הווגונים הומצאו ע"י דאגלס אדאמס כדי להציג באופן סטירי התנהגויות אנגליות טיפוסיות. הדבר הרלוונטי הוא שירתם. שירה הנחשבת לזועתית ואותה הם אוהבים להשמיע לקהל (שאינו יכול לברוח).
זו בערך ההרגשה שלי בטקס הענקת המלגות. שירלי מקבלת מלגת הצטיינות, מה שאומר שאני מחוייב להגיע, הנימוס מחייב. מה שלא ניתן לחייב הוא להנות מהעינוי המתמשך.
בפועל מבחינתי זהו בזבוז זמן נטו. יכולתי לשבת ולבהות בקיר, זה יותר מעניין מהטקס. אולי כדאי לציין שאני מסוגל לבצע זאת למספר שניות בודד במקרה הטוב.
היכולת של השעון לזחול מוכחת ברגעים כאלו. אפילו סט הצילומים ההזוי שמתקיים לצד החלוקה לא ממש מעניין. גם התהלוכה עם גמר כל חלק מהטקס לא עוזרת. את העונש הזה אני צריך לסבול עד הסוף.
כשהגעתי ידעתי שזה יהיה משעמם, תכלס טקסים לא מזיזים לי. אולם הפעם נוספו 2 בעיות. הזניחה היא הצינון ממנו אני סובל כבר שבוע. אף סתום דורש קינוח תמידי, אבל אני כבר מכיר את התופעה ויודע להסתדר. אורך הטקס לעומת זאת הוא בדיקת הסבלנות שלי לדרגה חדשה.
זה השלב בו מבינים את שירת הווגונים.
תוספות לאחר סיום הכתיבה:
נשארתי עד לסיום!
שירלי טוענת (כנראה שבצדק) שהיה טקס מכובד ומדהים. היא אפילו לא הזכירה את אורן "בבון" חזן, כך שההשוואה היא לטקסים מכובדים באמת.
