שבוע אחד (שאפילו לא נגמר)

"נו תעבור כבר", אמרתי לשבוע.

"נראה לצד הפיזיקאי שבך שזה יקרה עכשיו?", ענה לי השבוע.

"אבל בכל זאת...", אמרתי לו אנוכי.

מה לעשות, השבוע הזה היה מאוד עמוס.

דווקא ההתחלה שלו הייתה טובה. יום ראשון בבוקר התחיל כמו כל שבוע, מגיעים למשרד לנוח ולתקן באגים (לדוג דגים לפי האקדמיה ללשון). הבלגן התחיל בערב, הלכנו לקנות מנשא חדש לאלה. שירלי קצת התלוננה על המנשא הישן, אלה התלוננה גם, אבל רק אחרי שהיה את המנשא החדש הבנו שאלו היו תלונות.
מעט אחרי הקנייה קיבלנו טלפון שהחתונה של אח של שירלי תהיה ביום שלישי ב-15:00. השמועות היו כבר בשעות הצהוריים-ערב, הן אמרו יום חמישי, אח"כ יותר מוקדם, בערב סופית הייתה הודעה. את ההסבר (שידענו, פשוט לא רצינו לקבל) קיבלנו בצורה מעט לקונית. אם הכלה נמצאת על ערס דווי, יש לה בין ימים לשבועות, ובקשתה הייתה להיות נוכחת בחופה.
יום שני הוקדש לצמצום הבלגן שיהיה ביום שלישי. אם ע"י עוד עבודה ע"מ לסגור תקלות אפשריות ואם ע"י בדיקת זמני נסיעות, תיאום בין רכבים וכו'. אי-אפשר להגיד שאני זוכר הרבה מהיום הזה, זה נראה כאילו דילגו עליו במניין הימים. הדבר היחיד שהיה חשוב באותו יום הוא שחגגנו (בצורה חלקית) את יום הנישואין השלישי שלנו בהצגת תיאטרון.
יום שלישי, החתונה, בתוך איכילוב, ארגון של יום וחצי, אפילו הטבעות היו אלתור (חריטה של CNC נירוסטה) כי הטבעות האמיתיות לא הגיעו. מי שיכל הגיע, לחלק הגיע רק נציגות, ועדיין היה מרגש.
הטקס, רפורמי, לא בטוח שחרדים מוכנים לכופף חוקים אם זה לגבי אנשים אחרים. בסוף הטקס, בהתאם למסורת, שיר בפרסית. בסיכום היה טקס מאוד יפה ומכובד.
יום רביעי היה ירידת המתח. יום בו לא עשינו כלום, אפילו ארוחת ערב הייתה מחוממת. הדבר היחיד שעשינו היה טלפון לגבי התוכנית של יום חמישי.
יום חמישי, יומולדת לחבר. נכון שזה יומיים לפני התאריך (כשהתאריך לא מסתדר - מיישרים), עדיין אפשר לחגוג. כמובן שזה גרם לנו לאירגון לו"ז צפוף. התוצאה היא שאין שקיות לסנדוויץ' של יום ראשון, מה לעשות לא היה זמן לקניות האלו. כך יצא שבשעה 23:00 עשיתי סיבובים בגרנד. שלב ראשון חיפוש מעלית עובדת, עגלה עם תינוקת לא יורדת במדרגות. שלב שני היה היציאה מהחנייה. בהתאם לחוקי מרפי היציאה הטובה מבחינתנו, סגורה מ-22:00. ההודעה על כך מתקבלת בזמן בו רוצים לצאת, שווה ערך לכמה מטר מהיציאה. כך יצא שעשינו סיבובים פה ושם והגענו לבית במצב שפיכות מתקדם ב-0:00.
יום שישי שמנו ילדה במעון (אני עדיין לא בטוח שזו לא הייתה האמא שלה), המשכנו לארוחת בוקר תוך מעבר אצל הירקן להשלמת חוסרים. ארוחת בוקר הינה סיפור מורכב. רמת המורכבות מוכפל בעבור כל בן-אדם שצריך להגיע, היינו 6 ולכן התופעות התחילו בשלב לפני, גם אנחנו עשינו קניות ועוד זוג חברים עשו קניות, רק שהם קנו מוצרי חלב והיו צריכים עזרה מוראלית (מקרר שלא נמצא מאחורי דלת נעולה) מהחברים שכבר ישבו איתנו ליד השולחן. נפתר בנסיעה מהירה, לאחר הזמנת האוכל. בזמן אותה נסיעה קיבלנו את הבשורה שהאמא של הכלה נפטרה, מועד ההלוויה לא ידוע. במצב כזה כל מה שנותר זה לחכות. לחכות לנתונים נוספים, למתי, לאיפה ובגדול לכל מיני פרטים קטנים ולא חשובים.
לקח קצת יותר משעה עד שהודיעו לנו מתי הלוויה, וכ-20 דקות נוספות כדי לשנות את המיקום והזמן (למה לא את מי???).
ביצענו התארגנות בזק, הוצאנו את אלה מהמעון והבאנו אותה לסבים שישמרו עליה. מייד אחרי זה חזרנו לבית ע"מ להחליף חולצה שהיא פלטה עליה, ולסוע מהר. הלוויה היחידה שאתה יכול לאחר אליה היא הלוויה שלך...

עכשיו רק צריך שהשבוע יעבור, קצת מנוחה מהמהומה האדירה שלה השבוע הזה. פתאום השיר "Wake me up when september ends" של Greenday קיבל משמעות, גם אני רוצה לישון עד שהכל יעבור. פתאום גם אני רוצה ללכת בבוקר לעבודה, לחזור בערב הביתה, לשחק עם הילדה וללכת לישון.
זה סתם חלום על שקט שיעבור אחרי 3 ימים כאלו, רק צריך שהם יגיעו...

להקת הברווזים של אלה

קנינו ברווזי-אמבטיה.

להקה של 6 ברווזים בצבעים שונים, מצפצפים (כשאין בהם מים) ובסך הכל נחמדים. הסיבה שצריך ברווזים היא שאת האמבטיה היומית אני עושה.

כמו רוב הדברים לגבי ילד, גם הברווזים הם בשביל ההורים, האבא במקרה הזה. הברווזים היו משחק נורא נחמד, לא ברור כמה אלה נהנתה מתוספת של 6 דברים שצפים (לפעמים הפוך) בתוך האמבטיה שלה. האבא שלה מאוד נהנה להשיט אותם מסביב, לקחת אחד ולצפצף בו בשביל שהיא תנסה לתפוס, להניח אותם עליה. בשלב זה ראיתי משהו מאוד חשוב.

אלה ירשה מאמא שלה לפחות תכונה אחת. היא הצליחה להטביעה את אחד מהברווזים תוך שימוש בלשון בלבד.

אחרי זמן מה התחלתי להוציא את הברווזיה. השיטה היא מי שעף למים (שווה ערך לאלה העיפה אותו) יוצא. אלה מבחינתה גם ניסתה (בהצלחה לא זניחה) להוציא את המים מהאמבטיה.

הברווז האחרון ששרד הוא הכתום.

הברווזים, כמו צעצועים נוספים וכמו ההצגות והסרטים לילדים, יותר מעניינים את ההורים שמחוייבים לגרור לשם ילד, לפעמים בוכה, לפעמים אפילו ישן, רק בשביל להכנס.

בטח יום אחרי זה בגן השיחה נשמעת ככה:

"אתמול אבא הביא לי ברווזי אמבטיה"

"וואו איזה יופי, איך הם?"

"אני עדיין לא יודעת, הוא שיחק איתם כל זמן האמבטיה, וברגע שאני רציתי לגעת בהם הסבון נכנס לי לעיניים ועד שנפתרתי ממנו, אבא חזר לשחק בהם..."

סערה

אפשר להגיד שמבחינתנו הסערה התחילה ביום חמישי. זה לא שהייתה רוח חזקה, הגשם אפילו לא זרזף ולמען האמת הלילה היה בהיר וכוכבים כיסו את השמיים. זה היה בגלל ההכנות.

התחלנו בביצוע של קניות לחמין, תערובת של קטניות, תפודים וכו'. בנוסף ניצלנו את היום שלפני להיפגש עם חברים. ביום הסערה, כך הנחנו, נשאר ספונים בביתנו.

יום חמישי עבר, בילינו כמו שצריך ע"מ למלא מצברים לפני הסופה.

ביום שישי דאגנו לבשר לחמין, הכנו את הסיר בצורה יפה. ליד פעילות החמין היה גם לחיות, אבל הסערה הצפויה שיושבת בקצה האופק דואגת לנדידת הריכוז בצורה קבועה. גמרנו את כל ההכנות בזמן טוב לנמנום בצפייה למטר כבד.

לעת ערב התחילו הרוחות. תחילה קלות, כמעט לא ברור שהולכת להיות סופה. בהמשך הן התחזקו לכדי רוחות אמיתיות שאינן משבים קלים. הגשם הגיע בלילה, כנראה תוך כדי חלום, את התוצאות ראינו רק בבוקר.

לשבת בבוקר הגענו עייפים משנת לילה מאומצת. איכשהו בשעה 12:00 כבר קמנו, זה הרבה בשבילנו, לרוב בשעה 15:00 ניתן למצוא אותנו מגששים אחר הקפה של הבוקר. החמין יצא סביר, היה חסר זמן בישול, אבל התבלון דואג להיותו טעים, גם אם יום לאחר מכן הוא הרבה יותר טעים. אחרי חמין צריך לעשות פעולה חשובה - לרבוץ. רביצה עשינו כדת וכדין, למרות שדאגנו לכמה דברים בבית על הדרך.

השבת הסתיימה בטיול בו אפילו רומי סבלה מקור, היא העדיפה לחכות לבוקר עם השירותים רק כדי לא להישאר דקה נוספת ברוח הפרצים שמשתוללת בחוץ. אלו הם חיי כלב בימי החורף.

יום ראשון בבוקר היה יותר דומה לשעה שלפני עלות השחר, אור עמום שלא מסוגל להאיר את החדר, ברקים חותכים את הרקיע מדי כמה דקות והרעמים בעקבותיהם מרעידים את הבית והלב. יום כזה גורם לך לרצות לחזור לפוך, לאטום הכל ולישון. לישון, לישון ולישון עד שיהיה יפה בחוץ, או לפחות עד שיהיה אור בחוץ. זה לא עזר ובסוף, שהיה בשעה הרגילה, יצאתי מהבית באותה שעה כמו בכל יום.

ביום שני כבר היה יותר מואר, מהבית יצאתי תחת אור השמש, יום קריר כמעה. בצהריים היה חם מדי (בשבילי נודניקים), אבל זה בגדר נסבל. אחרי הצהריים חזרתי לגשם של סוף הסערה, אין דבר יותר כיפי מלהתקרבל בפוך כשבחוץ מטפטף, או יותר ממטפטף.

ביום שלישי הכל נגמר. אין גשם, אין ברקים ואין כלום. סתם שמש וחם מדי (להוריד 2-3 מעלות ויהיה מושלם). עדיין יש מחשבה שאולי יהיה עוד, כנראה זה לא יהיה בקרוב.

תם חנוכה

יום אחרון של חנוכה. רגע לפני ששוכחים את הנרות, הסופגניות, הלביבות והשרפות. עצרתי רגע לחשוב מה היה לנו בחג.

כמובן שריפה של הכרמל. שריפה כזו גדולה גורמת לאנשים להוציא את הטוב שבהם בתרומה ואירוח. לעומת זאת לזוללי הנבלות (עיתונאים כמו שהם מכנים את עצמם) היה זמן לשפוך דם. הרבה דם הם שפכו בזמן השריפה כשזה לא היה מתאים, יותר מאוחר הם שינו כיוון ושפכו דם נוסף, רק אחרי שכבתה האש אפשר היה לכוון את להקת הצבועים הזו לאשמים האמיתיים. יום נוסף והם עסוקים בלחפש טרף חדש.

לא על השריפה הזו כדאי לדבר. בחג הזה הייתי בכמה הדלקות של נרות, בעברית שריפות קטנות. הראשונה הייתה כי מישהו נזכר באמצע מסיבת ימי ההולדת המשפחתית של החודשים ספטמבר עד נובמבר בכך שעכשיו חנוכה.
מייד מארגנים נרות, לא בטוח שבכמות הנכונה, אבל למי אכפת. גפרורים ע"מ להדליקם, את השמש הכי קשה לנעוץ, ולכן הוא לא ימוש ממקומו, אליו הוא הוכנס לא בוער. לפעמים, אפילו בעזרת הסכין לא ניתן לגלף את שאריות דונג.
קצת אש, עוד קצת אש - במקום האלכוהול שחסר, ושירי חנוכה שמושרים בקנון לא מתוכנן. פה המקום להסביר מה זה אומר "קנון".
במצב תקין קנון אומר שישנן כמה קבוצות ששרות וההפרש ביניהם נשאר קבוע. במשפחה זה אומר, ישנם כמה בודדים ששרים, ההפרש ביניהם לא קבוע (הוא תמיד קיים כך שזה גם לא 0), המילים הן חלק נסבל מהשיר. בניסוח הברור יותר השיר סובל מהשיבוש שלהן. המנגינה, כמו שאבא שלי נוהג להגיד: "כשמתקרבים אליה, תגידו שלום". אם אלה תחשוב ש-"להלהלה" זו מילה בעברית, אני לפחות אדע מהיכן זה צץ.
בסיכום חזרנו הביתה עייפים אך רצוצים.
ביום למחרת קיבלנו הדלקת נרות כדת וכדין, לפי כל כללי הטקס שזכרו בעל פה. הווה אומר, אל תגיד את התפילה בצורה ברורה, פן תתוקן על שגיאה שלא בטוח שהיא שגיאה. את השירים יש לשיר כמו שאוכלים דג - משאירים רק את הראש והזנב. בקיצור איפה שרש"י שכח משהו, יש לעזור לו לפרש, לשנות ולעשות שמח מהיהדות. נכון זה נוגד את הדיבר האחד-עשרה (לא תהנה), אבל זה מהנה.
עוד מספר ימים עוברים ויש הדלקת נרות בגן של אלה. אלה שהבינה את רעיון המסיבה אחרי 10 דקות, החליטה לעבור לשלב היותר חשוב. אוכל. סופגנייה, עדיין לא נמצאת בתפריט (אולי אם שמים בבלנדר ניתן להגדיר אותה כנוזלית מספיק) ולכן היא קיבלה אוכל מזין. ההורים קיבלו סופגנייה, בהמשך הערב רפי גינת הוכיח שזה שקול לקערת קורן-פלקס שנחשבת לארוחת בוקר. אולי כדאי לנסות את הרעיון, לאכול קורן פלקס בחנוכה, גם זה משמין...

שריפה נעימה לכולנו, לאלה ששוחטים ולאלה ששמים את הפוליטיקאי שנשחט על האש. אילו רק היינו עושים משהו במקום לברבר את עצמנו לדעת...

אוף נזלת

ביום רביעי היינו אצל הרופא לבדוק את אלה. למען האמת היינו אמורים לקחת מרשם וללכת, אבל מישהי השמיעה רעשים של מנוע משתנק אז נכנענו.

זה מצב מוזר שבו רופא מצונן מסביר לאבא מצונן שביתו מצוננת (זה מה שקוראים למצב בו התינוקת מחזיקה יותר ליחה מריאות). האמא כמובן עסקה באותו זמן בלדאוג, לדאוג שקר לה, שחם לה, שיהיה לה רטוב מהגשם שעוד לא הגיע ושיבש לה מדי החיתול. הרופא, ייאמר לזכותו, לא התרגש מכלום והסביר שהרבה שלא יקרה. ההצטננות / וירוס תעבור מהר.

יום חמישי, אני בלי קול. שירלי לא שמה לב לעובדה זו, למעט בכמה מקרים זניחים. מתברר שאפשר לנהל דו-שיח בלי שאחד המשתתפים מדבר, התנאי הוא שהמשתתפים הינם בעל ואישה. בכל מקרה לא הייתה הפרעה אמיתית מבחינת אלה, קצת קשה לאכול, קצת קשה לנשום, זה לא משהו שמפריע לתינוקת שתחגוג בעוד יומיים 4 חודשים.

בערב לקחתי תינוקת מצוננת וממולאת, אם כי אני לא בטוח שהמילוי היה סימילאק ולא ליחה. אחרי האוכל (של אלה, לא שלי) ארזתי תינוקת ונסענו לאסוף את האמא של התינוקת מהעבודה, ובדרך לעשות קניות של הכל חוץ מהחלב... הולך להיות לי שבוע מבוסס תה ליומיים הקרובים.

יום שישי, היום הקצר במעון. שמנו את אלה אחרי ארוחת הבוקר שלה והמשכנו לארוחת הפנקייקים שלנו, ניצול העובדה שההורים שלי בקיבוץ, ועדיין יש חדר-אוכל בו ניתן לפגוש אותם.

לצהוריים שירלי החליטה שמרק עוף יעזור לגרון שלי. מרק עוף הוא דבר בריא, לפי האסקולה הפולנית. לעוף זה בטוח לא בריא להגיע למרק. כמה זה עזר לגרון, אני לא יודע, בטוח שזה עזר לבטן. אמנם היה קצת יותר פלפל שחור מהרגיל (בתקווה שזה יעזור להעביר את הצינון) אבל זה לא הפריע לנו לטרוף.

בערב היינו אצל חברים. הם יותר קרובים להיות משפחה, רק ללא שעת ההתברברות בנבכי אילן היוחסין. אלה מצאה שהעגלה היא מיקום משעמם, ידיים הן הרבה יותר מעניינות. הרבה ידיים הרבה יותר מעניין, אין ידיים לא מעניין - צריך לבכות. בכל מקרה היא דאגה לקבל "תשומי" מכל מי שלא התנגד באופן תקיף.

עד שהגענו חזרה הביתה כבר לא נשארה סיבה להפעיל מובייל. אלה טרחה לפתוח עיניים, לסובב את הראש ולחזור לשינה עד הבוקר.

יום שבת - שינה. טוב שינה שלי, הפרעות ב-7 וב-10 עקב אוכל של אלה. שירלי התעוררה מתישהו בשעות שאפילו השעון לא מראה, ולא חזרה לישון. היא הספיקה לעשות מעבר על כל המטלות של השבוע, לטפל באלה, להאכיל את רומי, להוציא אותה לסיבוב ובסך הכל לעשות כל דבר שלא קשור למטבח. חוץ מלסלק אותי מהמטבח כשהשתהיתי בו ליותר זמן ממה שדרוש לשם עשיית אוכל לאלה. יש מרק מאתמול ואתה עדיין חולה (שווה ערך לאתה חי בפולנית).

אלה עדיין עם נזלת, פחות אבל עוד הרבה. אני בלי קול, אבל שירלי יודעת לנצל את המצב ("שתיקה היא הסכמה"). "תיקח את התרופה ותלך לרופא" ,כאילו שחסרות לו תרופות והוא צריך כדור שאני לא מסוגל לבטא את שמו.

למה לא נותנים לתרופות שמות יותר הגיוניים מרצף של 20+ אותיות שאחרי שבילית שעתיים בשינונם הרוקח אומר שזה נגמר, אבל יש תרופה דומה. תרופה זו היא ... (30+ אותיות), זהה לחלוטין ובנוסף "ניתן לבטא את שמה". כמובן, אם גם אתה רוקח או רופא. שאר העולם מבטא אותה בתור "בהההההההה".

בערב הגענו לביקור אצל ההורים. המעבר מ"הורים" ל"סבים" גורם לתופעות חדשות. מההתגלגלות על המחצלת ליד התינוקת, דרך נסיונות לשיר שירי ילדים (בלי לזכור את המילים) ובשורה התחתונה להתנהג כמו ילדים קטנים בגיל מבוגר. המעקב אחרי הסבים עדיין מעייף אותה יותר מהסבים, זה ישתנה בקרוב ואז יהיה לנו יותר "מעניין". הכוונה היא לשלב בו הילד משכיב את סבא וסבתא לישון והולך לשחק ב-DVD השלט ושאר החידושים שהסבים מסתבכים בהפעלתם.

יום ראשון על הבוקר אלה קיבלה חיסונים. היא דאגה לצעוק יפה כשכאב לה (אחרי שהמחט יוצאת...), ומעבר לזה לחייך, לעשות עיניים וכל דבר נוסף שאפשר על מנת להתחמק מבדיקת שמיעה. התוצאה היחידה שהייתה לי ברורה היא שהיא שומעת באוזן שמאל, ורואה את המראה ממרחק 2 מטר (ומחייכת אליה). היא למדה משהו מההורים בתחום של איך לחרב בדיקות.

עכשיו, בעוד ריחו של מרק עוף (כבר ללא העוף שנאכל אתמול) באוויר, מעט אחרי שאלה סיימה את ארוחת הערב שלה, ולפני ארוחת הערב שלנו. אפשר להגיד שלום לנגלה זו של הנזלת, לפחות בנגלה הבאה כבר נהיה מוכנים.  אלה כבר לא מנוזלת, עכשיו זה רק "שאריות"...

אריה שמידט

היום היינו בטקס לרגל הוצאת הספר "עובד כמו כלב" מאת אריה שמידט ז"ל, כל סיפורי אלווין (הלינק הוא לראשון).

כמעט שנה לאחר פטירתו בטרם עת, הוצא לאור הספר. מעבר לעובדה שהטקס היה מאוד יפה, ודאג להזכיר לכולנו מי היה אריה שמידט, הייתה גם מידה של נחמה בידיעה שהוא חסר לעוד אנשים.

באריה נפגשנו לראשונה בצורה הכי מוזרה שאפשר, הוא "דרס" את רומי בשיעור ניידות. רומי, שהייתה עדיין חדשה, נשארה מחוץ לחנות בגדים בידיו של אבא של שירלי - אריה (ישנם כמה אריות בעולם) וכך היא נדרסה ואריה גילה שיש כלבי נחייה.

מעט זמן לאחר מכן הייתה הפעם הראשונה בה גם אני ראיתי את אריה ויהודית. זה היה בנופש, שאילולא היה יוצא לנו להכיר את הזוג שמידט, היה מוכתר כ-"בזבוז זמן מטורף". להיפגש עם חברים אני יכול בבית, ויהיו לי גם כוסות של 600 מ"ל לקפה.

באותו נופש ישבנו וקיטרנו על איך זה שמביאים וטרינר שאומר לעשות דברים שכלב נחייה לא יכול, מעצם היותו כלב נחייה, לעשות. או איסור (שאפילו לא טרחו להודיע עליו מראש) על הכנסת הכלב לחדר האוכל. אנחנו התעלמנו ממנו בתור "בדיחה חסרת טעם", לאחר מכן הסתבר לנו שזה לא היה כך. אפשר להגיד ששם קיבלנו דוגמה לאיך אסור להתנהל.

בהמשך הזמן יצא לשירלי להתווכח איתו על דברים מגוחכים. האם לשלוח את המכתב בבוקר או בערב? האם צריך לשים קו מתחת ליוד בתשבץ או לאו? באחת מהפעמים נדרשה התערבות של יהודית. היא שאלה את אריה "דווקא עם שירלי אתה רב?" כנראה שיש משהו בין יוצאי רומניה.

מותו של אריה היה הפתעה מאוד לא נעימה. איש כזה גדול שעדיין חושבים מה הוא היה אומר, איך הוא היה חושב וסתם שחסרה ההערה שהוא תמיד הוסיף.

לסיום, עוד 2 אנקדוטות.
הראשונה, אפילו מהקבר האדון שמידט מצליח להשפיע. לראיה אני אזכיר שלרגל הוצאת הספר התכנסנו וסופסוף יצא לי להכיר אנשים שונים איתם אני מחליף מיילים על בסיס קבוע.
והשנייה, גם בעניין הטקס. בשלב מסוים המקרן סירב לעבוד. תוך 20 שניות היו שם 5-6 גברים, מסתובבים ומחפשים. לאחר מספר דקות לא יכולתי להתאפק ואמרתי לשירלי: "חסרה כאן הצעקה של אריה, תחברו מחדש את כבל של החשמל למקרן..."

סיכום שבוע ההכנסה למעון

יש ימים שפשוט מטרפים אותך.

השבוע האחרון ריכז אותם יפה, מעך אותם לעיסה רצופה ונתן לי אותם בחמימות. מעניין לדעת שגם שבוע הבא צופן בחובו הפתעות כאלו...

יום ראשון, קבור בנבכי העבר עד שצריך שימוש בבעלת האוב (או באחת מן האתונות) בכדי להעלותו. יום זה היה היום הראשון במעון. יום אינו בדיוק ההגדרה לחצי שעה, אבל שיישאר.

יום שני, עדיין חלק מההיסטוריה העתיקה, אולי מבבל, ביום זה שלחו את שירלי לקפה ע"מ לבלות עם אלה. לפי ההגדרות של המעון ה"קפה" צריך לקחת שעתיים בערך. אני לא יודע לגבי בני-אדם. בשבילי, אני בטוח, שעתיים זה המון זמן לקפה. במחשבה שנייה, אולי התכוונו ל-2 ליטר קפה? במחשבה אחרונה (שביתה איטלקית של המוח לרגל סופשבוע) זה הזמן הממוצע שעומד גבר ליד הדלת, עם המפתחות ביד, לפני שנוסעים ל"חמש דקות בלבד".

יום שלישי, אלה הוכנסה למעון על הבוקר. על תוצאות אותו יום ניתן לקרוא בבלוג קודם, רק צריך להוסיף שאלה עדיין לא קראה אותו.

יום רביעי, שירלי הייתה צריכה להתייצב בת"א לרגל בחירות של הנהלה לעמותת הנעזרים בכלבי נחייה, אני מקווה שזכרתי את השם נכון. הבחירות, למען האמת בצדק, התקיימו בשעה 16:00-18:00 (עם כל המסביב). מה שאמר שלהוציא את אלה נפל עלי. להביא את אלה נפל על שירלי שהספיקה להתלונן שהיא לא מכירה (את הדרך, הצוות, המדינה, העולם ומזג האוויר) מספיק טוב. במזל לא הייתה לה ברירה, כך התברר לה שהיא מכירה את הדרך טוב מאוד.

בשעה 17:00 לקחתי את אלה. בדרך עברנו בדואר - סגור ביום ד'. לאחר מכן היה שלב האוכל שלי, של אלה, האמבטיה, ההחלפות, משחק בלול וסתם שינה (הסדר אקראי לחלוטין).

היום הסתיים לאחר ששירלי שבה הבייתה בשלום, והספיקה להאכיל את אלה (האוכל בבוקר לא נחשב).

יום חמישי, לכאורה היום ה"רגיל" הראשון בשבוע זה. בהתחשב בעובדה שימי חמישי לעולם אינם רגילים, זה משהו בעובדה שיש סופשבוע בסוף היום. וכך, אלה במעון, שירלי בבית - הכנות לקראת החזרה לעבודה, אני בעבודה - הכנה לקראת העבודה בבית.

כשהגעתי לבית התברר שיש בעיה עם התוכניות שלנו, לקנות לאלה בגדים. מתברר שהחנות נסגרת ב-20:00 ואלה לפי הערכה תקנית תסיים את הארוחה באותה שעה. כמו תמיד התוצאה היא "אמא עם אלה, ואתה תעשה את כל השאר"...

אני מקווה שהבגדים יתאימו לדוגמנית. סך הכל קניתי בהתאם לגיל, אבל זה לא גורם להתאמה. אלה יחסית קטנה, צריך לזכור שהיא יצאה חודש לפני הזמן המשואר.

יום שישי עבר עלינו בסידורים ושינה. חבל שאנחנו לא מצליחים לסדר לעצמנו יותר שינה במשך השבוע, לא נורא עכשיו עדיין ניתן לנצל את השבת.

את קורותינו בשבת נברר בזמן אחר, צריך לאתר את מכלול הנזקים שעשינו. כפי שניתן לנחש לא היינו בבית, אלה ניצלה עובדה זו עד הסוף (ויותר) למטרותיה היא, זאת אומרת בלגן.

זה השבוע שהיה, מה הולך להיות בשבוע הקרוב גם אלוהים לא יודע. רק ידוע שהתוצאה הסופית הייתה 42.

מעון אחרית הימים

היום אלה עשתה את היום המלא הראשון במעון.
בדקנו, סיירנו, ביקרנו ועוד ערימה של "נו" ששייכת לרשימה. בסיום הבוקר ב-7:00 הבאתי אותה למעון. היא חייכה (כרגיל) והחליטה להנות מהשהות במקום.
האמא שלה, לעומת זאת, נשארה בבית. גודל השגיאה התברר במשך היום, עת לאמא היה זמן לדאוג. לנשום לא היה לה זמן... ההתחלה הייתה ב-9:00, טלפון שתיאורטית לא היה קשור, ועדיין נגרר לבדיקה יסודית של איך קיבלו אותה במעון (כמו שק תפוחי-אדמה - זורקים אותה מאחד לשני) אחרי שאתמול היא ראתה אותם עובדים. למה מה השינוי מאתמול? בשביל הסברים כאלה לוקחים עורך דין, הוא ידאג לזבל את הנייר בהרבה מונחים שבסוף יהיו לא נכונים, וייקח כסף על זה כאילו שהוא מביא יהלום.
נרגענו מההסברים האלו, שעה 11:30, מתחילים לחשוב את מי (יש כאלה שאומרים מה) אוכלים היום. פתאום, טלפון. עכשיו צריך את המספר להתקשר אליהם לברר (מה לברר? כמה דציבל היה הגרפס בארוחה האחרונה???), למזלי אין לי את הטלפון זמין. זה לא גורם לחוסר תושיה מצדה של שירלי, היא כבר תמצא אותו, תתקשר פעמיים אליהם, פעם אחת אלי (להודיע שלא קרה כלום), עוד פעם לסבתות (הן מודאגות...) ולמישהו נוסף עקב טעות בחיוג. רחמנות על המסכן שיגיד שזה לא מעניין אותו, אחרי הפולניות, השיפוד והצלייה הולכים להעביר אותו לטיפול המשפטי על העלבת אם.
לסיום היום קיבלתי הסבר מדוייק (שהלך בכיוון ההפוך לכרונולוגי) על היציאה מהמעון, שלקחה 2 דקות. ליתר ביטחון ההסבר חזר על עצמו מספר פעמים בוריאציות שונות. בקיצור, עבר. אלה, שעדיין לא הפנימה את החידושים, החליטה להעביר את המשך היום בשינה ואכילה.

Liron Anavy - sent by blackberry

שביתות עליך ישראל

היום הוכרז שכמעט בטוח שמחר יש שביתה כללית של המשק, מטעם ההסתדרות. במקביל יש שביתה של המורות השיקומיות.

השביתה של ההסתדרות היא מסיבה פשוטה, לשדוד עוד קצת מהקופה הציבורית. אחרי חוק האברכים גם גנבים נוספים רוצים לקבל את ליטרת הבשר שלהם.

המורות השיקומיות שובתות (יש רק מורה אחד, אז ההטייה חוקית לפי הדקדוק העברי) אחרי הלנת שכר של שנים, פגיעה בזכויות סוציאליות, כאשר המפרק הזמני כבר צריך לסגור את השערים. משרד הרווחה, מי שהיה אמון על הפיקוח, זורק אותן לעזאזל. מצד שני, הן לא אמרו אף-פעם "מגיע לי".

בישראל תרבות הגניבה בעזרת החוק היכתה שורשים עמוקים. כל חבורת גנבים ששודדת את הציבור מקימה לעצמה ועד עובדים ומצטרפת להסתדרות. ראשי ההסתדרות, אותם צריך לתלות כמו כל פיראט אחר, כבר מזמן לא עובדים. הם עסוקים בלדאוג לעוד תוספת של אחוז למשכורות. מי ישלם? זה לא מעיניינם, את העלוקות לא מעניין מאיפה הדם מגיע, רק שיגיע והרבה.

החוקים בישראל גם לא מותאמים לעידוד תעסוקה, בצורה לא מפתיעה. אם בוחנים ביסודיות את החוקים לקצבות בישראל, גם חוק האברכים נכלל בקטגוריה זו, מתברר שאסור לעבוד ע"מ לקבל קצבה. במקום לבוא ולאמר, מי שעובד יקבל יותר, אומרים "אל תעבוד!".

אני יודע מה אני הולך לעשות, להצביע בפריימריז למועמדים שלא הצביעו בעד השטויות שמועלות בכנסת, ובהמשך להצביע גם בבחירות למפלגה הגיונית. למי שעדיין לא יודע קיים אתר בשם כנסת פתוחה שנותן את כל המידע הקריטי הזה.

הטלפון

יום שישי בערב (להבדיל מערב שישי בו יש את המפגש המשפחתי המסורתי), כרגיל הניסיונות לתאם עם מי ומה לוקחים שעות, מה שהביא אותי לכתוב על המכשיר בו מבצעים את התיאומים עצמו.

משום מה לאנשים יש נטייה להתקשר לטלפון בבית. הרעיון הזה הוא מאוד נחמד, אין דבר יותר חשוב מלראות את ערימת הכביסה המלוכלכת מהבהבת בהתאם לצבעי תצוגת ה-LED. למה הטלפון בתוך הכביסה זו שאלה טובה. מצד שני הטלפון תמיד נמצא במקום בו יש הכי פחות הגיון להשאירו.
דרך אגב לפעמים הוא גם משמש לדברים מועילים, לדפוק מסמרים בקיר זה הדבר הראשון שעולה בראש. גם כדורגל יכול להיות אופציה טובה. חבל שלדבר בעזרתו היא אופציה גרועה.

מכשירים סלולריים, שהינם בבחינת טלפון פלוס, הוסיפו את האפשרות לאבד טלפון גם מחוץ לבית. אמנם יש מקרים שגם הטלפונים האלחוטיים יצאו מהבית, לרוב המטרה הלא רשמית הייתה שימוש באנטנה (באורך מטר+) לשיפוד אנשים שלא ענו לשיחת טלפון.
אם אלכסנדר גרהם בל היה רואה את השימוש שעושים היום בהמצאה שלו הוא היה מתהפך בקברו. ההוכחה שהוא לא רואה את זה היא העובדה שהוא עדיין לא חפר את דרכו עד אוסטרליה.

מהטלפון למענה הקולי.
שירות חשוב שנותן לסבתא שלי את האפשרות לנהל דיאלוג ארוך עם האוויר. הסיבה, כצפוי, נורא פשוטה. סבתא לא שומעת טוב ומכסה על כך ב"ניחושים", הרעשים הסטטיים של קווי הטלפון גרמו לה לחשוב שיש משהו בצד השני וכך אחותי קיבלה הודעות ארוכות (והזויות) בתא הקולי. באיזשהו שלב היא ביטלה את השירות מהסיבה הזו בדיוק.
אני יותר סובל מהודעות מהסוג השני, "תחזור אלי". אני שומע את ההודעות האלה רק בזמן שנוח לי (23:00+), להתקשר אל מישהו חזרה בשעה כזו? האמת שהייתי מתקשר חזרה עבור משהו חשוב, אבל קשה לנתח הרבה מהמשפט הנ"ל. אחרי הפעם השלישית שאתה חוזר אל מישהו שאומר "שכחתי" מה הייתה הסיבה, נגמר הסוס ואתה מבין. הודעות מסוג זה מיוצרות ע"י חברות הסלולר במטרה לגרום לך לשלם על עוד זמן אוויר!
גם אם מישהו מת זה יכול לחכות. בעיקר אחרי כמה פאדיחות מסוג ישו (שמת וחזר לחיים) שחלקן אפילו תועדו במצלמות.

למען האמת יש מעט סיבות טובות לחזור למי שהתקשר אליך לפני שעתיים ומעלה. מצד שני, יש המון סיבות טובות להשתמש בהגיון. לפי מבחן התוצאה, הגיון נזרק לפח ראשון.

מזל שלטלפון יש עוד כמה פונקציות, אחרת לא היה אפשר לשגע אותי כל-כך בקלות.
Liron Anavy - sent by blackberry

סיכום בריתה

יום שבת 23 באוקטובר שעה 2 בלילה. 19 שעות מתחילת היום לפי השעון, לפי ההרגשה - עשור.

זה מרגיש כמו משהו מהעבר הרחוק, אבל, היום התחיל כששירלי קמה, האכילה את רומי, האכילה את אלה והוציאה את רומי (לאו דווקא בסדר זה). אני באותו זמן עדיין ניסיתי לישון.

בשעה 9:00 סופית הייתי צריך לקום. נסיעה קצרה לספר שיסדר את שירלי, הוא לא הזיז איברים חשובים (האף שלה זז בכוחות עצמו 10 ס"מ למעלה).

חזרה מהספר, אירגון שלי, של אלה ושל הדברים הנחוצים חיתולים, מגבונים, אוכל ו-נעליים של אלה. את האירגון קטע טלפון של שירלי שהודיעה שהיא כבר סיימה להתארגן ולכן צריך להחזיר אותה. הגעתי לשם עם מכנסיים מחוייטות, חולצה מחוייטת וכפכפי-אמבטיה...

חזרה לבית, עוד כמה דברים קטנים ויאללה נוסעים. הגענו ב-11:40. מתברר שזה כבר מאוחר... אמא שלי הספיקה להתקשר בדאגה לברר האם ביטלנו, חברים כבר הספיקו להגיע וליתר ביטחון כשהוציאו (כל מי שנכח עזר בהוצאה) את אלה מהעגלה התברר שהיא עם נעל אחת. הנעל השנייה נפלה ברכב, אבל למי אכפת, העיקר יש סיבה לפניקה.

האירוע עצמו עבר בשקט יחסי, ברכה של הרב (ידיד של המשפחה) ורחל (קצרה היריעה מלתאר). הרבה אנשים, חלקם התלוננו שהסבתא "גנבה" את הילדה בהתחלת האירוע והרדימה אותה טוב-טוב עד לסיומו. התינוקת מצידה אמרה שהיה אירוע חלום, אבל היה טוב להתעורר בסוף ולראות איך כל מי שנשאר משתטה בעזרת בובות שהביאה הדודה. זה מוזר לקרוא לאחות שלי דודה?!?

בסך הכול המטרה העיקרית של אירוע כזה היא להוריד עומס מכולם.
מאיתנו ע"י ריכוז כל מי שאחרת היה מגיעה אלינו לבית וגורם לנו לעוד בלגן (שלא חסר כרגע...) מהאורחים ע"י הגדרת מועד ברור שאפשר להגיע, לראות את אלה או סתם להגיד מזל-טוב ולצאת מידי חובה. בנוסף זה ברור שהם לא מפריעים, משהו שלא תמיד ברור כשמגיעים לביקור בבית.
אפשר להגיד שזה נועד להקל על כל מי שיש לא בעיה להגיע, לא משנה אם זו בעיה של זמן, כשרות, "פולניות יתר" או סתם מרחק (כן זה פתר לחברים מרחוק את הבעיה).

היה נחמד. מצומצם בכוח, ע"י ההגדרה שלא נזמין את כל החברים אלא רק כאלה שזקוקים לתירוץ או שאין אירוע בלעדיהם. אפילו בצמצום היינו צריכים אולם, אני לא רוצה לחשוב על מה היה קורה אם באמת היינו נותנים דרור לעצמנו בנושא ההזמנות...

אחרי שגמרנו לסדר את הדברים באולם חזרנו הביתה, להחליף בגדים (חוץ מלאלה, זה חמוד והיא עדיין לא מתלוננת) ולרוץ להורים של שירלי. הרעיון של להישאר בבית עם האדרנלין לא נשמע טוב. אולי לאלה ולרומי, אבל אחת לא מתלוננת כל זמן שיש בקבוק זמין וחיתול יבש, ואת השנייה ניתן לשחד ע"י טיול או צעצוע או סתם ליטופים.

המעניין הוא שעד לשעה 20:00 לא אכלנו משהו מסודר וגם לא חשבנו על לאכול. רק בשעות הערב קלטנו את המצב, זה היה בערך שעה לפני ששירלי התחילה לנקר. אלה בזמן זה קיבלה טיפול א"א מסבתה, רק שהיא לא תצא מפונקת מדי מכל זה...

את הכתיבה נאלצתי לעשות בהמשכים, בהתחלה כי הייתי עייף, לאחר מכן כי לא היה זמן, בסיכום הכל כתוב. גם מה שלא כתוב במפורש, כתוב.

נ.ב. לאלו שלא הגיעו: הפסדתם:)

רימונים

אתמול ביקרתי במסעדת פועלים קטנה שנמצאת ליד העבודה שלי. למסעדה קוראים "רימונים", לפי מה שהולך שם זה כנראה רימוני-יד.

כמו כל סיפור טוב גם הארוחה ההיא התחילה בישיבה. ישיבה שהייתה אמורה להיגמר ב-12:00 ובפועל נגמרה ב-10 דקות איחור. מה עושים? הולכים מהר לארוחת צהריים במקום הקרוב ביותר - "רימונים".

קיבלתי מספר אזהרות לפני ההגעה לשם. קיבלתי תיאורים ערטילאיים של המקום. הדבר היחיד שלא קיבלתי הוא הסבר מעמיק על מה קורה שם.

המקום נקי! אין שום חרק באזור, למרות שאני לא בטוח שהסיבה היא נקיון ולא איזה חוש טעם מינימלי שקיים בנמלים.

נכנסים המקום עמוס עד אפס מקום. מזל שהגעתי רק עם חבר אחד... ההסבר שלו לעומס היה פינוי איטי, זה לא עומס אמיתי.

השלב הראשון הוא לקחת שתייה, אני יודע שכאן ישראל, אבל בכל זאת. לקחתי בקבוק מהמקרר, לפי הטעם הכניסו אותו למקרר אחרי בישול ארוך בשמש. כמובן שזה התגלה רק לקראת הסיום, עת לגמתי נוזל זה.

השלב הבא הוא סלטים. אין מה להגיד, פה הם שיחקו אותה. הסלטים מדהימים ביחס לסוג המסעדה (או ביחס לשאר...)

אחרי הסלטים צריך לשים הכל על השולחן ולקחת את המנה העיקרית והתוספות. אני לקחתי מנת גולש. הבשר הגיעה מפרה(?) זקנה שכנראה נחתחה ישירות לקוביות גולש. בערך חצי מהבשר היה חתיכות שהקצב שלי היה מתבייש שהן ייצאו ללקוח. בנוסף הבישול היה מהיר (למה שעתיים על האש, חצי שעה תספיק) וליתר ביטחון נזרק פנימה שמן (מכונות?) שיעזור להסוות את גודל האימה.

ליד זה לקחתי אורז לבן (שספג הרבה רוטב מגעיל מהגולש) ושעועית שאותה לא רצחו בצורה גסה כמו את הבשר.

באמצע האוכל חברי טעם מהצ'יפס אותו הוא לקח וגילה שהוא קר. ללא היסוס הוא הלך ע"מ שיחליפו לו את הצ'יפס. ההחלפה התבצעה בצורה הבאה:

שפוך מהצלחת למגש הגדול (ממנו נותנים את המנות)

ערבב במגש הגדול

קח כף צ'יפס מהמגש הגדול ושים בצלחת

הדבר היחיד שהיה חסר לארוחה זו בשביל להיות סרט אימה הוא בקבוק ג'וני ווקר רד לייבל.

משל בכוס

לוקחים מהמדיח כוס נקייה, ממלאים מים בחציה ושמים על השולחן.

האופטימי אומר: חצי כוס מלאה.

הפסימי אומר: חצי כוס ריקה.

הרווק אומר: כוס נקייה.

הנשוי אומר: שוב אישתי שכחה כוס ומתכוונת להאשים אותי.

והאבא מסתכל, מחכה 5 שניות לבכי, שותה את מה שיש שם, מנגב את השטח עם חיתול, בודק את העריסה (התינוק ישן אבל לך תדע...), מריח את החיתול, מחליף את החיתול, מחליף טיטול, מאכיל את התינוק, מאכיל את התינוק דרך הפה, מחליף בגדים לכל מה שבאזור, מסתכל מסביב ואומר: הייתה כאן כוס מים לפני רגע...

תובנות חדשות

היום, אחרי מעל חודשיים עם תינוקת, גיליתי שינוי קטן ומדהים. שינוי בתכנון.
הכוונה שלי היא לא לשינוי ברמה של סדרי עדיפויות, שינוי זה כבר היה והוא ברור למדי. השינוי שגיליתי הוא בדרך הטיפול בדברים. אם לפני הלידה איחור באספקה היה מקפיץ אותי מיידית, פתאום שמתי לב שהצעת מחיר מתעקבת שבועיים, חבילה בדואר גם מעוקבת לזמן לא ברור. טלפונים בכלל נשכחים, ברכות לימי הולדת מגיעות באיחור של כמה ימים (יש התראות בכל מקום שקרוב לאמבטיה ולבקבוקים). הדבר היחיד שמבצעים בזמן הוא קנייה של סימילק, חיתולים ואוכל לרומי (בסדר הזה). כל שאר הדברים סובלים מתופעת השכחת הנפוצה.
תחת השכחת אפשר לרשום גם את היום בו הגעתי לעבודה ללא הכרטיס לחנייה. זה לא נחמד לחנות ללא כרטיס, במזל היה מקום בחוץ. או לחילופין לשכוח ארוחות כאילו שאני עובד בסטארטאפ. זה נכון שתינוק דומה לסטארטאפ בהרבה מובנים, הוא דורש המון זמן וכסף אותם הוא לא יחזיר בטווח הנראה לעין, ובכל זאת נגררים להרפתקה הזו שוב ושוב.
הדבר היחיד שהשכחת לא משכיחה הוא את שעות השינה האבודות. למען האמת, היא כן, אבל הסביבה דואגת להזכיר כך שהאפקט לא קיים. היום כל מי שאני פוגש מגיע מהר לשאלה "כמה ישנת?", אני עמדתי עם סטופר ליד המיטה הלילה וראיתי שישנתי 5 שעות, 3 דקות -ו41 שניות בדיוק. או כשזה מישהו שלא באמת מבין "כמה תישן הלילה?", אם הייתי יודע הייתי ממלא טוטו...
עוד דבר שמדי פעם נשכח הוא הדלי לניקוז מי האמבטיה. דלי זה יש לא מטרה יחידה, לדאוג לכך שלא תהיה הצפה בחדר של אלה אחרי שמרוקנים את האמבטיה. על לדאוג שלא יהיה רטוב ויתרנו, יש תינוקת שאוהבת לעשות בלגן במים בכל רגע נתון. הבעייה הרבה יותר חמורה אחרי שמוציאים את המים מהאמבטיה, וניחוח הסבון על הרצפה הופך להיות מפחיד כמעה. כל מה שחסר הוא כלבלב שיבוא לרחרח (או להרטיב את הפרווה) ובכלל יהיה לנו ריח של סבון תינוקות בבית. לפחות על אלה אפשר לסמוך במצב זה, תוך פחות מ-30 דקות של ברדק כזה היא כבר תדאג לתוספות ריחניות. למדנו בדרך הקשה, תינוקת ללא חיתול זה כמו פצצה כימית שהופעלה, עדיף לנטרל מייד ולא לברר עוד כמה זמן יש...

נ.ב.
בשנייה לפני השליחה נזכרתי שלשכחת יש הגדרה משפטית (איפה שניתן לשחוט מישהו תמצא עו"ד) אמנזיה.

היה עוד משהו, אבל כאמור, שכחתי.

Liron Anavy - sent by blackberry

לעולם לא יהיו לי מספיק חברים

היום איבדתי חבר.

זה לא שקרה לו משהו, זה רק שהוא השתנה.

כבר יצא לי לאבד קשר עם חברים, חלקם התרחקו, חלקם סתם עברו לזוגיות, אבל זה אף-פעם לא היה בצורה כל-כך מכוונת.

עד עכשיו הספקתי לאבד קשר לחברים כל פעם שהטלפון הוחלף. גם עכשיו אני מנסה לאתר מספרי טלפון של חברים שהלכו יחד עם המכשיר שעליו היה ה-Windows Mobile. הסיבה שעכשיו שמתי לב לזה ולא לפני חודשיים כשהמכשיר שבק היא שאני מנסה להזמין אותם לבריתה של אלה ובאמת שמסתבך באיתור.

הבריתה תתקיים ב-22/10/2010, ראו זאת כהזמנה אישית עקב חיסול של עוד פלאפון (הפעם ללא שום פעולה אלימה). אני אשמח לצלצול אל 052-3990728, לפחות בשביל לוודא שיש את המספר בזיכרון של המכשיר.

רוב החברים אליהם התקשרתי שמחו להגיע. לחלקם כבר היו תוכניות לאותו יום אז הם לא יגיעו, אבל זה צפוי כשמתקשרים שבועיים-שלושה לפני התאריך. אני חייב להגיד שההיענות היא גבוהה מהצפוי למרות שלרובנו כבר יש ילדים (בגילאים שונים, חלקם גם פחות מ-0), אבל חסר המפגש כך שמתאמצים ומגיעים.

כך אני בין הטלפונים, אותם ניתן לבצע רק בזמנים מסויימים ולא צפויים. הסיבה היא אותה סיבה שכרגע אני מקליד ביד שמאל בלבד - אלה, שסובלת מהתקפת גזים ורעב ביחד. מתישהו תהיה גם תמונה, אבא שלי לא יפספס הזדמנות לתמונה כזו.

היום ביצעתי עוד כמה טלפונים (2 או 3 ליתר דיוק, ההספק נמוך) ובאחד מהם קיבלתי תשובה "לא נגיע". זו לא הפעם הראשונה בסבב, כנראה שגם לא האחרונה, היוצא דופן בתגובה הוא שהיא הגיעה לפני שאפילו אמרתי תאריך. זה היה ללא התייעצות וללא שום היסוס, תשובה מיידית ושלילית. לא היה בירור מי מגיע ומי לא (מה לעשות, מפגש של החבר'ה הוא דבר שכבר לא בשגרה...), לא בירור של המקום (יחסית קרוב) ולא שמץ של רצון לתת הסבר.

אין לי בעייה להבין שכלכלית זה קשה להגיע לאירועים, אני עדיין עם הטראומה של חיפוש עבודה חודשיים לפני שיש תינוקת (שהפכו לחודש לפני כי מישהי מיהרה לצאת). אין לי גם בעייה להגיד שלפחות לגבי חלק מהאנשים יותר חשוב לי שיגיעו מאשר מה הם יביאו (אם בכלל). הסיבה העיקרית לאירוע היא כי הבנו שיותר קל להציג את אלה פעם אחת מרוכזת לכולם, מאשר לנסות לבצע תכנון יומי שמווסת את כמות האנשים בבית ללא יותר מ-15...

אותה סיבה הורידה אותנו מהעץ של חנוכת בית, פשוט לא ברור איך דוחסים משהו כמו 100 אנשים (++++) לדירה שמגיעה ל-100 מטר עם המרפסת. אחרי שנחתה עלינו ההבנה שחנוכת הבית במתכונת זו תמשך חודש נתנו אור ירוק, וזה נמשך קרוב לשנה... עדיין יש חברים שלא הגיעו לכאן (הזמנה ברמיזה, או לפחות בערך ברמיזה), אנחנו עושים את המקסמום לתיקון של האוול הזה.

תחושת האובדן של חבר היא בגלל חוסר הרצון לנסות. חוסר הנכונות להגיד לחברים "תעזרו לנו ב..." לא משנה מה. חוסר הנכונות להגיד מה באמת מפריע, לא מה הסימפטומים של המחלה. זה לא מיידי ההבנה שיש הבדל בין הסימפטומים המחלה לבין הגורם למחלה. האנלוגיה המתאימה היא לטפל בשפעת של מי שיוצא לשחק ערום בשלג כל פעם שהוא מבריא, הריפוי הוא של ריפוי מחלה שתחזור בעוד שבוע כי לא נעשה שום נסיון לפתור את הסיבה למחלה.

זה לא משנה מה הבעייה, הפיתרון של להתחפר בתוך הבית ולהיעלם לא יעבוד בטווח הארוך. בטווח הקצר זה אולי עוזר קצת לסידור המחשבות בראש, לסידור העדיפויות בחיים וסתם להירגע מעט. אולם, לאחר מספר ימים או שבועות במקרים קשים, חשוב לחזור ולנסות להנות קצת מהחיים. אסימוב כתב בסיפור קצר שלו בשם "רכבת לגיהנום" תיאור מבריק של מתי הבן-אדם הכי מאושר. המסקנות שלו הן כל-כך פשוטות שאני לא אכתוב אותן.

אני לא רוצה התנצלות. לא בעל-פה, לא בכתב ולא בשיחת טלפון. כל מה שאני רוצה הוא את החבר שלי בחזרה.

אני רוצה את החבר שאיתו אפשר לצאת בימי שישי למקומות הזויים (לפי הקריטריונים של ההורים שלנו). חבר שאפשר ללכת איתו לטיולים באזור, אפילו ברגל למרות שזה לא שייך לתחביבים הבולטים שלי... בקיצור חבר שקיים יותר מאשר בתור "חבר" בפייסבוק. מה לעשות, פייסבוק הוא כלי ע"מ להודיע דברים לכל החברים ביחד. זה כלי מצויין, אני יכול להתעדכן ולעדכן במהירות, זה עדיין לא הגיע ליכולת של להחליף ישיבה עם כוס קפה בסלון (עם חלב 3% וללא סוכר). יש מעט חברים עימם אני מצליח לשמור על קשר ללא מפגש פעם בכמה זמן. למען האמת גם חברים אלו (וגם אני) עושים לפעמים סיבובים מטורפים רק בשביל פגישה קצרה.

אני יודע שזה כבר אבוד. אני עדיין רוצה.

The sweet sting of the SCORPIONS

Usually this blog is written in Hebrew. The reason behind it is its audience, no "outsider" gives a damn about how it feels to drive the local road on a typical workday. Yet from time to time a globally interesting issue arises. This is one of those issues.

Yesterday, October 4th to be exact, we were at the scorpions rock show. I say show instead of concert, because they did one hell of a show.
I'll begin at the very beginning (just where genesis ends). At about mid June 2010 I saw a small advertisement for the scorpions concert to be performed on October 4th, a day before Shirley's birthday. Knowing she loves the stinging bustards, and the disbanding announcement from January, I quickly did my homework and ordered 2 tickets. Luckily I did so, a day before the show only a bunch of lousy tickets were left, on the day of the show none were left.
We got there in time, after putting the baby at my folks', and driving all the way to Tel-Aviv. It took the time, we spent an hour in the traffic jams. Finding the parking lot was a problem on its own, the police had their say on the matter. Anyway we made it to the concert in time.


The show began, the speakers roared, the electric guitars howled their electrifying sound, the drums beat dictated the hearts' beat. WOW, it's a real show, IT'S REAL.
The songs of the scorpions are long time members of the "classical hall of fame". To tell the truth, in my wedding the band did a cover of "send me an angel" for our 1st (and only) slow dance. If I had to summarize this grand show in just one line it'd be "rock like a hurricane". Even on the farewell tour they still love the show, love to perform together, using the togetherness to extract the best of each other.

If you missed it - tough luck!


What can I say, we loved it. We loved every single second of it. It was over in no-time for us, but the memory lingers on, and will stay forever.

The SCORPIONS sting has the feeling of honey, I can only wait for the comeback.

כובע

יש משהו לסבתות עם כובע של תינוק. זה כנראה הדבר היחיד שעליו הן בטוח יסכימו. זה לא משנה דת, גזע ומין, סבתא תמיד תגיד שהתינוק צריך כובע.

מה מביא אותי להרהר בכובע? העובדה שהוא מסתובב בבית ללא מטרה (שוב...) זה קורה אחת ליומיים שלושה, יוצאים מהבית, חוזרים אל הבית, פורקים את כל הציוד ומאבדים את הכובע.

בצורה מוזרה יש לנו רק כובע אחד. זהו הפריט שהכי מתלכלך (מדרכה, כביש, רכב וכו') ומצד שני "למה צריך יותר מאחד?"

כך יצא שאנחנו מחזיקים שמיכה בכל מקום, מוצץ בתיק ומוצץ בעריסה. שניהם מכירים את הרצפה הכביש והידיים של סבתא ששוטפות אותם בוקר וערב לפני שאלה מפילה אותם שוב. אבל כובע אחד ל"קיץ" וכובע אחד ל"חורף".

מתי נוסיף מוצץ (או 3...) - מייד, זה רק תלוי במתי יהיו 2 דקות פנויות.

מתי נוסיף כובע - זה סיפור. צריך לעשות סקר שוק. יש חנות באילת שמוכרת את הכובע בשקל (ישן, לא חדש) פחות. אולי בנסיעה לשם שמתוכננת לסתיו של 2020 נעבור ונקנה. אחרי סקר השוק יש לבצע סקר פדחת, האם התוצאה של השוק מחשמלת מספיק את הראש? באם לאו חוזרים לשלב הראשון של הסקר.

היתרון הגדול בכל הסקרים הללו הוא שבסוף היא תהיה מספיק גדולה בשביל שזה לא יהיה רלוונטי ואז זה יחכה לילד הבא (בתקווה שהוא יגדל יותר מהר מהסקר).

בסוף במילא לאלה יש ידיים שיודעות מצויין להעיף את פיסת הבד שיושבת לה על העיניים ומגרדת בראש.

סיכום סוכות

עוד חופש נחת עלינו. התוצאות הן בלבול מלא של כלל הבית.
אלה, עדיין עם קצת שאריות מהחיסון, כבר לא יודעת מי יאכיל אותה ואיפה. גם האמבטיות כבר לא בשעה כל כך קבועה כמו קודם. לפחות ההורים במצב רגיל - רצים לכל הכיוונים תוך זריקת פיסות אינפורמציה לא חשובות אחד לשני.
שירלי, ללא שעון ביולוגי, עסוקה במה יהיה אחרי החגים. איך היא תבשל ומה. שאלת האיך נובעת רובה ככולה מהעובדה שעכשיו יש מצב בו בתנור יש מאפה מוכן ובעריסה יש תינוק צורח, אל מי פונים? את הבעייה של איך רומי תצא פתרנו על ידי מנשא. אחרי חיפושים ובדיקות של כמה סוגים בסוף נמצא הפיתרון. מנשא שהוא רצועות מרופדות בו מושיבים את אלה והיא מצידה בודקת את כל העולם, נושמת את הסביבה ומתפרעת.
רומי, האגף השפוי, מנצלת כל הזדמנות ל"צומי" ללא שמץ בושה. בשאר הזמן היא ישנה ואוכלת. כמו כל כלב טוב היא דואגת להציג את ראשה הפרוותי בכל מקום בו אין לכלב מה לעשות. מעבר לזה היא מדי פעם פוגשת חבר על 4 שעימו ניתן לשחק. פאי התבלטה בתחום הזה בעיקר כשהיא עברה לשחק "ים-יבשה" תוך ניצול העובדה שלרומי אסור להיכנס למטבח.
אנוכי, כותב שורות אלו, עדיין מחפש את שעות (שנות?) השינה האבודות.
והעולם כמנהגו נוהג, חג הבא יהיה חנוכה - חג השריפות הגדול...

סיכום ביניים של החגים

חגים. אני מנסה לבצע סיכום של קורותינו בזמן זה. הסיכום נכתב בהמשכים, במצבים שונים של עירנות, בין ישן לגמרי שלא זוכר מה הייתה תחילת המשפט, לבין "ער" אותו מצב בו מתגלות כל המטלות שנשכחו היום. לכל מי שמודאג, אני גם שוכח לענות לטלפונים ולצלצל לאנשים. ניתן להשאיר הודעות אצל שירלי, גם היא יכולה לשכוח אותן, היתרון היחיד בזה הוא שאז זה לא אני אשם...
התוצאה העיקרית של ריבוי החגים היא שאין לי מושג מה קורה עם עצמי. אני ניקיתי את המקלדת של המחשב! זה יכול לסכם את מצב הבלבול. לא צריך לדאוג, היא עדיין מלוכלכת, רק העברתי מגבון שלא יגיע לאלה...
מחוץ לבלגן הכללי ולענני הערפל שעוטפים את המוח בשעות העירנות קיימות שעות השינה בהן לא ניתן לעשות הרבה מהפחד שהן ייגמרו תכף בזעקת רעב. שירלי כבר מזמן איבדה את השעון הביולוגי, גם שעון יד אחד הפסיק לתפקד (אבל זה לא קשור).

היום אלה קיבלה חיסונים. לחשוב על החיסונים כששירלי קוראת מתכון זה רעיון רע. הרגע נשמעו גניחות של "יוווווו זה טעעעעעעעעעעים". עם מחשה על המזרק וספר מסדרת דמדומים ליד המיטה זה מעביר צינה כלשהי בלב, אפילו שלי... טוב כנראה שאני לאט לאט מתיישב יותר טוב בנעליים של "אבא" (נעלי עבודה מלאות בוץ כשחושבים על אבא שלי, מעניין איך אלה תדמיין אותם כשלה יהיהו ילדים).
יום שני היה שקט, עד לאמבטיה אז קיבלנו הסבר לפתגם הידוע: "לא לשפוך את התינוק עם המים של האמבטיה". מישהי דאגה לעשות קקי בתוך האמבטיה, מייד עם כניסתה למים. תוך פחות מ-2 דקות המים היו עם גוון ירקרק וריח מתאים. המים רוקנו כשהגברת בפנים ועקב בעיות לוגיסטיות הוחלט על מקלחת צרפתית להיום. חיתול עם סבון בתור סיפתח וחיתול להוריד את הסבון לסיום. בין לבין תינוקת משועשעת שהבינה מצויין איזה ברוך היא עשתה ודאגה לסחוט כל שבריר שנייה של תענוג מהאירוע.
יום ראשון נמצא בערפל טוטלי, כנראה שיש משהו להדחיק, אני רק לא זוכר מה:)

שבת בילינו עם חברים במסעדה, לשם שינוי הארוחה הייתה משותפת לשלושתנו יחד עם זוג חברים. מישהי צייצה לנו בזמן האוכל וכך שירלי נאלצה לחכות מעט יותר מהדרוש לסטייק שלה (היה מצויין - טעמתי) לפחות את הגניבות ממני היא יכלה לבצע תוך כדי האכלה. לא צריך יותר מדי ע"מ לשאוב אוכל מהצלחת של הבעל, בנוסף זה אוכל ללא קלוריות, הקלוריות במצב זה הולכות לבעל.
בנוסף קנינו מנשא שמתאים לתינוקת פראית שלא אוהבת יותר מדי חום. המנשא נוסה בהצלחה עם רומי, עכשיו נשאר רק שרומי תנסה אותו בעצמה ונהיה מסודרים. חוץמהחלפת החיתולים, לא ברור לנו האם רומי צריכה לסגור את החיתול עם הפה או עם הרגל. אז היא בינתיים משמשת כסוס בלבד (סוס-מגבת ריר ליתר דיוק). העכבר הגדול כבר דואג מעט לתינוקת, בעיקר בעיתות משבר - אז הסירנות מתחילות לפעול ורצף האריות נשפח מגרונה של זמרת האופרה.
עוד דבר חשוב שקרה בשבת הוא הציוצים עצמם. סופסוף יש ציוצים שהם לא רק "אוכל אוכל אוכל" או "גזים ברררררפפ גזים ברררררררררררפ, תנו לישון!" אלא ציוצים אמיתיים. מבט לכיוון מסויים ורעשים שדומים לנסיון שיחה, למען האמת לפעמים זה מרגיש בדיוק כמו לדבר עם אמא שלה.

יום שישי בערב, חזרנו מבילוי שכמו תמיד התחיל מישיבה בבית תוך מחשבה "מה עושים היום?" מחשבה כזו מובילה לסקר של את מי לא פגשנו הכי הרבה זמן ביחס למרחק + כמות הזמן הפנוי. התשובה גרמה לטלפונים בזמן האוכל (של אלה) תיאום הגעה (איחרנו בשעה...) נסיעה בפועל, גילוי שחסר מוצץ, קרב סוער על למה חסר מוצץ, קרב סוער על למה לא צריך מוצץ והסכמה סופית שאם התינוקת ישנה אז היא לא צריכה מוצץ. אלה קלטה את השלב האחרון והחליטה לא להירדם בזמן שהיא הייתה צריכה להיות רדומה, זה בהמשך.

הגענו, מתברר שככל שמגיעים מיותר נקודות התחלה יש יותר בלגן בתיאום. אנחנו לא היינו יותר מדי מסודרים בהגעה, פעם הבאה ניקח יותר מארוחה אחת לאפרוח שמצייץ לנו אחת לארבע שעות. אחרי התאקלמות קלה ושתיית כמויות של "תה" שמתאימות לגמל קטן (לא היה נעים לשתות יותר), ניסינו להתארגן על מה אוכלים או לפחות על האיפה. פה נכנסה העובדה שצריך לתאם בין 4 נקודות פתיחה שונות. לכל אחד יש דרישות משלו לגבי האוכל, קפה בלבד, לא פיצה, משלוח, לא משלוח וכו'. מלאכת התיאום נעשתה בשיטת הנאבוט. מכה בראש או מסדרת את הבן-אדם (הכללה גסה אבל הכרחית) או משביטה אותו כך שבסוף ההצבעה תהיה פה אחד (רעב...)
בין לבין לאלה היו דרישות משלה. אוכל בכמות ומילוי החיתול. כמובן שלא היינו מספיק מאורגנים להחלפה ואלה דאגה לנצל את העובדה עד הסוף, החיתול היה צהוב ירוק ריחני במיוחד עת הוא נשלח אחר כבוד לפח. עצירת נשימה בוצעה ע"י האבא והבת, בעוד האמא מביטה עליהם בפליאה על מה ולמה הם משנים את צבע עורם לכחול.

ימים רביעי וחמישי נשכחו בתהום הנשייה. מתברר ששבוע הוא בקירוב טוב זמן אינסופי... אני רק זוכר את הדג שנלקח ע"י חברים לפח תוך חשש שמה הוא יקפוץ מהמגש לרצפה לפני שהוא יבצע את ההיכרות הרשמית. היו שם הרבה סיפורים מסביב, אבל זה נראה כמו ספגטי מבחינתי. כנראה שיש סיבה לכתוב דברים כשהם קורים ולא לחכות להזדמנות...

צום כיפור

צום כיפור.
הדבר החשוב ביותר ביום זה הינו האופניים. אפילו לאלה שצמים (עליהם בהמשך).
אופניים הינם כלי תחבורה זול (יחסית) ונוח. בנוסף אופניים לא זקוקים לדלק. כמו בכל שנה אנחנו מתכוונים לצאת לסיבוב אחרי ארוחת הערב. השנה יש תוספת של עגלה, אותה רוכבי האופניים יצטרכו לעקוף. תמיד קיימת האפשרות שרוכב האופניים לא יהיה מספיק מיומן (לא כל ההורים הם הורים טובים), לרוב זה מסתיים בשריטות, לפעמים בשברים מינוריים.
האפקט השני שיש לאופניים הוא איבוד השכל. שנה שעברה שמענו בקצה הירידה למטה ילד שמתלונן על כך שצריך להגיע עם האופניים לבית. מה לעשות חוקי הפיזיקה נשמרים ובנוסף לא ניתן לסוע עם רכב עד צאת החג. לרכבים אדומים יש פטור טבעי מאיסור זה... סכנת האבנים עדיין תקפה לגביהם.

הדבר השני שיש ביום כיפור הוא הצום.
אני אוהב אנשים שצמים!
הסיבה הראשונה לכך היא תחרות, ליתר דיוק חוסר בתחרות על האוכל. זה כמו שצמחוניים הם עזרה לא נורמלית לאוכלי הבשר מעצם זה שהם לא אוכלים בשר.
הסיבה השנייה היא שאין דבר יותר נחמד מלראות אדם שבמשך כל השנה הוא חילוני מנסה להצדיק את הצום שהוא מבצע ביום כיפור. הייתי אומר שזה נשמע מגוחך לבקש מחילה על חטא שתבצע יום אחרי הצום, אבל הכנסייה הקתולית עשתה תעשייה כזו גדולה ממחילות על חטאים (גם עתידיים) שלא ניתן לייחס לזה חשיבות. חוץמזה תודה. אתם כנראה מכפרים גם על החטאים שלי, כולל על חוסר הצום בצום-כיפור.

הדבר השלישי וההכי כייפי הוא ה"אין מכונית". כן, אני שמח שאי-אפשר להגיד לאף-אחד "עוד חצי שעה אני אצלך, תוודא שיש חנייה..." יצאנו בערב לסיבוב עם העגלה של אלה ועם רומי. לאנשים יש זמן לדבר, רובם צמים כך שהחלפת מתכונים לא הייתה על הפרק. חוסר המכונית גם הורגש בעובדה שאנחנו היינו "הממהרים", להבדיל מרוב האנשים לנו היה צורך להיות בבית אחרי שעתיים-שלוש ע"מ להאכיל את אלה. ארוחת הערב שלנו, כאמור, נאכלה לפני הסיבוב והקפה עם עוגה במרפסת חיכה עד אחרי האמבטיה וההאכלה של אלה.
לגבי קפה ועוגה במרפסת, גם זה מקבל תפנית מדהימה בצום-כיפור. פתאום אנשים משאירים את האור במרפסת מכובה. הרחוב ממול נראה חשוך ברובו,אולם ברקע יש זמזום של אנשים מדברים שעולה מכל הכיוונים ומתמזג בצרצור הצרצרים מהיער. במצב זה אפילו אלה הרגישה נינוחה למדי (שווה ערך ישנה...) בתוך העריסה תחת עינה הישנונית של רומי.

עד עכשיו נהננו מצום-כיפור זה, נקווה לטוב מחר.
לסיכום שאלה קטנה, האם צום בצום-כיפור הבא יכפר על חוסר צום בצום-כיפור הזה?

תובנות לשנה החדשה

שנה חדשה. חשבתי שאני אסכם מה היה ומה צריך להיות, אבל לא, כרגיל עיכוב קטן שינה את כל התוכניות.
את בוקרו של ערב החג בילינו בבית ובקניות של מעט מוצרים חסרים. משהו כמו יום שישי חוץ מהעובדה שנגמר החלב בסופר(!?!) ומיהרתי לחזור ע"מ לשמוע את המצעד בגלגל"צ, לא היה שווה, אבל זה בילוי משותף חביב.
בערב עצמו הגענו לקיבוץ לארוחת החג ולפגוש חברים. זה תמיד נחמד להתחיל שנה חדשה בארוחה מוזרה, אף-פעם אל תמעיט בערכו של טבח בקיבוץ. הייתה מנה שהיא אלתור. הרעיון - שיגעון, הביצוע - דיכאון. איכשהו זו הייתה המנה העיקרית של שירלי וכך היא משארה רעבה.
תוספת נוספת לבעיה הייתה אלה. אלה, שהוסעה בעגלה בפעם הראשונה בקיבוץ גרמה להתקפי חרדה לאמא וכדי שיהיה מעניין יותר נזכרה שהיא גם רוצה לאכול מיד בסיום ארוחת הערב. את הקפה שירלי שתתה בבית, ואילו אנוכי שתיתי ברכב את מחצית כוס הקפה שלקחתי. מחציתה השנייה של הכוס נגמעה ע"י מדרכה בעלת חורים. אחרי כל הבלגן הזה מיהרנו לבית לאמבטיה (של אלה) ולשינה (של אף אחד, בזכות אלה).
בחג עצמו נסענו להורים של שירלי. אריזה דקדקנית של התיק הצילה אותנו ממספר לא מבוטל של תקלות. קורס באילוף סבתות וסבים היה עושה ניסים אם הייתה אפשרות ליצור אותו.
נתחיל מההתחלה. בלילה לא ישנו טוב - גזים (אולי ניתן למלא בהם את מיכל הסודה?) מה שגרם לנו להתעורר באיחור. מצאנו את עצמנו עומדים לפני ההחלטה האם להאכיל אותה אצלנו או אצל הסבים. הפור נפל ולקחנו אותה לסבים לפני שהיא הבינה שהיא רעבה.
אצל הסבים היו מעט יותר ידיים מכרגיל בהחלפת הטיטול. אלה הבינה את גודל המשימה וביצעה אותה בצורה כמעט מושלמת. היא דאגה לקקי מייד כשהטיטול לא היה במקום ולאחר שהסבתא התאוששה מההלם הראשוני וטיפלה ב"חרדל הריחני" הגיעה המנה השנייה, שפריץ. הסיכום היה, החלפת בגדים, סבתא המומה וערימת תירוצים מגומגמים שהצחיקה אותנו - למודי הנסיון. בהחלפות הבאות כבר ידעו מה הולך לקרות ופעלו בהתאם.
בהמשך, באיחור של כשעה עקב החלפת החיתול+האכלה של אלה, אכלנו ארוחת בו-צה-ערב. תוך כדי ארוחה היה מצעד לעגלה שגרם לארוחה להימשך כמו ארוחה צרפתית. מובן מאליו שכמה מנות (לפחות אחת מוצהרת) חוממו פעמיים בגלל שהן נשכחו, עקב גיחה לעגלה, לפני שהן הגיעו לשולחן.
נכון לכרגע (וכנראה לנצח) אין לי מושג מה בדיוק אכלתי. זה היה טעים, אבל ראשי היה עסוק ב"איפה אלה נמצאת" או "על איזה ידיים" היא מבלה כעת. בצורה לא מפתיעה אלה הפכה להיות מן תפוח אדמה לוהט. טוב שלא עשינו מדורה, מישהו היה בטוח זורק אותה פנימה לבישול מהיר.
בדרך חזרה עצרנו אצל הדודים, להגיד שלום ולהציג לראווה את מה שהפך כבר לשק תפודים המנמנם בשקט בכל מצב. ביקור קצר (של כ-2 שעות) בו ניתן לראות את העתיד - בת המבוגרת בכמה חודשים מאלה. והיהלום שבכתר, דודה מאכילה את אלה.
חזרנו לבית עייפים אך רצוצים, מהר סיימנו את האמבטיה. הלילה עבר בשקט יחסי, בבוקר הוערנו ע"י אחותי שהגיעה לביקור יחד עם ארוחת הבוקר. במצב רגיל זה לא קורה, כשצריך להאכיל תינוק כל 3-4 שעות, הכל יכול לקרות.
המשכנו לאחר מכן את דרכנו לקיבוץ, ביקור סבים קצר. חזרה לבית למען האכל תינוקך (וקבל אורחיך). הפכנו למארחים גרועים, כל דיכפין ילך ויכין לעצמו קפה/תה - העוגה במקרר.
אחרי מאמץ עילאי להחליט מה עושים ביום שישי בערב, הגענו להחלטה. יוצאים לבית קפה. מכיוון שבחרנו בבית-קפה בעל מנות לא טעימות במיוחד עשינו ארוחת ערב מקדימה מהירה כך לנוכל לאכול קינוח חביב ליד הקפה.
מפליא אותי שלא זרקו אותנו על כמות הזמן שבילינו שם ביחס לגודל ההזמנות. בכל מקרה היה כיף להיפגש עם חברים במקום נורמלי, בזכות מניפולציה קלה (הקדמה של הארוחה במעט) היה חלון זמן של כ-3 שעות בהן אלה ישנה.
כנראה שאת השנה היהודית מסכמים בסליחות - ביום כיפור, רק צריך לברר איך עושים את ארוחת הבוקר של אותו יום...

לילה של מטרנה

בראשית ברא אלוהים את החיתול. והחיתול היה יבש ופרוס ולבן ובוהק.
ויאמר אלוהים מה אעשה עם דבר כזה יפה ונעים? חשב ומצא. הבא אדחפהו לתחתו של תינוק ואגרום לו להיות חום, צהוב, מקומט ומסריח.
זה נראה לי ההסבר הכי משכנע לקיום של דברים אלו.

זעקות השבר האחרונות שעלו מחדרה של אלה הביאו אותי למסקנה זו.

התחלת הסיפור היא בליל אמש, בצורה לא סטנדרטית "ליל" מתייחס באמת ללילה ולא לערבו של יום.
אלה, שנכון להיום מפתחת קריירה כזמרת אופרה, החליטה לא לאכול 120 סמ"ק של מטרנה אלא להסתפק ב-60. כמובן שלהסתפק ב-60 לא הגיוני בשלב זה של החיים ולכן עוברים למצב אותו הורים מכירים מצויין - פניקה.
במצב זה עושים טלפון לדוד מאמריקה שלמד וטרינריה (נפל בשנה הראשונה בגלל שהוא הרעיל בטעות את נושא המבחן), את השכנה עם 20 הילדים (שלא זוכרת את השמות שלהם), את החברים, ההורים הסבים (מה זה משנה שהם לא זוכרים את שמם) ובאריכות רשימה את כל העולם.
הרופא לעולם לא יקבל מקום ברשימה זו. ברגע שהוא יכנס תפטר הבעיה, אנחנו לא רוצים שזה יקרה.
אחרי הפניקה, מה לעשות היא בסוף אכלה, עוברים לתיקון הנזקים. לא צריך משלוח מיוחד של טיפות מאמריקה. צריך להחזיר את הסבים למיטה (למרות שעכשיו הם עונים לשם שלהם). צריך להחזיר את כל הדברים שיצאו מהארון יחד עם החיתול.

כנראה שהלילה יהיה בכל זאת שקט. אחרי הכל גם תינוקות מתעייפים מדי פעם מלשגע את ההורים!?!

דיאטה

כרגיל, את הדברים החשובים בעבודה מקבלים ליד הקפה. היום זה היה ההסבר על דיאטה.
מתברר שלנשים יש השקפה שונה על הדיאטה. הדבר הראשון הוא המטרה! דיאטה נועדה, לפי הנשים, להעברת שומנים לבריאות. לגברים יש הגדרה יותר פשוטה: להרזות.
אחרי שמתגברים על הבעייה של מה מנסים להשיג נכנסים לבעייה של הדרך.
לאישה מותר להפוך את הבעל לפח. "יש כאן חצי שניצל שלא גמרתי, תאכל..." אני מבקש כרטיסים להצגה של הבעל שיעיז לעשות את זה.
במקרה הצורך אני גם אעזור לקבור את השאריות (מהבעל, לא מהאוכל).
עברנו את השלבים הבסיסיים של המטרות, האמצעים וכנראה גם ההגיון ואז הולכים לפי השיטה. אני אעבור על כמה מהשיטות ששמעתי עליהן ובסוף על שיטה שראיתי שהיא עובדת.
שיטת הצבעים. שיטה מעניינת של לאכול דברים לפי הצבע, יום אחד ירוק, יום שני אדום, יום שלישי צהוב והלאה... היתרון ישנם כמה צבעים שלא ניתן לאכול בהם הרבה (שחור, למעט אם נותנים את מלאכת הבישול ל"רב אומן") מצד שני הצלחת יותר אסתטית. זה לא יוצר תערובת ירוקה צהובה שלא ברור האם היא בשלב של לפני או אחרי העיכול.
השיטה המעניינת השנייה היא להוציא את הפחמימות מהתפריט. הרעיון מעניין, אבל זה לא ישים (זה מאוד בריא עבור אנשים מיותרים). איך עושים סנדוויץ' בלי פחמימות? לחם זה פחמימה. גם לחם מקמח מלא, גם פיתות ואפילו מצות הן פחמימות. מה שמשאיר את האפשרות לדחוף פרוסת נקניק בין 2 פרוסות של גבינה צהובה ולקוות לא לסתום את כל העורקים בפחות מחודש.
שיטה נוספת היא להחליף סוכר בדיאט. זה באמת מועיל. כמות הקלוריות יורדת מיד לאזור הסביר, התוצאות יחסית טובות. פיתרון מצויין עד שקוראים את האותיות הקטנות, החומרים האלה הם או מסרטנים או עם חשד שהם מסרטנים, אבל לא נעשו מספיק מחקרים (גזר רדיואקטיבי לשפני הניסוי???) בצורה עקבית למדי מוכיחים שהדברים האלו לא ממש בריאים.
השיטה שאני מצאתי שעובדת הכי טוב היא: "שלח את אשתך לדיאטה".
כן, זה עובד. לא נעים להוסיף סוכר לקפה שלך בלבד. אם היא עוברת לסוכרזית אתה תמצא את עצמך שותה קפה ללא סוכר כי זה יותר טעים מהקפה עם סוכרזית, אבל לא הוספת סוכר.
היא לא אוכלת פחמימות, אתה תאכל אותן בתור סנדוויץ' בעבודה ובבית תשלים את שאר אבות המזון. אותו דבר עם צבעים, את ההשלמות תעשה בעבודה, בבית תשרוד את ה-16 שעות עם מרכיבים מוזרים.
יש עוד שיטה שעובדת. היא נקראת שיטת QWERTY על שם המקלדות שתוכננו בצורה זו. שמים את הדברים במרחק הגדול ביותר ביניהם. השיטה משתמשת בעובדה שלוקח 20 דקות לקיבה לאותת למוח ששבעים. כך שבילוי של 5 דקות בהליכה למחסן בשביל להביא את הלחם, דקה במריחה של החמאה עוד 2 דקות בלהביא חמוצים מהמרפסת, 5 דקות ללטף את הכלב שמטייל אחריך לכל המקומות הללו, התברברות של 3 דקות מול המקרר עד למציאת הפסטרמה (אמיתית לא מהודו או עוף) והאכילה עצמה שלוקחת 4 דקות מביאות ל-20 דקות. השיטה מתייעלת מאוד כאשר שוכחים פריטים קריטיים במכולת (פסטרמה... או גבנ"ץ).

נ.ב. לשיטות הנקודות למיניהן. האם נקודות מדוח תנועה נכנסות למניין הנקודות היומי?

החזרה שלפני העבודה

אחרי לילה שקט (שזה אומר שירלי לא ישנה הרבה) חזרתי לעבודה. העבודה היא כרגע בעירבון מוגבל, הסיבה היא קייטנה של הילדים של העובדים. ראוי לציין שבחלק מהשעות הצלחנו לעשות משהו מועיל.
חזרתי לבית רק כדי לגלות שאנחנו, המשפחה והחברים שלנו ג'וקים. הייתה מודעה שעשו ריסוס נגד ג'וקים. כולם (כולל אותנו) ברחו מאזור האסון. היצורים החומים, שעושים קרנץ' כשדורכים עליהם, לא ברחו. המסקנה המתבקשת - הם כנראה לא ג'וקים.
לילה נוסף כבר לא היה כזה שקט, ב-2:00 בדיקת סירנות (זמרת אופרה או לא?) וב-5:00 הכנת מטרנה למטרות האבסה. לא יודע עד כמה זה עבד, אבל בבוקר כבר היה מסדר בקבוקים לשטיפה ליד הכיור. למעט בקבוק אחד עם מטרנה הם היו רק עם שאריות לניקוי.
ב-7:30 נסעתי לעבודה, לפני זה עוד הספקתי להכין את הארוחה הבאה ולנסות להסביר את זה לדבר המנומנם שרבץ במיטה. מה שהיה בעריסה באותו זמן כבר עבר את מנומנם בהרבה, גם ריסוק של הבית לידנו לא היה גורם לשינוי בקצב הנשימות שלה. רגע לפני שיצאתי גם הכלבלב כבר היה בכיוון לנסר כמה קרשים (לפחות לפי הרעש).
וכמו ש- The Bangles אמרו "It's just another manic monday". כמה שאני נחמד?!?

במשרד היום, כמו אתמול וכמו שיהיה כל השבוע, יש קייטנה. ערימת ילדים בגילאים שונים, מרקעים שונים שמסתובבים ועושים רעש. זה נחמד לראות, אבל דווקא איזו הערה תמימה גרמה לי לחשוב. ממי לקחת דוגמה? יש כאלו שהילדים שלהם צמודים אליהם, אחרים על שגר ושכח. יש כאלה שמדברים וכאלה ששותקים.
עד עכשיו הדבר היחיד שאנחנו יכולים להיות בטוחים לגביו הוא שאלה תהיה זמרת אופרה. לא בטוח שבתור מקצוע, מספיק בעיות זה עושה גם בלי המקצועיות... לגבי השאר, אנחנו ננסה לחנך אותה ונקווה לטוב.

בבית צריך את הדברים הרגילים: אוכל לרומי, אוכל לאלה ואוכל לנו. בנוגע לאוכל שלנו לשירלי יש בעיית הבנה קשה. עוף זה אמנם חיה, אבל זה לא "בשר". זה כמו שדג זה לא בשר. משום מה זה לא נכנס לאנשים לראש. כנראה שהפסיקה ההיסטורית שיש להתייחס לעוף כמו בשר "מחמת דומה" גורמת לאנשים לחשוב שזה זהה.

האמבטיה של אלה נועדה להוריד שאריות צהובות מהתחת שלה. מה שהמגבונים לא הצליחו להוריד. אלה הבינה את הרעיון שיש במים צהוב והוסיפה צהוב אחר פנימה.
את החרבון האמיתי היא שמרה למגבת. זה צהוב כמו חרדל, יש לזה מרקם של חרדל ולולא הריח הייתי מנסה למכור את בקופסאות בתור חרדל.
זה לא שאנשים לא יקנו את זה בגלל הריח, זה רק שאני לא אוהב להתעסק בסירחון כזה נוראי.
עם המטרנה שהיא קיבלה אחרי האמבטיה אלה שיחקה כרגיל. היא באמת לא אוהבת מטרנה, רק חלב בשבילה.
עוד קצת הסברים מאמא שלה והגעתי לתובנה מאוד חשובה. ישו הלך על הפיתרון הקל! נתנו לא לבחור בין להתחתן ולחיות לצד אשה לבין להיצלב. כולנו יודעים במה הוא בחר, כל מי שנשוי מבין אותו. באופן אירוני כל מי שמבין אותו מרחם עליו יותר.
בן-אדם לא מרגיש טוב אם זה לא קשה.

שקט שקט שקט תרדוף

בזמן האחרון אני שומע קבוע ש"הזמן טס עם ילדים". הוא כנראה באמת טס, עם ילדים של אחרים. לנו היום עובר לאט.
אתמול בקפיצה חדה אלה החליטה לאכול יותר. זה צפוי, זה אמור לקרות, זה קורה, זה... זה חייב להיות באמצע הלילה בדיוק כשהאריזה של המטרנה נגמרה כך שהיה צריך להחליף אותה תחת שירת אריית הרעב בביצוע אלה.
לפני זה כבר הופיעו כמה תמרורי אזהרה. גם העובדה שכל פעם שהערנו את הברדקיסטית להחלפת טיטול ואוכל מצאה אותה לפני הריקון של המעיים. האוויר הצח רוקן אותם מצויין למגבת, לחיתול ולכל מקום שאינו טיטול. זה המשיך ב"גניבות" הקטנות של עוד קצת חלב, 65 או 70 במקום 60. לסיום קלטנו שהזמן בין ההתעוררויות קצת יותר גדול מהזמן שלשום והתוספות הרבה יותר גדולות...
כנראה שיש משהו בגבול הזה של 3 קילו. למרות שזה עדיין משקל שיותר מתאים לקנייה של פירות בסופר (קלמנטינות...)

חזרה לזמן הווה.
יום שישי. אמצע הלילה. לא מזמן חברים עזבו כך שאנחנו נשארנו לבד (לא בחושך כי אנחנו לא פולנים). מה שאומר צריך לדאוג לאלה לארוחת לילה הבאה, להוציא את רומי לשירותים ולעשות אמבטיה (לכולנו לפי הריח,) לאלה לפי החישובים. בקיצור מוקדם היום לא נלך לישון. אההם יש גם את הפח שצריך לרוקן, אמפולה נגד פרעושים לרומי ועוד משהו ששכחתי ויחזור מחר כמו בומרנג.
לפחות מחר שבת נוכל לקום מאוחר. לקום ולהמשיך את הטיפול בכל הדברים הרגילים: אוכל, כביסה, כלים, חיתולים ועוד כל מיני מטלות חדשות. כמו שנאמר "תינוק בבית - אור בבית" רק חבל שלא מסבירים את הסיבה שהסיבה לאור היא שיש מטלות כל הזמן גם בלילה.
עם כל הקשיים והבעיות זו לא תהיה הילדה האחרונה...

עוד תוספת אחת לפני העלייה לאוויר. מתברר שאמא יכולה להגיד שהיא עייפה, אין לה כוח/חשק/כל מיני. ברגע שיש ציוץ מהתינוקת האמא תשחט אריה בידיים חשופות בלי לטרוח להרוג אותו לפני (ובלי טיפה מחשבה האם זה נחוץ).

שבוע חופש עם תינוקת

זה מוזר איזה דברים יכולים לשמח בן-אדם. פעם שיעור חופשי היה שווה הון. כמה שנים לאחר מכן רבעוש היה פסגת השאיפות. לפני מעט מאוד זמן דירה.
היום השאיפה היא "לילה שקט". בלילה שקט הכוונה היא לא מהתינוקת, היא יחסית בסדר, הכוונה היא שהאמא שלה תישן רגוע.
המשפט שהכי נפוץ אצל אימהות זה "היא צריכה...", מי שיש לה בן אומרת הוא, העיקרון נשמר.
התוצאה המיידית היא שבאמצע הלילה מעירים אותי כי "היא צריכה שמיכה דקה", לא משנה שלא היה שינוי בשום פרמטר במשך השבוע האחרון. לאחר זמן מסויים מגיע "היא צריכה אויר", אולי כדאי שאני אפסיק לנשום? לא עוברות שעתיים ויש היא צריכה אוכל, גרפס ודגדוג עצמות מונע גזים בתוספת קטורת מונעת פטריות ולסיכום שעון-מעורר מונע שנת אבות דגם סופר אקסטרא מצויין.
על מנת לגרום לעניין בחיים הסאגה קורית לפעמים, היכולת לנבא את הלילה בו זה יקרה שוב לא הושגה.

הלילה התעוררנו עקב פליטת ארוחת הלילה המוקדמת, מטרנה מהסוג שאמא לא אוהבת. אחרי שעה שירלי התעוררה כי הבכי לא נפסק, שעה נוספת עברה עד שהבנו. אלה שוב רעבה. חצי ארוחה שהלך החוצה אומר חצי זמן עד הארוחה הבאה. מתברר שלפעמים מתמטיקה עובדת על אנשים.
הרבה שינה לא השגנו בלילה, אולי נשלים קצת במשך היום... תלוי בעיקר בכמה יכאב לשירלי, מי יגיע ואיך רומי תתנהג.

אני מסתכל על אלה, מתעסק בה רוב היום (יחי שבוע החופש...) אבל כשאני רוצה לכתוב עליה מתברר שכמעט אין מה.
מה בסך הכל היא עושה? ישנה רוב הזמן. כשהיא לא ישנה היא אוכלת או נמצאת על השידה בשלבי צריחה (והחלפת טיטול) שונים. פעם ביום אמבטיה, שחשוב לתזמן אותה לזמן בו לא יתווספו חומרים למים בזמן הרחיצה. בשורה התחתונה, היא לא עושה שום דבר שאפשר לכתוב עליו. היא כן מריצה אותנו בלי הכרה לכל הכיוונים.
לרשימת הקניות נוספו עכשיו חברי קבע חדשים: טיטולים, מגבונים ומטרנה. יכול להיות שבעתיד יהיה צורך גם בכדורי הרגעה (מהסוג שמיועד לאם ולבת ביחד) ופקקי אוזניים. הדבר היחיד שברור כבר זה שיש לנו זמרת אופרה בבית. מי שלא מאמין מוזמן להחלפת טיטול כשהיא רעבה! נכון לכרגע רומי לא מתרגשת מזה, בעתיד הלא רחוק היא תהיה האחראית המלאה.
עוד יום עבר, עוד לילה מתחיל, זהו זמן הנסיונות באיך להנדס שינה.

עוד קצת על הבית

עוד יום שישי בבית. הטלביזיה עושה שעות נוספות (ומיותרות). למען האמת הדבר הכי מעניין נמצא בעריסה, מצייץ אחת לכמה זמן. הרעש של המשאבה לא מפריע, אפילו לא לאלה.
כנראה שאפשר לחיות עם תינוקת בבית. נכון יש תופעות מוזרות (משאבה ששואבת חלב לתוכה), אבל ניתן להסתדר.
בין לבין למדנו איך לישון במחזורים של 3 שעות, עקב הארוחות. שירלי כבר למדה מה מייצר חלב. מה מייצר גזים אנחנו לא יודעים, הם מגיעים בכוחות עצמם.
מובייל אחד התקנו על העריסה. כאן המקום לציין עבור כל מי שאינו אבא, מובייל הכוונה לצעצוע שזז ועושה רעש, לא לחיל רגלים (MI) כמו שאני חשבתי כשהגענו לשילב. המובייל השני בדרך להיות מורכב. זה כמו פאזלים, רק פחות מעניין...
נקודה נוספת שגילינו בלי שהיא כתובה בשום מקום, חשוב שיהיה פח עבור חיתולים מלוכלכים בקרבת מיקום ההחלפה. עבור חלק זה טריוויאלי מדי מכדי להזכיר, זהו אותו חלק שלא מצא את עצמו עומד ליד תינוק צורך כשבידו האחת חיתול מלוכלך ועיניו תרות אחר מקום להשליכו אליו, או לפחות לשימו עד יעבור זעם (אוסף הבעיטות המתבצע כאשר מורידים או שמים טיטול).
עכשיו אני יושב, עלי יושבת אלה, עושה רעשים מעניינים מ-2 כיוונים. רומי מסתובבת, מנסה לשחק איתנו בצעצוע שלה וברקע מוזיקה לתינוקות. ברגע הראשון שאני אוכל תהיה גם מוזיקה יותר טובה, הגרסה לתינוקות היא "חמודה מדי".
עוד מעט יהיה אפשר להעביר תינוקת רדומה לעריסה. פעולה שתתן מספיק זמן לארוחת הערב שלנו (בלי הקפה בסיום).
ככה נראים החיים כאשר כל 3 שעות יש הפסקת טיטול+אוכל. מתישהו זה משתנה, לא ברור האם דווקא לטובה, השאלה היא מתי...

יחי השינה

מצאנו איך לדאוג ללילה שקט (הכוונה היא שחוץ מלקום להאכיל והחליף חיתול אין בעיות). זה מאוד משמח, מה שגורם לחגיגה בסגנון לילה לבן ולא בגלל אלה!?!
הבית לאט לאט מקבל צורה של מחסן עצים (כהגדרת טולקין), הווה אומר מה שלא צריך נערם מתחת לדברים אחרים. לסדר החדש יש תורמים רבים, כל אחד מהם בא, מסדר נקודה במרחב בהתאם למצב רוחו והולך הלאה. אם אני מגיע לעבודה עם חולצה צהובה שנסגרת ע"י טיקטקים, זה ההסבר.
שירלי לא צריכה להגיע לעבודה בזמן הקרוב ואלה עובדת בפוליטיקה - היא מחרבנת ומשתינה ואנחנו כמו עיתונאים עסוקים בלפנות את החרא החוצה. כדאי לציין ששירלי עוסקת ברגע זה בהחלפת החיתול, הצעקות שלה על הסירחון גורמות לאלה להוציא את ההמשך מייד.

אחרי לילה רגוע (האכלה וטיטול כל 3 שעות) קמתי לעבודה. תוך כדי הנסיעה על הכביש קלטתי שברכב לפני, זה שנוסע 10 קמ"ש מתחת למותר בנתיב השמאלי, יש שלט צהוב קטן. מאז החוק האדיוטי שנהג חדש ישים שלט צמחו הרבה כאלה.
השלט היה "תינוק ברכב". התיאוריה הגאונית אומרת שגם לי צריך להיות שלט כזה. אבל שלט כזה לא צריך לשים! את זה שיש תינוק ברכב קלטתי מרחוק, אבל למה התינוק נמצא במושב של הנהג?
לפחות זה לא שלט "נהג עם ביצים", שלט שאומר בפועל שהנהג יוצא לקניות בסופר כל יום. אני אישית עושה קניות בערך פעם בשבוע, ולפרסם את המתי, חוץ מלאשתי, נראה לי דוחה (או סתם לא מעניין).
יש עוד מיני ירקות שונים בכבישי ישראל, מתישהו תיגדש הסיעה ואני אכתוב על הנושא. אם זה חשוב למישהו להקדים את הכתיבה על כך, נא להודיע. לבינתיים יש הרבה מה לכתוב על סידור המציאות בהתאם לתנאים החדשים, הורמונים שמפוזרים בין שירלי לאלה ומעורבבים היטב במטרנה.

נ.ב. כנראה שמחלת הנפש שנקראת היריון עוברת אחרי הלידה. לפחות זו ההרגשה בשבועיים האחרונים.

מתחילים לחיות עם תינוקת בבית

יום שישי בבית מול הטלביזיה (VH1) הבילוי שלנו לחודש הקרוב. אלה עסוקה בלאכול את הארוחה שלה, עליי. שירלי עסוקה בלדאוג לארוחות הבאות שלה. רומי רובצת לידי, נחיתת הרגליים שלי על הראש שלה מלפני חצי שעה לא גרמה לה להבין שזה לא חכם לשכב מתחת לריקליינר של הספה.
ניסיתי לכתוב, אבל מתברר שיש הפרעות לא צפויות. אלה לא מתעניינת במילה הכתובה, למען האמת גם לא במילה המדוברת, למעט טיטול. טיטול גורר התקף פניקה שמתבטא בנפנופי רגליים וידיים. בצורה לא ברורה החלפת הטיטול היא קטע בעייתי בשתי נקודות. הראשונה הורדת הטיטול המלוכלך, שמתבצעת תחת בעיטות בלתי פוסקות. השנייה היא השמת הטיטול הנקי, שמתבצעת תחת מתקפת בעיטות חזקה מהראשונה.
חלב, מטרנה, אוכל ושאר הכינויים למה שעושה את הטיטול (לאחר זמן מה) מלוכלך לא מובנים כמילים. רק כנסיונות יניקה. גם המקור לא בדיוק חשוב, אחרת אין הסבר לנסיון לינוק ממני שהסתיים ביניקה מהשרוול. אחרי זה היא נרדמה ודאגה שהטיטול לא יישאר נקי. בדרך הגיעה גם הבקבוק.
יום שבת ראשון בבית. ריח השפק לא גרם לתוספת תיאבון, אם כי השימוש במטרנה במקום חלב-אם כנראה עשה את שלו. לשירלי לעומת זאת היו פחות בעיות, אחרי השאיבות ריר שמטפטף על החולצה הוא בגדר "נון-אישו".
הביקורים המשפחתיים הגיעו בהמשך והוכיחו מעבר לכל ספק: "חייבים לתקן את המזגן!"
כמובן שביקור של הסבים לא יכול להתקיים ללא החלפת חיתול (בביקור הראשון) או אמבטיה והחלפת חיתול ומגבת שהפכה להיות חיתול (בביקור השני).
את היום סגרנו מול הטלביזיה עם הרעש של המשאבה בתיבול נחרות מצד רומי. אנחנו מקווים שאלה לא תלמד ממנה לנחור.
שעה 00:30 אלה רעבה. כל ההסברים שתינוקת צריכה לאכול כל 3 שעות ולא אחרי שעה לא משכנעים אותה. רק הבקבוק עושה את העבודה. אני ב-6:30 התעוררתי, נרדמתי ושירלי העירה אותי ב-7:00 כדי שאני אגיע לעבודה.
עוד לילה ושוב, בין 23:30 לבין 2:30 אסור לישון כי אלה רעבה, אח"כ הטיטול מלא ולסיום היא גם פלטה קצת (אחרי מופע גיהוקים מרשים) לתוך הסדין. התוצאות הן שבאמצע הלילה מחליפים כל מיני דברים. צריך ללמד את רומי איך להחליף חיתולים, זה יחסוך הרבה צרות...

הביתה, הביתה, הביתתתתתתתהההההה

התחלנו את החזרה הביתה.הדבר הראשון שצריך זה לדאוג שתהיה עריסה. לאלה, לא לשירלי, למרות שדאגנו גם לעריסה זו (קוראים לזה כרית הנקה ע"מ לבלבל את הקונה).
לצורך הרכבת המכשיר מגייסים את אבא, שלי, לא של אלה... יש דברים שתמיד יישארו שלו. מתברר שלהרכיב את העריסה זו פעולה פשוטה יחסית מה שהשאיר מעט זמן למעבר על הבגדים של אלה, החיתולים והכביסה.
עריסה כמובן צריכה מצעים, מגן ראש ובתקווה שהחינוך שלי יצליח גם מגן ביצים (למי שמתקרב לצבוט את הלחיים). את המצעים קנינו בדרך הביתה ביחד עם עוד כמה בגדים להשמדה בנוהל "קקי" או בנוהל "פליטה". מה שבטוח יש תעסוקה למכונת הכביסה.
אחרי שלב הכביסה מגיע שלב השאיבה. שירלי בבית ואלה עדיין לא, מסקנה צריך להוציא את החלב בעזרת המשאבה. כמו כל מי שגדל בקיבוץ גם אני ראיתי את מכונות החליבה ברפת. בצורה מפתיעה למדי ההתנהגות של אשה כאשר מפריעים לה בזמן השאיבה זה לזו של הפרה. בעיטה בכל הכוח למקום הכואב הזמין ביותר באותו רגע. נראה לי שההבדל העיקרי הוא שעם פרה לא הצלחתי לנהל דיון רציני, ניסיתי עד גיל 5 ואז התייאשתי.
את הלילה העברנו לא בשינה, היו הרבה סיפורים מהימים האחרונים שהיה צריך להעביר. הייתה גם שאיבת לילה שגרמה לשירלי לקום ולהעיר אותי כשהיא לא מצאה משהו.
בבוקר קמנו באיחור וזזנו במהירות האפשרית לרמבם. יש תינוקת שצריך לקחת משם...

הבירוקרטיה סודרה מהר, לקח יותר זמן להיפרד מהצוות שכבר הכיר את שירלי מעולה. חוץ מהצוות גם נפרדנו מכמה יולדות נוספות (חלק מהן מהקורס הכנה ללידה, השאר לא יודע מאיפה). העמסנו את אלה לרכב, שעמד מותנע ליד המיון ונסענו.
זו ללא כל ספק הנסיעה הארוכה ביותר בחיים. אני לא יודע כמה זמן בפועל היא לקחה, אבל היא העבירה אותנו מהשלווה של חיי זוג אל המעמד של משפחה. העצירה בחניה מתחת לבית, יציאה מהרכב והחלטה מי ייקח את אלה הביתה (אני), פתחו את השינוי.

עכשיו, בסוף היום הזה, קצת אחרי שאלה בכתה בגלל חיתול מלוכלך ודאגה להמשיך לחרבן בזמן ששירלי מנסה להחליף לה, אפשר לנסות ולסכם. הבית, זהה. החפצים בפנים, כמעט זהים, יש את מכונת החליבה שדואגת לאלה לאוכל ויש את אלה שישנה טוב מאוד בכל זמן שהיא לא חייבת. בזמנים היחידים שהיא כן צריכה לישון היא דואגת לצביעת הטיטולים, שולחן הטיפולים, שירלי וכל עובר אורח שלא ברח למרחק מספיק גדול.

נ.ב.
זהו לילה ראשון עם אלה. מחר יהיו עיני צפרדע וסיפורים...

בלוג אחרון מרמבם (לאלה)

נמאס לי להיות לבד בבית.
למרות שהמזגן בחדר שינה נמצא על 16 מעלות ואין אף-אחד שמתלונן. זה נמאס. יש כמה יתרונות לחיי הרווקות, רק שהם לא מחפים על החסרונות.
ליתר ביטחון יש לי על יד שמאל צמיד שמזכיר לי את הסיבה. במקביל הוא גם מעלה תהיות לגבי המטרה בתכשיטים. לפי איך שזה מרגיש על היד, התכשיטים נועדו לשם התעללות באנשים. בדיוק כמו שהגלדיאטורים נלחמו בחיות לשם התעללות באנשים. כמובן מי שמסתכל מהצד נהנה.
בכל מקרה חסר לי הרעש בבית, ההפרעה להסתובב במיטה, הנחירות של הכלבלב והרעש הנוראי שעושים הצעדים שלה אחרי שהיא מבינה שהלכנו לישון.

2.450, 2 סטייקים טובים בערך. זה המשקל של אלה היום. זה פחות או יותר ארוחה זוגית, הדבר שאליו הכי מתגעגעים עכשיו. למרות שלא נראה לי שנבדוק את זה בקרוב. לפחות משהו אחד משמח בביקור ברמבם.
נמאס לי מבית החולים. זה לא שהיחס שם לא טוב, הוא מצויין. גם כיף לדבר עם הצוות, אני לא יכול להגיד מילה רעה אפילו על בן-אדם אחד שם. במהלך השבוע האחרון פגשתי שם הרבה אנשים אז זה אומר משהו.
הדבר היחיד שיש לי נגד רמבם זה שזה לא הבית. די, נמאס לי לשבת ליד אלה עם הנעליים עלי. בבית הדבר הראשון שאני עושה זה להוריד אותן (וללטף כלבלב שלמד איך לדחוף את עצמה כך שאני אהיה חייב). כמה בלגן שלא יהיה בבית, הוא עדיין בית. אפילו שיש כאן בגדים מלוכלכים על הרצפה, בגדים נקיים שמחכים לקיפול (יש הסכם בלתי כתוב, הם שירלי רוצה בגדים מקופלים אז היא אחראית לקפל), שמיכה שמחכה להחלטה מה קורה איתה ועוד ועוד ועוד... לאלה יהיה הרבה מה ללמוד בבית. רק שהיא סופסוף תגיע...

חזרתי מרמבם. די מיהרתי להגיע לבית למרות שלא ברור לי למה. המקום עדיין חם (צריך לתקן את המזגן). למחשב אין לי כוח - זה לדרוך על היבלות, שירלי לא כאן במחשב ליד. מה שאומר ספר ולישון. לא ברור מה משניהם יותר מושך כרגע, מה שבטוח אלו הן הסיבות לחזרה המהירה לכאן. אולי כדאי להדגיש, מהירה, אומר לא לעבור אצל אף-אחד.
בקיצור עוד לא יודע כמה ימים יש, זה רק מוגדר ב"יותר מדי". אני אנסה לישון או לקרוא או סתם להעביר 1000 תחנות שמשדרות זבל בטלביזיה. בסך הכל נשארו עוד פחות מ-131 שעות עד שמוציאים אותה הביתה.
מתברר שהבחירה הייתה לקרוא. לא בצורה ממש מודעת אלא יותר תוך הישאבות לספר. כמובן זה ספר שלא מתאים להורה חדש, הסיפור הוא על אדם ללא משפחה. גם לא מתאים להשקפות הדרוויניסטיות שלי, הגיבור מאבד את התעודות שלו, שהן הדבר היחיד שמחבר אותו לחברה האנושית. אני בעד הדבר הפשוט הזה שנקרא "חופש", הם אתה מספיק מטומטם לבחור בלהתאבד, אז תתאבד, אין סיבה להתערב דווקא בנקודה זו ולא בנקודה לפניה. למרות כל הקשקשת היפה שהקיפה את הנושא.
דרך אגב לספר קוראים "אניית המתים" והתרגום למרות שאינו בשפה עדכנית הוא טוב.

עוד מקסימום 108 שעות לבית, אולי פחות. יכול להיות אפילו 40. רק שהיא כבר תצא כבר הביתה...
עשיתי קצת סדר (וכביסה) תוך הכנת משהו לאכול. בדירת רווקים הגדרת האוכל היא מאוד פשוטה, כל דבר שיוכל לעבור דרך מערכת העיכול ללא פציעתך. כאשר יש התלבטות, תן לזה ביס, הם השיניים לא נשברו זה אכיל. כך מצאתי את עצמי מכרסם משהו שהיה במקרר (מזכיר לי שצריך להוציא את הבייגלה מהכביסה) ונשרף מעט כאשר שכחתי אותו בתנור.
כוס התה היום דווקא תקינה, הרתחתי את המים פעמיים בלבד, להבדיל מ-5, הידד. אני רק מקווה שלא שכחתי שום דבר בתוך הכוס.
רעש הרקע של מכונת הכביסה נגמר. אפשר להעביר את הבגדים של אלה למייבש וללכת לישון. את הבלוג הזה אני כבר אפרסם מחר...

רק תוספת אחת קטנה, אלה עוד פחות מ-12 שעות בבית:)

אלה בת 5 ימים

יש תופעה מאוד מדהימה בשלב שבו התינוק סופסוף מגיע. השעון ממשיך ללכת! הספרה של השניות מתחלפת באותו קצב, המחוג אדום בשעון הקיר זז (החלפתי לו את הסוללה אחרי חודש). הזמן לא עוצר, למרות שהוא היה צריך.
שיתבייש!

חזרתי היום מהביקור ברמבם, מתברר שהקטנטונת רוצה חלב מאמא בלבד. כשנותנים לה מטרנה היא דואגת להגיד יפה, איחס. זה מוזר שיצור כזה קטן (2.38 קילו) מסוגל לסובב כל כך הרבה אנשים. ליתר ביטחון אמא שלה עוזרת לה קצת לפעמים, ע"י שאלות, הבהרות וסתם בקשות למידע שגורמות לסביבה לחשוב.
לי בינתיים יש "זמן". זמן לחשוב, עקב הנסיעות לכל הכיוונים. זמן לישון (על הנייר). זמן לעבוד. זמן להכל חוץ מלבית. כנראה שיש משהו במה ששירלי אמרה, "זה קשה לראות את החפצים שלה מחכים לה בבית". אבל יש 3 סיבות שאני צריך בכל זאת להגיע לבית.
הראשונה, צריך להכין אותו לבואה של אלה. זה נכון שהשידה והמיטה נמצאות, אתמול אפילו שמנו אותן במקומות הנכונים. אבל יש עוד כמה דברים. הכוונה היא לא רק לריקון המקרר מכל האוכל שלא אכלנו השבוע (כי לא היינו בבית) וגם לא לארגזים בחדר העבודה (שיועפו למחסן ברגע שהמחסן יורחב מספיק). ישנם כמה דברים לכבס, להרכיב, לפרק, לשייף, לצבוע וסתם לסובב מסביב לראש במטרה להפגין רגישות לאלי השרב שיקלו עלינו.
השנייה, כל מיני חפצים. מתברר שהבגדים שלנו נמצאים בבית שלנו. זוהי תופעה מוזרה שלא אמורה לקרות ולכן היא קורת ב-99% מהמקרים. לאחר בירור קצר גם ה-1% הנוסף הצטרף, אבל שם יש בעיות אחרות אז נשאיר אותם בכנסת.
השלישית, זו הסיבה הכי מוזרה, אולי הכי חשובה, למרות שכעת לא ברור לי. הבית הזה הוא שלנו. נכון שעכשיו זה נראה כמו דירת רווקים, עגלה של תינוק בכניסה, לידה מיטה של כלב וסטנד של כסא הבטיחות. פה ושם מרשרשת איזה שקית ברוח והאוויר מעט חנוק (אם כי זה בגלל השרב). זה עדיין הבית שלנו. קנינו אותו! רק לפני כמה שבועות הוספנו לו עוד ארון למטבח, כל הדברים כאן הם שלנו. מהמחשבים בחדר העבודה ועד לזבל בכיור. מהמזרון במיטה ועד לסבון באמבטיה. הכל כאן בגלל שאנחנו הבאנו אותו פנימה, וברצוננו זה יוכל גם לעוף החוצה.
עם כל הסיבות הללו, זה עדיין מתיש. לכן אני מגיע לשנת הלילה, הזמן היחיד שבו לא ממש אפשרי להיות ליד אלה. אפילו אז יש כמה דברים נוספים, להעלות את התמונות שהצלחתי לצלם. היא לא רוצה צילומים, היא רוצה אוכל כך שהיא פותחת את העיניים שלה רק כשאני עם בקבוק ביד. כשהמצלמה של אבא תגיע הוא יוכל לחזור לצלם, עד אז אנחנו מנהלים משא ומתן על כל תמונה. לכתוב חוויות חדשות מהיום ולאכול משהו. כן עם כל הדברים יש משהו כיפי לאכול בבית, גם עם זה אומר שצריך לאתר צלחת נקייה כי שכחתי להפעיל מדיח. יש משהו בטעם של האוכך בבית, זה תבלין לא ברור שנושאת עמה הרוח במקביל לנביחות של הכלבים בשכונה וריח היער.

בשורה התחתונה, יש עוד 6 ימים עד שאלה נוחתת כאן. יכול להיות שפחות, אבל עדיף לקחת את המקרה הגרוע ביותר.

תם עידן ה"חזרזירון" - יש אלה

קצת באיחור, כי הפעם לשירלי הייתה זכות וטו (היא לא השתמשה בה) מובא הבלוג שנכתב בחדר הלידה.

זהו! שעה 4:30 הייתה ירידת מים. טפטוף קל על המיטה ושלולית של ליטר על הרצפה, הריח "גן-שתן".
מה עושים אחרי ירידת מים? דבר ראשון מייבשים מעט את האזור. אחרי הייבוש ארזנו מהר את הכלב, האוכל שלה, כל הדברים לבית החולים, את הכדור ובקיצור כל דבר חוץ ממה שבאמת צריך.
חסל אריזות והחלטנו לזוז. אל ההורים של שירלי בשביל להפקיד את רומי, ובהמשך אל רמבם. בדרך כבר התקשרנו אל הדולה, בהמשך לעבודה ולהורים שלי.
שעה 6:30 הגענו. הכניסה למיון לקחה דקה (מה לעשות, ל-GPS יש דיוק של 3 מטר אז לא מצאנו את האשנב) עלייה לקומה 3 כניסה לחדרי לידה, חזרה למיון כי צריך רישום לאשפוז. מפה לשם הגענו לחדר לידה 6 בשעה 7 והיה חיבור מיידי למוניטור.
האדון מוניטור הוציא פלט ב-7:30 שלא היה מבייש ילד בגיל שנתיים, אבל כן כל מי שעבר את הגיל הזה...בשעה 8:00 הבנתי את העסק, יש יולדת שעושה הרבה רעש ויש בעל שצריך לדאוג לעצמו לארוחת הבוקר למען במשך הקיום. מזל שיש ארומה:)
סנדוויץ' חביתה בשבילי וארוחת (בית) חולים לשירלי גרמו לניסים. חיבור המוניטור בין 10:00 ל-10:30 כבר הראה צירים סדירים, אבל לא מספיק כואבים. אולי בכל זאת היינו צריכים להביא את השוט.
בינתיים מנסים להשלים שעות שינה, מה לעשות הלכנו לישון ב-1:30. בחיבור השלישי למוניטור כבר לא היה גרף יפה, מתברר שהתזוזות כשזה מחובר עושות "ציורים" יפים. משום מה כשלאשה כואב היא זזה, זה נוגד את ההוראות של המכשיר.
בשעה 14:30 כבר מצאו תנוחה יותר טובה, למען האמת כי כל דבר אחר היה בעייתי יותר. נכון לכרגע הדרך היחידה להקלה זה הליכה. שכאמור לא ניתן לבצע עם המוניטור.
מה שהתברר בדיעבד זה שמוניטור שמחובר בסוף משמרת לא ינותק בתחילת המשמרת הבאה, אלא בזמן לא ידוע. כנראה שהחיבור משתנה. בין לבין שירלי גלתה סוג חדש של קוצי סברס. הסוג הזה יושב לה בשלפוחית ומופעל ע"י החיבור למוניטור. מה שכמובן גרם לתזוזות ליד המוניטור.
בסיכום אחרי 75 דקות שבהן יש ציור מעניין חדש כל 5 דקות (לפעמים גם אין ציור בכלל) הבינו שאולי, אבל באמת שבאמת רק אולי, אפשר להפסיק להתעלל בה ולתת לה ללכת לשירותים.
בשעה 17:00 אחרי פתיחה של 3 המוניטור הראה ציור יפה והיולדת עשתה פרצופים, פחות יפים. בנוסף נזכרו שבשלב הזה (פתיחה בלי התבססות הראש) אסור ללכת, מה שאומר שכאב לה מאווווד.
לקראת 19:00 נזכרנו שיש גם אישפוז אחרי הלידה (מתי???) ושלא הבאנו כלום. מה שהקפיץ אותי לניו-פארם למטה להביא 2 שקיות.
סביב 21:00 כבר היה ברור שהלידה לא תהיה היום. למרות כל הנסיונות ולמרות שההורים ממתינים כבר 10 שעות בחוץ. רק סביב 0:00 התקבלה ההחלטה לנסות שימוש בגז צחוק כתחליף לאטמי האזניים. עוד קצת זמן עבר ומצאנו שהפתיחה הגיעה ל-4 וחצי, כלום, אבל לפניך. מוזר שאת הדברים שעוזרים הכי הרבה מתחילים לבצע רק בלילה. במקרה שלנו זה היה מקלחת, ריקונים ודברים דומים. כנראה שהמוח האנושי עובד רק מתוך שינה.
בערך ב-4:00 נגמר סבב המקלחת ותורה של האנטיביוטיקה הגיע. לידה גילינו תופעה חדשה ישנה, היחידה שמסוגלת להירדם בחדר הלידה היא היולדת עצמה. הבעיה היא שהיא נרדמת בין הצירים ומתעוררת מהכאב שאותו הגז מדחיק, בתנאי ששואפים אותו לפני הופעת הכאב. זה מצחיק (בגלל התסכול) לראות את שירלי מתעוררת ומנסה לשאוף את הגז שיאלחש את הכאב שהיא כבר מרגישה. זה גם פתאטי כמעה הנסיון עצמו, ישנן דרכים אחרות וכנראה שניתן להתגבר על צירים באמצעות שינה. נא למחוק את המשפט האחרון, הרגע שירלי החליטה להוכיח שזה לא נכון.
24 שעות לאחר ירידת המים היה צריך לקבל החלטה. זירוז או לא זירוז. בהתחשב במצב של כולנו הוחלט על זירוז, מעט אחרי הזירוז הוסף האפידורל (הזירוז יחד עם העייפות עשו את שלהם). בהמשך הוצמד המוניטור יחד עם כל המכשור ושירלי הפכה להיות חלק אינטגרלי מהמיטה. החלק האינטגרלי הזה ישן כשאין הפרעות מסביב.
עכשיו רק נשאר להוציא את "חזרזירון":)
בשעה 12:00 הגענו למשוכה האחרונה. הראש תקוע בגובה 0 ויש פתיחה מלאה. בהתאם לכל הנהלים של רמבם מייד נותנים הסברים על מה הפרוצדורה במצב זה (ניתוח קיסרי) וכמה זמן נותנים עד לביצוע (3 שעות). שירלי, כמו כל יולדת, עברה לשלב הפניקה. בשלב זה מנסים לעשות את כל הדברים הבלתי-אפשריים. נסיון ללדת דרך הפה הוא תמיד הראשון בשרשרת ואחריו מגיעים ללא סדר בליעת לטאות, שתיית עטלפים ומריחת משחות אינדיאניות מסין.
עוד שעה, הרבה הרגעה וקצת בדיקות והממצאים הם מינוס 1. לא מספיק, אבל בכיוון. טוב ממשיכים לעוד שעה. הפעם זה כבר פלוס 1, אולי עכשיו סופסוף נגיע לשלב בו מחזיקים את מי שהייתה "חזרזירון" על הידיים?
בשעה 14:30 התחילו לנסות לבצע לידה, הרבה לחיצות, כאבים ורעש אבל לא לידה.
ב-15:30 נפל הפור. קיסרי בהול! תוך 20 דקות הניתוח התחיל, בלעדיי. כך שמצאתי את עצמי בחוץ מחכה. כעבור כמה דקות הצטרפה אלי הדולה, בשעה 16 וקצת טסה לפנינו עגלה עם האינקובטור. את ה-SMS שלחתי, אין לי מושג למי בדיוק, אני לא ראיתי כלום מבעד לדמעות. התמונה הראשונה משמשת כרקע לטלפון של שירלי.
אמרו לי לחכות שעה עד שאני מגיע לראות את התינוקת. אני הצלחתי להחזיק מעמד חצי שעה ואז כבר עליתי. לפחות הבינו ולא התנגדו. לעומת זאת את שירלי מצאנו רק שעתיים אחרי הניתוח, אחרי שאלה במחלקת יולדות התברר שהיא בדרך. מסע הלידה נגמר.

חזרה מהלידה (לשגרה?)

אחרי 32 שעות בחדר הלידה (ועוד איזה 2 וחצי שעות במקומות אחרים ברמבם) וזמן נוסף לבילוי עם התינוקת וההורים (שלנו, עם האבא שלה אני מבלה כל הזמן) וחשוב לזכור גם את זמן השינה של אחרי החזרה הביתה (13 שעות) ואת היום... בקיצור אחרי 3 ימים משוגעים.
חזרתי הביתה. חזרתי הביתה לבית ריק! אין את שירלי - בבית חולים רמבם 30 מטר מאלה. אין את רומי -נמצאת אצל ההורים של שירלי ועל כך יפורט בהמשך. אין "חזרזירון" - זהו, נגמר, גמור, קפוט, מפיש, נאדה, נישט, לא קיים יותר (לפחות עד לבא, בתקווה שיגיע).
מצאתי את עצמי בבית שאני לא מכיר. הכתובת זהה. הברדק זהה. הצלחת מארוחת הצהוריים נשארה באותו מקום על השולחן, העיתונים שצריכים להגיע למחזור (של הנייר לא הכתבות למרות שזה נראה ככה) באותה ערימה מתחת לצלחת. המיטה של רומי בפינה שלה עם המזרון מעט בחוץ בדיוק כמו שרומי אוהבת.
המעבר להיות אבא הוא חד ומהיר. לפני יומיים-שלושה "להחזיק לה את הראש ביד אחת" אמר לי פחות מכלום. מה זה מעניין אותי אם האש למעלה למטה או סתם מתנפנף ברוח? פתאום זה כבר משנה. לפתע יש הבדל לכיוון (למטה - לא טוב, שמוט - גם לא טוב). לחכות לגרפס זה הפך לדבר חשוב, למרות שאחרי 20 דקות הבנתי שגיהוק יכול לשמש גם. אחרי 10 דקות נוספות קיבלנו את ההוכחה בדמותו של טיטול חם ורטוב.
תובנה נוספת שירדה עלינו היא: יש לתינוקת רצונות! מתברר שגם לפני גיל 0 יש לה רצונות. אחרת אין הסבר להחלטה שלה לצאת כמעט חודש לפני הזמן ובתאריך של הדוד שלה. למרות שההסבר המתקבל על הדעת הוא לדאוג שאנחנו בטו באב לא נצא לשום מקום.
דרך אגב אם הבלוג הזה נראה מבולבל, זה הגיוני. נסו לכתוב משהו אחרי התהליך הבא: יום עבודה רגיל, 3 שעות שינה, 40 שעות של תפקוד כמעט מלא, 13 שעות שינה, יום סידורים. נכון לרגע זה אני כבר יודע ששכחתי אתמול לאכול (בגט אחד ב-17:00 לכל היום לא נחשב לאוכל), התקיימתי על שילוב מוזר של קפה ומים, ואם להודות כבר בעובדות אני לא ממש זוכר מה קרה - אבל הכל מתועד בסלולרי (ויועלה לבלוג לאחר מעבר של שירלי ואולי אלה).
שעה 23:50. אני מטושטש, הפוך, מלא באדרנלין וחסרה לי כוס הקפה כי היא נגמרה. לפחות היום אכלתי בסדר, בעיקר כי לא הייתי בבית. זה נורא מתסכל לאכול לבד בבית. אני כבר לא רווק, אני לא רגיל ללהכין אוחה ליחיד, אני מנסה לערוך שולחן ל-2 גם במצב שאני לבד בבית, עברתי עכשיו ליד הדואר וקלטתי שבגלל שלא הוצאתי את רומי כבר כמה ימים סביר להניח שיש שם מחסן שלם של פרסומות.

אני צריך ללכת לישון. אני רק צריך שהבית יהיה שלי שוב בדרך. טוב נו, אני הולך להביא דואר, זה לפחות ייתן את ההרגשה של כאילו יש כלבלב, למרות שהיא אצל ההורים של שירלי.
אם בכלבלב עסקינן, היום ביקרתי אותה. אין דבר יותר כנה מכלב. היא פשוט הגיעה, כשכשה בזנב ונדבקה. אפילו בזמן שאכלתי היא הייתה כמה שיותר קרוב, ואפילו ניסתה לשחד אותי בצעצוע. אני רק מקווה שהיא ואלה יסתדרו טוב. אחרת שתיהן יחטפו על הראש ולי אין בעיות מיוחדות לדאוג לדברים האלו. עוד הערה קטנה, רומי, מותר לנבוח כשמנסים לברר מה מצליח להיכנס לנחיריים של כלב.

זהו להפעם, לילה טוב וסינון דואר מהיר...
הבלוג מהלידה עצמה יועלה בהקדם האפשרי.

בתי-המשפט של ישראל

השבוע בית המשפט בישראל הוכיח לי סופית שצריך להעיף משם את החונטה ששולטת בו.
זה רק המשך לסירחון שהפסיקה בגינו של "פיני כהן", זה שזרק נעל על דורית בייניש. אחרי הפסיקה ששוטר שיורה והורג עבריין שמנסה להימלט הוא פושע, צריך לזרוק עליה לא נעל אחת אלא את כל הארון.
בתי המשפט בישראל הפכו למקום בו לא מענישים את העבריינים. השוטרים שמודעים לבעיה הזו מצאו "פיתרון". את העבריינים הכבדים, אלו שבאמת צריך להביא לבית-משפט, משאירים בחוץ (למה לשוטר לסכן את משפחתו). לעומת זאת, אזרחים שומרי חוק שעושים עבירת תנועה, בהם נכנסים עד הסוף ללא שום הגיון. לרוב זה קנס שמעמיס רק על האזרח ולמען האמת משלם את המשכורת של השופט, בדרך העקיפה.
חוסר התפקוד הזה פוגע בנו ישירות. הרי הנהג שפגע בבן של חשין יישפט בצורה אוטומטית לזמן ממושך בכלא בעוד שכל נהג אחר שביצע את אותה עבירה נשפט לעבודות שירות. אם נתעלם מהדחף הברברי של לנקום בנהג, ברוב המקרים זו שגיאה שכל מי שנוהג היה יכול לעשות. לעומת זאת על המקרים שבהם באמת צריך להעניש - איפה שהשתמשו בסמים או אלכוהול - מתקבל אותו עונש. המידתיות היא בהתאם למקצוע של האדם, לייחוס שלו, לכמה רעש היה לתאונה - רק לא לנסיבות עצמן.

הטיפול יכול לבוא מכמה כיוונים:
הראשון, זה שהייתי שמח לראות ואין שום סיכוי שהוא יקרה. שהמפכ"ל יתפטר בגלל חוסר התמיכה בשוטרים. הבעיה בפיתרון זה היא שהמפכ"ל הנוכחי צריך לעשות משהו בלתי-אפשרי מבחינתו - להצמיח ביצים! מספיק האיום עצמו ע"מ לגרום להתערבות של כל המערכות ולהתחיל להזיז שינוי חוקתי כך שלשופטים יחזור ההגיון שברח להם.
השני, התערבות של חברי הכנסת העלובים שבחרנו. אני יודע שזה יקרה, אבל לא בצורה שבה ייצא משהו טוב. צריך לשים את ההצעה בצורה מסודרת. אחרי ההמצאות האחרונות שעלו בכנסת זה בגדר מפחיד.
השלישי, מהממשלה. יש דברים שיודעים לבצע שם. במקרה הזה התוצאה תהיה קרב שהתקשורת תחגוג עליו, כל הצהובונים יאהבו את הרעיון, יילבו את האש. אבל בשורה התחתונה זה יתמסמס כי לא יהיה לזה שום דבר מאחור. לממשלה אין אינטרס לפעול, הם צריכים רק את הרעש.

רק תזכירו לי אחרי שהשופטים מזמנים אותי לבית-המשפט על רקע הצגתם כבני-אדם ולא אלילים, להגיע לשם ללא נעליים. אחרת זה 3 שנים מראש בלי התחשבות...

בחילת לילה טוב מ-Arcafe

שוב קשה לישון. אכלתי ב-Arcafe והתוצאות בהתאם.
אני זוכר שלפני כמה שנים נסענו ל-Arcafe שהיה בצומת אלונים. פעם אחת הספיקה להבין שזה לא מקום שנעים לשבת בו (כיסאות ממתכת עם מיני ריפוד), האוכל מתאים למזנון על הדרך והקפה נלקח ישירות מהאסלה (אחרי למי שטורח לשאול).
הניסוי הנ"ל נערך לפני מספר לא זכור של שנים, כנראה בתקופה שה"אקליפטוס" התחיל את שירת הברבור שלו. לכן לא הייתה לי התנגדות ללכת למסעדה(?) זו במרכז הכרמל.
אפשר לסכם את החוויה ב"אוי איזה נפילה" או "אאוץ' זה כאב", למען האמת זה עדיין עושה בחילה קלה, תה לבן עם ג'ינסנג יפתור אותה בקרוב.
זה מתחיל בשלב החניה. אין חניה במרכז הכרמל למעט בחורים מוכרים שאינם קרובים למסעדות. תחנות האוטובוס אינן נחשבות לחניה למרות שהן משמשות לכך. התוצאות המיידיות: כאב ראש, כאב רגליים ואם השוטרים מתפקדים (קורה לפעמים) אז חניה במקום לא חוקי עושה כאב לב.
השלב הבא הוא שלב ההזמנות, לפיענוח את התפריט דרוש נסיון רב באקדמיה. כמו בכל מאמר מוצלח התפריט מחולק בצורה לא הגיונית, לידו יש תפריט זהה שמחולק בצורה יותר הגיונית (אבל ללא מחירים) על הקיר תלוי פוסטר של תפריט השתייה (אין הסבר לסוגי הדרעק שנכנס לכוס לאחר מכן) וסגנון הכתיבה מזכיר שזו מסעדה שאינה מכירה בעברית כשפה אלא יותר כבליל אותיות.
לאחר שהמנות נבחרו בקפידה (אני אוהב אוכל רק כשהוא טעים) לקחנו את מספר ההזמנה והפתק לשולחן. כמו בכל מקום שמכבד את עצמו בישראל גם כאן הצליחו לבלבל את סוגי השתייה, לא לדעתאיזה מנה מחזיקים ביד, לבצע הנחות מעניינות לגבי טיב הסועדים ובקיצור לגרום למופע בידור למלצרים ע"י הפיכתנו לשחקנים הראשיים.
אחרי שנגמרה הסגה של התאמת המנות והשתייה לסועדים התברר שהמקום לא זול. המנות פשוט מאוד קטנות ולכן הן זולות, שני-שליש מחיר עבור שליש מנה בערך. את המנה שלי סיימתי בכמה ביסים, המיני-בגט שקראו לו ג'בטה היה טעים, אם כי לא שמתי לב מספיק מהר לעובדה שהבצק של הבגט גרוע. התוצאה הייתה שאחרי האוכל עוד נשארנו רעבים. על הקפה ניתן רק להגיד - בוץ.
רעבים, אבל אחרי הסנדוויץ' הגרוע הזה לא רצינו עוד סנדוויץ' מה שהוביל אותנו לנסות את הווק. הניסוי נקטע לפני הישיבה עקב כמה מעשנים שישבו בכניסה למקום ודאגו לניחוח מתאים בתוכו. אני לא ארחיב כאן על הנושא עקב השתפחות קודמת (ועוד כמה שעתידות לבוא...)
את הארוחה הרצויה מצאנו במסעדה חדשה שנקראת 1000טעמים, אמנם הבלינצ'ס היה חסר, אבל המוזלי והלחם מטוגן היו טעימים מספיק בשביל שנוותר על ההתקטננות.

וכך בשעה 2:00 לפנות בוקר אני מוצא את עצמי כותב בלוג תוך לגימת תה בהמתנה שהבחילה מהבגט תרד מספיק בכדי שאוכל לישון. מזלי שמחר אוכל ללכת לישון מוקדם ולהשלים את החוסר לפני שהוא יהיה באמת חוסר.

היריון, בישול ומה שביניהם

ההיריון מתקרב לסוף (לא בטוח של מה, אבל לפחות משהו נגמר). הסימנים לכך הם פשוטים:
1. אין יותר משפטים שלמים בעברית. כל משפט חייב להיחתך עם "חזרזירון" או שאגה שדומה למה שמוציאים כשהאצבע הקטנה פוגעת ברגל של המיטה בשעה 1:00 בלילה.
2. בזמן כוכב נולד (אתמול, לא ביום שרמי קליינשטיין היה) "חזרזירון" הורדמה בקונצ'רטו מהספה בליווי של כלבלב וטלוויזיה. למען האמת זה שיפר את הביצועים שם...
3. לא מפריעים לי (יותר מדי) לבשל:)))))

לגבי 3 נדרשת הרחבה.
במצב הרגיל שירלי חוגגת במטבח. רק צריך לוודא שאין שם דברים שאמורים להיות שם. עודף של רוב החומרים עלול למצוא את עצמו בתנור במצב כלשהו (עיסה, בצק, מוברש, טבול וכו'). מה שזה אומר זה שגבינה שנקנתה במיוחד עבור המאפינס של הבייבי שרימפס הייתה מגיעה לבטן מכיוון אחר.
עכשיו לעומת זאת הצלחתי להביא את כל החומרים. לקלות פלפלים אדומים (שעה בתנור ושעה עד שאפשר להוציא אותם מהתנור...) לחכות 24 שעות ולהמשיך בהכנת המאפינס ללא חומרים נעלמים. יכול להיות שחלק מזה גם קשור לעובדה שהבאתי קצת יותר מדי קוטג' בפעם האחרונה - נא לא לבלבל אותי עם העובדות.
הבייבי שרימפס נבדקו על שירלי בפעם הראשונה לאחר ארוחת הבורגר-ראנץ' מהסוג החדש: צ'יפס בלימונדה! למתכון אחראים העובדים שלא טרחו לסגור את הכוס בצורה חכמה. בבדיקה עלתה העובדה הידועה שדברים מקבלים הכשר רק אם הם לא טעימים, לכן בייבי שרימפס אינם כשרים. עוד דבר שראוי לציון, שירלי הצליחה להתאפק ולא עשתה מהנציגים שענו לה בטלפון תחליף להמבורגר האבוד. רומי דאגה להיות בעמדה מוגנת בזמן השיחה.

בתור דוגמה נוספת, היום החלטנו לבשל רוטב עגבניות לספגטי (הספגטי יבושל לפני שאוכלים אותו...) לשם שינוי יכולתי לראות את הסיר מדי פעם, לפני השלב בו הוא קורן בצורה אדמומית חשודה כשברקע יש צעקה עמומה של "תוריד אותו מהאש! לא לשם! טוב תחזיק אותו עד שאני אוציא שעם! תרים אותו מייד! השעם תיכף מגיע!"
כמובן, יש גבול לכמה ניתן לעבוד במטבח ללא הפרעות (כנראה בכל זאת ההיריון לא הסתיים). עדיין, זה נורא מוזר שהוויכוח על ההכנה מסתכם ב-"עוד מים" או עוד "שום" וכל מיני דברים כאלה. למען האמת זה וויכוח חשוב מאין כמוהו. הרי אנחנו הולכים לאכול את התבשיל הזה. ההערכה היא שזה יצא טוב, מהנסיון עד עכשיו, וויכוח כזה דואג לבדיקה יסודית של כל המרכיבים (והוספה של 2 ששכחנו בחוץ).

הרוטב ייבדק בקרוב, אם ניזכר באיפה הספגטי...

בלוג של יום ראשון

השעה היא 12:30 בצהוריים, יש לי עוד כשעה עד שצריך לזוז לריאיון הבא. מסקנה, יש זמן לכתוב. אולי כדאי לציין שאת האוכל כבר גמרתי והקפה כהרגלו בקודש מטייל לעמדתו בין כל חוטי ה-USB לערימת הכל-מיני המפחידה שנאגרה ליד המחשב שלי.
זהו יום נעים של שרב, החלון פתוח (המזגן צריך תיקון / גז) מכניס מעט רוח והרבה רעשים מעניינים מבחוץ.
צלצול הטלפון החזיר אותי למציאות, מתברר שבישראל לא נוהגים לקרוא את ההודעות שמתקבלות אלא קודם כל להגיב. אין הסבר אחר לעובדה שמתקשרים אליי ע"מ לשאול אותי איך ברצוני לקבל שירות שביטלתי.
אבל גם דבר פעוט כמו הטלפון לא יזיז אותי מההרהור על ארוחת הצהוריים שמתעקלת לאיטה כעת. לפחות אני מקווה כי שיטת ההכנה הייתה "שיטת רווקים". הווה אומר, תפוס משהו שנראה מוכן לאכילה עד כדי חימום, חמם אותו בתנור, אכול אותו לפני שמתברר תאריך התפוגה שלו. לגבי הנקודה האחרונה אין מה לדאוג, לפני פחות משנתיים נכנסנו לדירה כך שלא יכול להיות אוכל בין יותר משנתיים במקרר. במילא ממתי ישראלי טוב מתייחס לתאריך שרשום בהוראות.
בין לבין צריך להתכונן לריאיון הקרב, לתבול את הטלפון בקפה (הוא עדיין חם אז קשה לשתות אותו), לתת לו ביס, להבין שהקפה לא יכול לרכך אותו ולכן רוב העולם משתמש בעוגיות, להוציא את העוגיות, להחזיר את העוגיות ולהוציא את הסוג השני (מאז שאני נשוי גיליתי בבית כל מיני דברי אוכל שאני לא מוכן לאכול). בשלב זה אני באמת צריך לקום מהכסא ולהביא את העוגיות המוזכרות לעיל...
2 עוגיות, מפית (מארומה לפי הכיתוב, לא זוכר מתי הייתי שם, אבל המפיות שלהם לא מתקלקלות מהר) ותקלה חדשה של חוסר ביד פנוייה. המעניין בתקלה זו הוא שהיא לא תיפטר ע"י הוספת יד (או אלף), תמיד יהיה צורך לבדיוק עוד יד אחת לביצוע המטלות.
לרוב בשלב זה מתקבל משפט שלם ללא האותות ' ו' עקב ערמת פרורם שנתה מתת למקלדת. נעור זרז, דפת קסם מתת למקשם, מכות (לא זקות מד) מאור וזה מסתדר.
כוס הקפה מתרוקנת לאיטה, מה שמצביעה שצריך לגמור לכתוב. מתברר שע"מ לכתוב צריך כוס שתייה חמה שמתקררת לאאאאאאאט-לאאאאאאט. לא צריך את השקט של הלילה. לא את החושך ובטח שלא את הנחירות שעולות מהכלבלב אחרי שהוא יתייאש מלקבל ליטופים ועבר לרביצה כרונית מאחורי הכסא.

זהו כאמור בלוג של יום ראשון, כל העולם נח ובישראל אם אין לך מה לעשות אז המצב רגוע מדי.

עוד על היריון וקצת על המטבח

ההיריון כבר בישורת האחרונה. נכון לכרגע יש לחזרזירון עוד מקסימום חודשיים של שחייה נעימה, יותר סביר שהיא עוד חודש מתחילה לנשום בכוחות עצמה. מהבחינה המעשית זה אומר כלום. כמה שמנסים ובודקים וטוחנים בסוף מתקבלת התשובה: "זה יקרה כשזה יקרה".
בינתיים הספקנו להוסיף את הארון למטבח, לריב על איך לסדר את הארון, למצוא פשרה לגבי הסידור, להעיף את הדברים לתוך המדפים הלא נכונים, להעיף את הדברים למדפים הנכונים ובסוף למצוא שחסרים לנו כמה דברים במטבח. החוסרים מתבטאים במכונת גלידה (יש חזרזירון בקרוב...), מצנם (יש פעמים ש"לנו" מתפרש כ"לה" חסר דבר בעוד ש"לי" חסר שקט) ומתקן האכלה אוטומטי לכלב שיופעל ע"י קריאת מחשבות (לא של הכלב).
החדר של חזרזירון נראה כמו חדר לכל דבר, יש ארון, יש דברים בתוך הארון ויש יותר דברים ליד הארון שהיו אמורים להיות בתוכו אבל למי יש כוח לסדר. כמו בכל בית ישראלי טוב גם אצלנו יש את שיטת הסמוך, בגרסתה המורחבת שיטת ה"סמוך לאירוע זה יתבצע". בהתאם לנוהל יום אחרי הזמן הנחוץ הכל יועבר למטה למחסן עד יעבור זעם (או בית) ומשם כל הדברים יגיעו לפח.
בזמן זה שירלי גדלה לא מעט (היא אמרה 3 פעמים לי היום כמה קילו היא הוסיפה כך שאני באמת לא זוכר את המספר). הבטן כבר מאוד לא סימטרית, חזרזירון מעדיפה את השיטה של לבעוט פעם ברגל ימין ופעם ברגל שמאל. מדי פעם זה גם רועד, אולי תהיה לנו לכבוד המונדיאל שחקנית כדורגל (לפני זה היא תצטרך להיכשל בכל מבחן אינטיליגנציה אפשרי כך שזה כנראה לא יקרה).
ההיריון גם גורם לתופעות מעניינות אחרות - המצאת שפה חדשה. למשפט בעברית יש מבנה ברור של נושא, נשוא, פועל וכו'. למשפט של אישה בהיריון יכולים להיות 2 נושאים: הנושא של המשפט המקורי והנושא של המשפט שיצא אחרי התזוזה של העובר בבטן. דוגמה נפוצה היא "אני הו... היא מטיילת לי בצד שמאל.". דיון רציני אי-אפשר לנהל ככה. למען האמת גם שיחת חולין כזו היא בעייתית כמעה, אבל ניתן לקיים דו-שיח חירשים מצויין, כמובן אח"כ צריך לדאוג לפנות את הכלבלב ממיטתו בכדי שיהיה לך מקום לישון הלילה.
הדבר האחרון שחשוב להזכיר הן התכווצויות השרירים. לכאורה לא נורא, לכל ישראלי טוב יש פעם בשנה לפחות התכווצות בגלל המזגן שהודלק בחדר / כיתה / רכב / קניון. מתברר שבהיריון יש תוספת, זה מתחיל ומפסיק בהפרשים קצרים ומשתחרר רק בעזרת מיתרי-הקול. פעולת השחרור האידיאלית היא לתוך אוזנו של בן-הזוג בעוצמה שעולה על אופנוע בעת ההתרסקות לתוך משאית (כל אופנוען בישראל מכיר את הרעש הזה). במקרה ובן הזוג לא ליד לא ניתן לשחרר את השריר התפוס ויש לחכות את מספר השעות עד שהוא יופיע, בינתיים ניתן לחמם את הגרון מעט על הסביבה הקרובה או בטלפון.
לכל הסקפטיים, זה נבדק בשבת ב-8:00 על רגל ימין וב-10:00 על רגל שמאל. מאז למדתי להתעורר מוקדם בשבת ולוודא שפקקי האוזניים תקינים.

בהתחשב בשעה מאוחרת אני אסיים כאן (את התה) ואילו את הכתיבה אני אמשיך ביום אחר עם עוד תובנות חדשות עקב השינויים הבילתי פוסקים שעוברים עלינו (מכונת הקפה הועברה למיקום חדש!!!)

על העישון

התופעה לא חדשה. היא מספיק "לא חדשה" בשביל שיהיו כמויות של מחקרים שמראים את הבעייתיות בה, שחברות הביטוח ישימו סעיף מיוחד בחוזה ועוד כמה דברים דומים.
בסך הכל אין לי בעייה עם מעשנים. בדיוק כפי שאין לי בעייה עם מתאבדים אחרים. אם אתה רוצה להתאבד אז קדימה, רק לא בתא המעצר ולא תוך שיתוף אחרים. בנקודה השנייה המעשנים נכשלים. היום היו לי 3 דוגמאות נפרדות, אנשים שאין סיכוי שהם מכירים אחד את השני, מקומות שונים, הדבר היחיד שמשותף ביניהם - מעשנים.

בבוקר בעודי תקוע בפקק ריחה של סיגריה הגיע לאפי. למה? כי ברכב לפני יושב נהג שמחזיק סיגריה ביד שמאל, מפריח עננים של סירחון (יותר מהמכונית שלו) ומאפר על הכביש. בישראל של שנת 2010 זה חוקי. לרוב בשלב שמריחים את העשן כבר אין מה לעשות, אוויר צח לא ייכנס לפני שהמעשן יועיל בטובו לעוף והעברה לסיקולציה פנימית כבר לא רלוונטית כי הסירחון בפנים.

עוברות כמה שעות, שעת צהוריים, הנגר הגיע להתקין את התוספת למטבח. מי שרוצה שייפנה אליי, נגר מעולה. כמו כל נגר גם הנגר הזה מגיע עם שוליה, היום זה היה נער (קרוב משפחה בחופש...) מעשן. במעשן אני לא מתכוון לאחד מאלו שעננת העשן היא כבר חלק בלתי נפרד מהם אלא למישהו שמעשן מספר קטן של סיגריות ביום. בזמן העבודה, בדיוק כשהנגר מבקש שאני אבדוק האם זה נראה ישר או שצריך להוריד / להרים / להזיז, עשן מגיע אלינו. הנגר כב ידע עם מי יש לו עסק ונתן לו משפט קצר שדאג להריץ אותו למרפסת. לי הוא רק אמר חצי בהתנצלות שהמעשנים לא יודעים להתנהג. לצערי לא יכולתי להגיד לו, "תשמע אתה טועה" אפילו "תשמע הרוב לא ככה" אינו נכון. לכל המנסים להתווכח, צאו לבר בתל-אביב, אפילו עם חוק וקנסות אנשים דואגים לעשן.

המקרה השלישי ארע בערב. שעה 18:30, עדיין יש אור בחוץ, העדפתי לשבת בשולחנות מחוץ לקפיטריה ולקרוא עת המתנתי לשירלי. מה שלא לקחתי בחשבון (שוב...) הוא העובדה שאת האזור עם האוויר הטרי הפסדנו למעשנים. תחת הכותרת ש"זה מתנדף מהר" כל מעשן עומד היום מטר מהכניסה למסעדה מפיץ כמויות עשן מדהימות ואין שום דרך להגיד לו להפסיק. גם כשהעשן נכנס פנימה, המעשן מקיים את החוק. לפנות למצפון / טוב הלב של מעשן זה דבר מגוחך (אחרי החוק על הברים אחד הודיע: "לא נעים לכם העשן, אל תגיעו").

כנראה שהאמריקאים יודעם למה יש חוק שאסור לעשן 5 מטר מכניסה לחנות / מסעדה, בכל שטחה ותכלס בכל מקום למעט מקומות שהוגדרו לכך מראש. חבל שבישראל אין את ההבנה שצריך חוק הרבה יותר קיצוני ע"מ להוקיע תופעה זו.
אולי בעתיד, כאשר יהיו פוליטיקאים רציניים, סופסוף יבינו שגם בעישון צריך להילחם (וינהלו את המלחמה בצורה יותר חכמה מאשר המלחמה בתאונות הדרכים)

חיפוש עבודה

שבוע של חיפוש עבודה נסגר.
זה נראה שלמצוא עבודה בשכר הוגן זה עניין מסובך. איכשהו זה תמיד נופל למשחק של "מי ימצמץ ראשון". האם אני אתפשר על עבודה בשכריותר נמוך, אבל מיידית, או שההימור של לחכות עוד כמה ימים ישתלם?
נכון לכרגע הלחכות נשמע יותר הגיוני, גם כי ההצעות ממשיכות להגיע. הספקתי להיות ב-5 ראיונות השבוע. וגם כי עוד אין הצעה שממש נראית רצינית.
בינתיים למדתי כבר מה המבחנים שמעבירים מתכנתים. זה נא בין מגוחך לבדיקת "איזה שטויות חוקיות ואיזה לא". באזור המגוחך יש שאלות הגיוניות, אחרי שקראתי כמה מאמרים דווקא מחו"ל התברר שיש סיבה טובה למבחנים כאלו (רוב האנשים נכשלים בהם). לעומת זאת בקצה השני יהיה סינון הפוך, אני לא ראיתי הרבה מתכנתים שינסו לברר האם זה חוקי לאתחל משתנה בדרך עקומה.
אם נודה באמת, אני אפילו לא זוכר איזה מהדרכים העקומות חוקיות ואיזה לא. אני לא כתבתי קוד בצורה כזו גרועה מאז השלב של הניסויים בסביבה החדשה. מי שבטוח יודע את התשובה לשאלה כזו הם בוגרי תואר / קורס שסיימו את הבחינה על החומר הזה לפני שבוע ועדיין לא חטפו על הראש על זה שהם כתבו שורה כל כך מטומטמת בקוד.

האמת שהבחינה הכי נכונה שראיתי הייתה לכתוב קוד על המחשב. סתם תוכנה מינימלית שתיתן את התחושה מול מי עובדים. זה יכול להיות משהו פשוט כמו לחשב סדרת פיבונצ'י או מספרים ראשוניים וזה יכול להיות משהו מעט יותר מורכב כמו להתיג נתונים שמגיעים מקובץ או שאילתה. לא משנה מה בדיוק, העיקר שזה יהיה על המחשב ולא על חתיכת נייר שהולכת לפח בסוף היום. למהדרין ניתן להוסיף גם מדידה של כמה זמן לקח להגיע לפיתרון / כמה הרצות היו. המדדים האלו הינם חסרי משמעות, אבל הם כמותיים להבדיל מהמדד של "כמה הקוד טוב".

לגבי המדד של טיב הקוד יש לי תמיד בעיה. מה רוצים להשיג? ניתן להשיג מהירות ע"י שינוי הקוד כל שהוא פחות נחמד לתחזוקה. עשיתי את זה בעבר במודע כאשר היה צורך. לעומת זאת ניתן לגרום לקוד יותר קריפטי שמטרתו העיקרית להשאיר "אדמה חרוכה" למתכנת הבא, גם דברים כאלה כתבתי (למרות שלא מתוך כוונה, אלא מתוך מטרה לחזור בהמשך ולתקן / להוסיף הסברים).

מה שאני מנסה להגיד בכל הבלוג הזה הוא:
לפני שמנסים לפתור בעיה (לגייס מועמד מתאים ע"י מבחן במקרים בהם נתקלתי) כדאי להגדיר את הבעיה בצורה נכונה. עצם הגדרת הבעיה כבר תיצור את הדרך לפיתרון. ברוב המקרים הפיתרון יהיה אפילו יותר פשוט ממה שהיה נראה במקור, לפני ההגדרה של הבעיה.

לילה טוב,
שבוע הבא אני ממשיך בחיפושים...