקריות הגענו בשיא השרב של צהרי יולי. פה המקום להסביר על הדירה, קטנה, ישנה וחמודה. ישנה אומר - אין מזגן חזק ואין מעלית. שילוב בין השניים דאג למובילים להיות רטובים למדי. בסוף היום, שעה 15 הם נראו כמו תיכוניסט שיכור - רוצה מאוד לעשות משהו, אבל לא מסוגל לעמוד על הרגליים.
בערב, אחרי שלקחנו את הילדים, עשינו סיבוב לקנות פיצה. אחרי טריפת הפיצה עברנו למקלחות ושינה. המקלחות במינימום (רק יום לאחר מכן מצאנו את כל החוסרים) ושינה תיאורטית. חצי לילה בילינו בלרדוף אחר מוצצים ושאר הקשקושים. בבוקר קמנו עייפים ע״מ לגלות שגם בגדים אין זמינים. בתום התברדקות קצרה, עלינו לרכב ונסענו לגן. בגן גילינו פרט מעניין, אין מוצצים ברכב. שני הילדים נמצאים במרחק של שעה נסיעה מהמוצצים שלהם, ולא שמנו לב.
אחרי סבב אריזת שאריות וקניית מוצצים נסענו חזרה. אלה בלי טיפה בעיה הבינה ״נוסעים למדרגות״ ומיד ביקשה פיצה. אם זה עבד ערב לפני זה יכול לעבוד גם עכשיו. זה לא עבד, לעומת זאת הזמן כן עבד, אפילו שעות נוספות, שני הילדים הגיעו ישנים כמעט כמו אמם.
יום שישי עבר כסדרו, לא היו הפתעות.

שבת בבוקר, זמן השינה, אלה מטיילת עצמאית אלינו, שביט צועק ומקבל כרטיס הגעה. כולם חוזרים לישון, חוץ משביט. הבחור מסתובב כמו סביבון, דואג לטפס על רגל אחת ולרדת מהיד ממול. העובדה שאני מנסה לישון, לא מטרידה אותו. גם הנחירות הקצובות שעולות מאחותו ואמו, לא מטרידות מספיק.
מתישהו קמנו, עד כדי קבוע. לאף-אחד אין בגדים, ארוזים באיזור הגיהינום פינת הכבשן. בקיצור אין לנו מושג איפה הם. בסוף היום עדיין לא היה לנו מושג איפה הם, אבל יש לנו מושג איפה הם לא. מצד שני, יש חלב ויש מכונת קפה. כוסות כנראה שניקח חד פעמי (עוד חודשיים עוברים שוב) והשאר נראה.

לסיכום המעבר לגמנו קפה מהמכונה (הקומקום אפילו לא בחשמל) והלכנו לישון.