היום בשעה טובה גמרתי לקרוא את הספר "מאדים האדום". את הספר קיבלתי ליום הולדתי (לפני כ-4 חודשים) אבל בהתחשב בתור של הספרים לקריאה שיש לי, לקח מעט זמן עד שהגעתי אליו. למי שלא מבין, היו 2 ספרים לבנים של ידיעות אחרונות, 2 באנגלית ועוד אחד שקיבלתי גם ליום הולדת.
ובכן, הספר זכה בפרסים שונים והרבה רעש, כולל שבחים מצד ארתור קלארק (מחבר 2001 אודיסיאה בחלל) האמת שבצדק.
הספר נותן מבט מאוד ריאליסטי על איך מתבצעת התיישבות על עולם ריק. ריק הכוונה היא לא יש ילידים לא מתורבתים או יש רק ג'ונגל שמכסה את פני השטח. ריק הכוונה היא מדבר צחיח שכל מה שיש בו זה היסטוריה של אבנים. מקום שאפילו אין בו אוויר לנשימה.
אל אותו מדבר נשלחים החלוצים הראשונים ליישוב של הכוכב. כל החלוצים הללו שנשלחו מטעם העולם הם בפועל המתנגדים הגדולים ביותר לעולם. אלו מביניהם שלא, יהפכו ברבות הימים לאותם התמונות בהן אנו משתמשים כשזורקים חיצים על הקיר.
הסופר עצמו הוא מעריץ גדול של האמריקניזציה. הוא מעריץ עד כדי כך גדול שהוא מנסה לייפות את המציאות של האיסלם ומדינות ערב ע"י הגדרת השפה הערבית כשפה אחת, כל מי שראה מצרי וסורי מדברים מבין שהשפה אינה משותפת לארצות אלו. בהמשך הוא מפיל על האיסלם ערימת דברים שאינם קשורים ולא יכולים להיות קשורים אליו, רק פסקה אחת מתייחסת ליחס המחפיר לנשים ומשפט בודד מזכיר שהמוסלמים אינם מאוחדים בכלל.
במקום אחר התרבות היפנית (למי שלא בקי בהיסטוריה התרבות היפנית שוכתבה לאחר הכניעה במלחמת העולם השנייה) מקבלת מעמד של אוטופיה, בצורה מעניינת מאוד ע"י חוסר התיאור שלה. זה מזכיר במידת מה את הדוגמה הנוצרית בה הגיהינום מתואר לפרטי פרטים ואילו גן העדן, אליו שואפים להגיע, נשאר בתור משהו ערטילאי.
בקיצור, כמו כל אמריקאי, הגאווה לא להיות אמריקאי.
תיאורי הטכנולוגיה נראים דומים במעט למה שהדמיון הנוכחי שלנו אומר, בדמיון נוכחי אני מתכוון לאיזושהי הרחבה של המציאות. אני מניח (מקווה) שיהיו כמה שינויים בעתיד בקו המתואר, בסך הכל ההיסטוריה מוכיחה שיש סיכוי טוב לטעות בחיזוי. לדוגמה, אסימוב (מי שלא יודע מי זה מוזמן להשתמש ב-5.56 לרקה ועדיף לפני שהוא מתרבה) הניח שבשלב כלשהוא כל כדור הארץ יהפוך למחשב אחד ענק. במקום שזה יקרה, המחשבים הפכו ליותר קטנים כך שאני כותב על צעצוע בגודל בלטה עם יותר יכולות חישוב ממה שהמחשב של אסימוב היה מסוגל לעשות.
בצורה לא מפתיעה סיום הספר פחות מרשים מהתחלתו. אבל אחרי שקראתי את "מלכוד 22" גם במקור וגם המתורגם וגיליתי שבתרגום הסיום היה "מסטיק" לא ברור ולא חד כמו שהייתה ההתחלה, בעוד שבמקור גם משפט הסיום של הספר הכיל את אותם נתונים שנתנו לו את הכבוד הראוי. יכול להיות שזו בעיית תרגום. בנוסף ישנם עוד שני ספרי המשך בטרילוגיה, אותם אין לי עדיין, זה יתוקן בחודשים הקרובים.
לסיכום, כדאי לקרוא. השפה קולחת, העלילה מקבלת תפניות מעניינות, והכי חשוב זו נקודת מבט מאוד מעניינת, למרות שהיא מבוססת על ערימת הנחות שאין להן (ולא היה להן) קשר למציאות. לפעמים החשיבות של ספר הינה במה שיש בו, לפעמים במה שאין בו, בספר זה היא שילוב. מה שיש בו נותן מראה על מצבנו, מה שאין בו נותן עוד מראה שחבויה תחת רובד של יש. פתרונות אמיתיים הוא לא נותן, את הסימון לבורות הוא כן.
ובכן, הספר זכה בפרסים שונים והרבה רעש, כולל שבחים מצד ארתור קלארק (מחבר 2001 אודיסיאה בחלל) האמת שבצדק.
הספר נותן מבט מאוד ריאליסטי על איך מתבצעת התיישבות על עולם ריק. ריק הכוונה היא לא יש ילידים לא מתורבתים או יש רק ג'ונגל שמכסה את פני השטח. ריק הכוונה היא מדבר צחיח שכל מה שיש בו זה היסטוריה של אבנים. מקום שאפילו אין בו אוויר לנשימה.
אל אותו מדבר נשלחים החלוצים הראשונים ליישוב של הכוכב. כל החלוצים הללו שנשלחו מטעם העולם הם בפועל המתנגדים הגדולים ביותר לעולם. אלו מביניהם שלא, יהפכו ברבות הימים לאותם התמונות בהן אנו משתמשים כשזורקים חיצים על הקיר.
הסופר עצמו הוא מעריץ גדול של האמריקניזציה. הוא מעריץ עד כדי כך גדול שהוא מנסה לייפות את המציאות של האיסלם ומדינות ערב ע"י הגדרת השפה הערבית כשפה אחת, כל מי שראה מצרי וסורי מדברים מבין שהשפה אינה משותפת לארצות אלו. בהמשך הוא מפיל על האיסלם ערימת דברים שאינם קשורים ולא יכולים להיות קשורים אליו, רק פסקה אחת מתייחסת ליחס המחפיר לנשים ומשפט בודד מזכיר שהמוסלמים אינם מאוחדים בכלל.
במקום אחר התרבות היפנית (למי שלא בקי בהיסטוריה התרבות היפנית שוכתבה לאחר הכניעה במלחמת העולם השנייה) מקבלת מעמד של אוטופיה, בצורה מעניינת מאוד ע"י חוסר התיאור שלה. זה מזכיר במידת מה את הדוגמה הנוצרית בה הגיהינום מתואר לפרטי פרטים ואילו גן העדן, אליו שואפים להגיע, נשאר בתור משהו ערטילאי.
בקיצור, כמו כל אמריקאי, הגאווה לא להיות אמריקאי.
תיאורי הטכנולוגיה נראים דומים במעט למה שהדמיון הנוכחי שלנו אומר, בדמיון נוכחי אני מתכוון לאיזושהי הרחבה של המציאות. אני מניח (מקווה) שיהיו כמה שינויים בעתיד בקו המתואר, בסך הכל ההיסטוריה מוכיחה שיש סיכוי טוב לטעות בחיזוי. לדוגמה, אסימוב (מי שלא יודע מי זה מוזמן להשתמש ב-5.56 לרקה ועדיף לפני שהוא מתרבה) הניח שבשלב כלשהוא כל כדור הארץ יהפוך למחשב אחד ענק. במקום שזה יקרה, המחשבים הפכו ליותר קטנים כך שאני כותב על צעצוע בגודל בלטה עם יותר יכולות חישוב ממה שהמחשב של אסימוב היה מסוגל לעשות.
בצורה לא מפתיעה סיום הספר פחות מרשים מהתחלתו. אבל אחרי שקראתי את "מלכוד 22" גם במקור וגם המתורגם וגיליתי שבתרגום הסיום היה "מסטיק" לא ברור ולא חד כמו שהייתה ההתחלה, בעוד שבמקור גם משפט הסיום של הספר הכיל את אותם נתונים שנתנו לו את הכבוד הראוי. יכול להיות שזו בעיית תרגום. בנוסף ישנם עוד שני ספרי המשך בטרילוגיה, אותם אין לי עדיין, זה יתוקן בחודשים הקרובים.
לסיכום, כדאי לקרוא. השפה קולחת, העלילה מקבלת תפניות מעניינות, והכי חשוב זו נקודת מבט מאוד מעניינת, למרות שהיא מבוססת על ערימת הנחות שאין להן (ולא היה להן) קשר למציאות. לפעמים החשיבות של ספר הינה במה שיש בו, לפעמים במה שאין בו, בספר זה היא שילוב. מה שיש בו נותן מראה על מצבנו, מה שאין בו נותן עוד מראה שחבויה תחת רובד של יש. פתרונות אמיתיים הוא לא נותן, את הסימון לבורות הוא כן.
