אלה ויתרה על הנעליים עוד לפני הנסיון לנעול אותן. שביט, שרץ בתחתונים וגרביים, העדיף לנעול גם נעליים. אחרי הכל נעליים זה כלום ביחס למכנסיים (שנלבשו פעמיים - מתוכם רק פעם אחת הפוך) ולחולצה (אותה הוא לא הספיק ללבוש הפוך, ולא בזכותו). כמובן, הנעליים נשארו עד לספסל הראשון, שם הם נזרקו אחר כבוד, הגרביים ירדו לאחר הסבר קצר שלי.
מתברר שהמתקן הכי חשוב בגן שעשועים הוא הדשא. ילדים צריכים מרחב לרוץ ולדרוך על קקי של כלבים, בסדר הפוך. אין חובה שהקקי של הכלב יהיה קשור לכלב, או שאפילו יהיה מקורב לקקי, מה שחשוב זה שיהיה אפשרות להודיע על הדריכה. המחשבה שזה יגרור מקלחת לא חוצה לרגע את ראשם. בקיצור, חבל שעשינו להם אמבטיה בבוקר.
אחרי מספיק התרוצצות, שזה אומר או שאני רעב או עייף או שכבר אין הורה אחר שאפשר לדבר איתו, חוזרים הביתה. בחוזרים הביתה הכוונה היא לשלב הנסיונות. תחילה לאתר את הילדים, אלה בראש איזה מתקן שלא אמורים לטפס עליו, שביט בנקודה שיכולה להיות מוגדרת רק במרחב מרוכב. אחרי האיתור מגיע המהלך הקריטי של הצמדת שני מרחבים זרים לצורך הגעה למעלית. פעולה זו לרוב מערבת פתיונות מסוג גבינה, נקניק או משהו שאמא הכינה. זה עובד הכי טוב בשעת האוכל, אז הטרמיטים יהיו מוכנים להסתער על כל דבר שמונח בצלחת (אולי לבצל יש סיכוי להינצל) במטרה לנעוץ בו שיניים.
לא ברור איך, אבל לרוב הם בסוף רצים ביחד לכיוון הבית, מסביב למעלית ומבצעים כניסה שלא תבייש טנק.
בסיכום הגענו רעבים. שביט היה מספיק עייף בכדי להירדם לפני האוכל, אלה לאחריו ושירלי הצליחה להתעורר (כשלוש שעות לאחר הקימה מהמיטה).
