יום שלישי, 26 ביולי 2011

Ella is 1 year old

4AM in the morning on the 15th day of "Av", the jewish "valentine's day". That's the time our lives changed.

The water began to flow out of Shirley. We already knew that there's no reason to panic, it just means the baby wants to get born. What we were about to find out was that it takes time, almost 40 hours.
It's a rather large buffer for the change, but the change was bigger. Nothing can prepare you to the unexpected reality of a baby in the house.
Suddenly sleep was not granted. Going out means either someone to babysit, or taking half of the house with us. Almost overnight, all of my clothes turned to be "one time wearing only". A strange feature that wasn't known prior to that day.
Unfortunately for the "new born parents", babies don't come with a manual. To tell the truth, the instructions are time dependent, i.e. 5 minutes delay is a complete make over. We found that out usually at 11PM, and the proof continued 'till 3AM.

Yet the light shines. Suddenly, just a smile turns important, and the most basic actions a human does turn into a complex set. Turning from the back to front and vice versa made us happy for a week. The attempts to pet the dog sent us to heaven, and the syllables pronounced were confirming the location.
The walking experiments are a strange combination of heart-ache and exhilaration, depending on the "fall type". Falling can be painful, but the only way to learn to walk is by falling. Plus, learning to fall correctly is always a good idea.
It looks like being a parent is easy, but it's not. Every day is a struggle to give the little helpless flower the best, every night you pray you haven't done too many mistakes. Nothing, and it's absolutely nothing, can assure you you're doing right. There's assurance only when you're not doing it right, and only on rare occasions it comes in time.

Upon closing the first year we can look at our achievements and say: "we did it." The baby is jabbering full time job, everything is considered climb able - unless it runs away; the dog didn't run. The baby's folks learned the difference between the screams of "hungry", "tired", and "my diaper is full". Though understanding a baby is still a mystery to us.
And most important, a new baby (this time it's a boy) is expected by October.

אלה בת שנה

התחלתי לכתוב את הקטע הזה מזמן, פחות מחודש, אבל זה המון. במקור הוא היה מעין ברכה ליומולדת שנה של אלה, באיזהשהו שלב זה התפצל. נולדו 2 קטעים מקבילים, הראשון לאלה וכנראה יישמר בשבילה להרבה זמן, השני מובא כאן.

זהו סוד גלוי שעם הילד הראשון נולדים הורים. מה שלא ברור הוא מה הם עושים. אנחנו מצאנו את עצמנו לפני שנה במצב זה, טוב, בערך שנה פחות שבועיים עקב השהות ברמבם. עדיין זה התחיל ביום הלידה.
אחרי השלב של השוק, הזמן בו אתה בוהה בתינוק ישן שהאחות אומרת שהוא שלך. הגיע שלב החיתול. מצאתי את עצמי מחזיק, לא יודע עם 2 קילו נחשב למחזיק, תינוקת ואומרים לי שצריך להחליף לה. להחליף לה הורים היה קצת פחות מפחיד מלהחליף חיתול, זה שבעתיד זה מסתדר לא ממש הרגיע באותו הרגע.
ביום הראשון בבית מצאנו דבר חדש להסתבך איתו: אמבטיה. למה צריך לרחוץ את הדבר האדמדם הזה??? לוקח זמן להבין איך נעים לה, מתי היא תתרוקן לאמבטיה ובכלל איך מערבבים תינוקת ומים עם סבון בלי להציף את הבית.

זה היה מפחיד למדי לגלות שפתאום יש משהו נוסף שנוחר בבית. התרגלנו אחד לשני, גם לכלבלב שמשמיע סרנדות בסלון כבר התרגלנו, אבל תינוק זה משהו אחר. בהתחלה יש עריסה בחדר השינה, זה נוח בערך כמו לפזר שם זכוכיות, זה גם עם אותו אפקט, כואב באצבעות של הרגל. מתישהו מעבירים את העריסה לחדר, אבל לזמן אין הגדרה כשלא ישנים לילה רצוף, אז המתישהו הופך להיות "ביאת המשיח" ובינתיים אין יום ואין לילה וליתר ביטחון - אין חדר שינה.

תינוק בבית, אור בבית, מכונת הכביסה עובדת שעות נוספות ובכלל חשבון החשמל קופץ. כל זה נכון, אבל מתברר בדיעבד. גם העובדה שכל הבגדים הפכו בין-לילה לחד-פעמיים, הגיעה בדיעבד. אין סיכוי שהחולצה תשמש אותך שוב ללא כביסה, אפילו שהיא הייתה עליך 5 דקות. החיתול, סימן ההיכר של הורים, הפך לדייר קבוע על הכתף. מגבונים לחים צצו כפטריות אחרי הגשם בכל נקודה.
תופעה נוספת שגילינו היא שכל דבר ניתן ללעיסה, גם הכלב שכמעט חטף ביס בזנב וליקוק ציפורניים דלוקס. ספרים, עיתונים, שלטים וכל דבר אחר שנמצא בסלון זכה למקלחת מטעם הלשון. חתיכות אבק שלא ידענו על קיומן הופיעו בין רגע במרכז הסלון, לרוב בדרכן אל הפה ולפעמים בדרכן מהפה.
הרופא, בחור באמת נחמד, פתאום הפך למכר קרוב. אפילו עם כל הבדיקות בהיריון לא הגעתי לכמות הביקורים שעשינו בשנה לתינוקת. רובם בגלל שיעולים, שלשולים ואודם. מתברר שלתינוק יש הרבה וירוסים וחידקים להכיר, איכשהו הוא באמת מכיר אותם מהר.
כשהתינוק מתחיל ללכת, על 2, מתברר שיש בעיה נוספת, הרצפה. זה לא שהרצפה עקומה, זה העובדה שהיא קשה. כמות הנפילות שתינוק מרביץ, בעקבותיהן גם התקפי-לב לכל מי שבאזור, הן בלתי-נגמרות.

אז מה בכל זאת היתרון בתינוק?
האמת לא ברור.
זה סתם כיף לשבת על הספה בבית ולראות משהו חמוד מתרוצץ אחרי הצעצועים, מטפס עליך ורוצה ממך חיבוק/נשיקה/סתם יחס. זה נעים לראות את קבלת הפנים בבית, התחרות בין התינוק לכלב על מי יגיע ראשון לחיבוק/לטיפה, הכלב לרוב מנצח. זה כיף לקבל את החיוך של "טוב לי איתך" מיצור קטנטן.
בשורה התחתונה זה כיף כי זה מישהו שבאמת רוצה להיות איתך ולא מרגיש צורך להסתיר זאת.

יום חמישי, 21 ביולי 2011

מחאות ומחמאות

סוף סוף הצטרפנו למשפחת העמים הנבונים. טוב לא ממש, אבל עשינו צעד, יש מחאה חברתית בישראל.
נכון שלפני (או בזמן) המחאה החברתית החשובה הגיע "חוק החרם". חוק אידיוטי עד הזוי שיגרום לתביעות הזויות על אנשים פרטיים שאכפת להם מהמדינה, גורמי חוץ לא יקבלו תביעה כזו בגלל חוסר רלוונטיות. למען האמת, פה אני חייב להדגיש שאני לא גנב (עורך דין למתקשים בקריאה), כך שלא בטוח איך יעוותו את זה בתביעה, אבל חוק החרם ישמש מיידית נגד הקוראים להחרים את תנובה.
ברור שהשימוש הראשון בחוק יהיה נגד אזרחים שרוצים להוריד מחירים. זה נגד המדינה להוריד מחיר. הורדת מחיר גוררת הורדת מע"מ, מסקנה זו קריאה להחרים את המדינה, מכאן הדרך סלולה לעשוק את מי שהעיז להגיד חרם. כל מה שיהיה נחוץ בבית-המשפט זו הוכחה שהסיבה היא "ישראליות" המוצר, זה לא קשה לגבי כמה מהם. מסכנים הסטודנטים שימצאו את עצמם עכשיו מול תביעת ענק מחברת קבלנים זו או אחרת בהודעה, שאם הם אינם קונים, זה שקול לקריאה לחרם. האוהלים יצטרכו לעבור למדינה אחרת, או לפחות לאחד מהאזורים אותם משטרת ישראל מפקירה. לצערנו ישנם אזורים כאלו בכל הארץ.

המחאה הזו צמחה ממקום נכון, יקר כאן. אין שום הסבר אחר לעובדה שכל המשכורת מתאדה מדי חודש. זה לא שאנחנו בזבזנים, אבל רק המשכנתא דואגת להעלים לנו נתח יפה מהנטו. בנוסף למשכנתא יש גן, אוכל, בגדים ונעליים. זהו הלכה רוב המשכורת, זה לפני החשמל, המים הארנונה, ועד הבית ועוד כמה "קבועים".
לפי כל מה שכתבתי אני אמור לרוץ למאהל כמו ארנב עם זיקוק בוער בתחת, אבל אני לא. הסיבה שאני לא היא פשוטה, אנחנו כרגע מסתדרים ועסוקים מעט בעתיד הקרוב. המחאה הזו, למרות כל נכונותה, לא תסיט את חברי הכנסת. העובדה היא שמירי רגב, שלא טרחה להופיעה בשום דיון על הדיור בכנסת, הגיעה למאהל. לפחות במאהל היא התקבלה בבוז הראוי, מים קרים עליה. הקשקוש שהיא הודיעה בתגובה אפילו לא ראוי להתייחסות.
ההמשך הוא בהתאם לציפיות של כל אזרח ישראלי, ביבי הודיע על רפורמה. זה כנראה רפורמה ברפורמה שנעשתה בתגובה לאיזו רפורמה. מכל הרפורמות האלו בינתיים המחירים רק עולים, הכסף מתאדה ופתרונות אין. בספין הרפורמות הראשון חשבתי שיש סיכוי, אבל אז מצאו ועדה בכנסת בה ניתן לקבור את הרפורמה. לאט לאט נמצאה הנוסחה, דיונים חסרי מטרה, העברה משר לשר ובקיצור בירוקרטיה במיטבה.

אז מה הפיתרון? למצב המיידי - אין!
 
פוליטיקאי שמסתכל על הבחירות הקרובות לא יוכל להוריד את השכירות, מוצרים אחרים אולי כן. לכן צריך משהו בסגנון של "שינוי תפיסה", צריך להבין שתוכנית ל-5 שנים היא חובה ולא זכות והכי חשוב להבין שצריך לבצע את התיקונים מהשורש. כמו שכל רופא שיניים יודע, קודם מנקים את הבסיס ואחר כך שמים שתל. גם לנושא הדיור, ראשית יש להגדיר יעדים סבירים ואז ללכת אליהם במסלול שנקבע. בלי שינויי כיוון כל שני וחמישי, ראה ערך משרד החינוך.
זה לא נעים להודות, הפעם ביבי הוא לא האשם היחיד, הפעם יש לו הרבה שותפים למחדל. בכל זאת, הפיצוץ ארע כשביבי היה בתפקיד ולכן הוא, או מישהו מטעמו שיהפוך לשעיר לעזאזל, יוקרב למטרות השגת השקט. אולי בזמן השקט השאול יתבצע מהלך רציני, מותר לי לקוות כי אני לא מאמין שזה יקרה.

יום ראשון, 10 ביולי 2011

חזרה לשגרה - טוב בערך

זהו! אחותי נשואה, חם בחוץ ואלה הוציאה את השן הראשונה. אמנם אלו רק ניצני שן, אבל זה מספיק בכדי להוריד את כל הטוטו מאיתנו. עונת המלפפונים נפתחה רשמית.
השבוע סופסוף ייראה נורמלי, אולי כדאי לפרט מעט מה ההגדרות של נורמלי, על כך בהמשך. תחילה סיכום חתונה.

מטע פקנים אינו מיקום סטנדרטי לחתונה. הוא גם לא ממש נוח להגעה, להקמת מטבח וסיוט להצבת רמקולים. אבל מה לעשות, מהחתונה זוכרים קטעים קצרים וחשובים. האוכל, למעט במקרים קיצוניים, נשכח לאחר שבוע עד חודש. ה-DJ נשכח ברגע שהוא פירק את הציוד, צריך אומן אמיתי אם רוצים שיזכרו אותו. הרב הוא מישהו שמעדיפים לשכוח מקיומו, אלא אם הוא קרוב מספיק, אז הוא גם נשאר יותר מאשר רק לחופה.
נשארים בזכרון שני דברים:
ראשון - המיקום, אליו הסתבכת להגיע, עשית סיבוב באילת בכדי להגיע לקריית שמונה.
שני - מזג האוויר, הגשם באמצע יולי אשם בסיבוב באילת, השמש אשמה בסיבוב בקריית שמונה והרוח גרמה לרכב לנסוע ב-150 קמ"ש במקום 160. ליתר ביטחון, הלחות אשמה בכתם הצהוב-במבה שצמח לך על כתף ימין בזמן הנסיעה.
הצלחנו להגיעה בזמן למיקום, כמובן שהאחות שלי לא הגיעה בזמן. כנראה שלוקח מספר שנות נישואין עד שלומדים לתכנן את הזמן לאישתך. אני הצלחתי כי כיוונתי אותה לחצי שעה לפני היעד...
אלה מצאה את עצמה בשמלה (נקנתה יומיים לפני, תהיה קטנה עליה בעוד כיומיים) בחורשת פקנים, אבל בלי הפרחים שהיא אוהבת לתפוס. אחרי מספר מועט של שניות וסבא אחד, היא הייתה עם חתיכת קש ביד. הקש לא הגיע לפה, אז הוא נשאר.
בשלב בו התחילה ההתכנסות אלה כבר הייתה בת-בית, שווה ערך להיא קיפצה מיד ליד כמו בבית. לפעמים היא חילקה מעט ריר למישהו (כן הפעם זה שיניים) והייתה מבסוטה. חלק גדול מההנאה שלה היה שההורים שלה היו עסוקים בלהגיד שלום לכל המוזמנים. חלק מהמוזמנים לא ראיתי המון זמן, חלק שבוע וכמה בקושי זיהיתי. למען האמת חלק שמעתי שהגיעו, אבל לא ראיתי אותם וקצת קיטרתי להורים שלי בדיעבד.
אחרי שסגרנו את ענייני החתונה, כולל ההשקמה לגן יום אחרי. אנחנו היינו שחוטים, הילדה ב-7:30 נעמדה במיטה ודרשה את ארוחת הבוקר שלה. זה לא מענייניה שההורים של נחתו בבית ב-2:30, הם מבוגרים. אותה מעניין שבשעה 23:30 היא נרדמה, למרות הרעש שה-DJ סיפק, זה היה כשעה לאחר שהיא גמרה את ארוחת הערב.
אין לי מושג איך נראיתי כשהבאתי אותה לגן. יש לי מושג איך שירלי נראיתה באותו זמן, כמו השמיכה. כשחזרתי היא כבר חזרה לישון, רק מתוך נימוס היא נתנה לי חתיכת שמיכה שגם אני אישן. כמובן שאר היום נוצל למנוחה כללית.
 
אחרי שבת סבים, בה התברר שיש לאלה שן (חתיכה קטנה מבצבצת) ותיאבון. האמת שעל התיאבון ידענו, אבל היא לא מוכנה להראות את השן כשיש אוכל לאכול. היא הבינה, אוכל אוכלים. שיניים, חושפים, אבל רק לרופא השיניים.
עכשיו נשאר לנו רק השבוע הנורמלי. סבים ביום א', סבים ביום ב', ברית ביום ג' ומשהו אחר לחתוך ביום ד' וה'. שישי ושבת מיועדים למנוחה, בעברית זה אומר לנסיעות ארוכות למקומות שספק אם הם בישראל או בפלסטין.

ועכשיו - אבטיח! כיאה לעונת המלפפונים.

יום רביעי, 6 ביולי 2011

חתונה

מעט לפני החתונה של אחותי הגיעה הזמן לברר "מה זו חתונה?"
מה שברור הוא מהו טקס החתונה. זה הזמן בו לוקחים משהו (רב, כומר, שופט או סתם נבוט בו ניתן לחבוט בזוג) אומרים כמה משפטים ובסופו של יום הם חוזרים כזוג נשוי. זה בכוונה זוג ולא "בעל ואשה".
חוץ מהטקס, שזה זמן מצויין לפגוש את כל המשפחה שלא יוצא לפגוש, מה קורה?
אז ככה, לפני החתונה שישו ושמחו. מחפשים מקום, זמן, יצור מחתן (מישהו זר שיודיע שהם נשואים) וכל מיני עוזרים ע"מ שהמינוס בבנק יזכיר את החתונה. הכל זה כי יש לכל זוג צעיר עודף כסף שצריך לשרוף.
יום אחרי החתונה צריך לסדר את הנזקים.
חתונה, מעבר להיותה מפגש, היא כאב ראש של מישהו שצריך לתאם את כל הדברים. יש אולם (מטע פקנים במקרה של אחותי), DJ (הוא אמנם לא יודע, אבל ככה כותבים...), קייטרינג (כדי למלא את האורחים במשהו), רב (עדיף שלא, זה מתנגש עם אוכל טעים), הורים (לא יפה לכתוב, אבל זה אחד הגורמים לכאב-ראש) וכל מיני יצורים לא ברורים (כנראה שהם האורחים, קשה לזהות אחרי מספיק אלכוהול).
אחרי שצולחים את המשוכה של לסדר את השאריות מהחתונה. הדוד שתמיד משתכר, הפתיע והשתכר. או ליישב את הסכסוך על מיקום הכסא של הדודה החורגת שרק סבתא זוכרת את שמה. אולי צולחים לא יהיה נכון, בורחים יותר מתאים, העיקר מאחורינו.

נרגעה המהומה, ההורים התאפסו (על לשאול מה עם נכד) ושאר העולם חוזר לענייני דיומא. עכשיו מתחילים "חיי הנישואים", במקור "חיי הניסויים" - שונה כי זה ניסוי מסוג מיוחד. בניסוי רגיל לוקחים קבוצה שעליה מבצעים את הניסוי, פה זוג. בזה נגמרו ההבדלים.

למען האמת, בתרבות המערבית, אנחנו בערך חלק ממנה, אין משמעות לנישואים. מבחינת החוק מספיק חיים ביחד לרוב הדברים. בשביל ילדים לא צריך נישואים. אורגיה עם הרב לא תסתיים בילד ברוב המקרים, כך שהוא לא נחוץ. בתל-הביב חוזה פשוט בין בני הזוג מספק את הרשויות, בעתיד גם במדינת ישראל. המקום היחיד שיעשה צרות הוא הבנק.
אם חושבים בהגיון, לבנק יש רצון עז שתהיה חתונה גדולה. למה? כי אחרי חתונה גדולה, יש מינוס גדול. מינוס גדול גורר ריבית, או בעברית הכנסה טובה למנהל הבנק. זה עוד לפני הנסיון לקנות בית שמסתיים במשכנתא, אפילו לפני הילדים שצריך לחגוג את הולדתם.

בקיצור, זוג צעיר מתחתן בשביל כל העולם חוץ מעצמו, לא זוכר הרבה מהחתונה ובסוף ממילא השינוי יגיע רק כשיהיה ילד.

מזל טוב?!?

יום שבת, 2 ביולי 2011

5 שעות

5 שעות עם ילדה בת פחות משנה ואני מותש. לגמרה מותש, ללכת לשתות משהו הפך להיות משימה בלתי-אפשרית.
מתברר שילדה קטנה יודעת מה היא רוצה. אולי זה יותר מה היא לא רוצה, התקשורת איתה זה עדיין הרבה טוטו.
זה התחיל ב-17:00, לקחתי יצור קטן ושמח מהגן. זהו אותו יצור שבבוקר הושאר שם ישן, גם יחס כמו אל שק תפוחי אדמה לא היה מעיר אותה. אבל בשעות האלה, שינה לא בתפריט.
הלכנו הביתה, בעיקר כדי שאני אחליף בגדים ואעיף את הנעליים. לא לדאוג, שירלי כבר תמצא איפה זרקתי אותם. כשלושת רבעי השעה וטיול אחד לרכב לאחר מכן יצאנו. הליכה קצרה שלי, אלה בטיולון עם בקבוק מים בפה (היא דואגת לא להתייבש, להבדיל מאחרים...) ומוצץ ביד. רעש של פלסטיק על מדרכה אמר את המשפט הקבוע: זמן להעלים מוצץ.
המשכנו בטיול עד לדשא, שם הוצאתי את אלה מהטיולון ולמשטח הירוק שכוסח כנראה שלשום. אלה בהתחלה ישבה כמו גולם, הירוק היה מאיים מדי. לאט לאט הסקרנות גברה על הלא מוכר והיא ניסתה לגעת.
עלה מצא את דרכו לפיה והוסט מילימטר משם. היד מיששה את עלי הדשא והודיעה: "סביר". יד נוספת מיששה, שוק בדק, נעל דרכה והאישור ניתן: "אפשר ללקט עלים". כמובן שכל עלה מוצא את דרכו לפה, באיטיות כדי שאבא לא ירגיש.
בסיכום הזמן שבילינו על הדשא נתפסו 6 עלים, לא נכנס לפה אפילו אחד.
בחזרה הביתה הבנתי שאני הולך להיות בצרות. הילדה עייפה ורעבה, בנוסף לצורך באמבטיה. האמבטיה היא השהייה טובה, אבל זה כמו התיאורים של סמים מעוררים, כשהאפקט נגמר משלמים בריבית דריבית.
על האמבטיה לא ניתן לוותר. הברווזים ניצודו בשמחה וששון, אולי ניתן להם את השמות "שמחה" ו"ששון", כך אלה תוכל לצוד שמחה וששון כל ערב באמבטיה. בסוף כל אמבטיה יש מוצאי-אמבטיה, או מגבת בלשון העם. גם הפעם הפינלה היה סנדוויץ' מתפרע.
טיטול, בגדים ולול הביאו אותי לשלב הכנת האוכל. הקורבן - 3 ביצים (הלו, גם אני רעב), קוטג' אחד (של טרה - אני לא שובר חרם) ואבא שמפרפר בין לול למחבת. מזלי שאלה כבר יותר גדולה, למחבת לא ניתן להכניס אותה.
הרבה צעקות, צלחת, קערית פלסטיק וסכום עברו לשולחן. ילדה לכסא האוכל, אוכל לקערית, קערית לכסא ולסעודה. חצי מהביצה של אלה הגיע לבטן. החצי השני טייל במורד הכסא, לפעמים בעזרת ולפעמים כנגד עזרת הידיים, הכפית והסינר.
בסיכום האוכל, אלה שבעה, אני הספקתי לאכול את רוב הביצה בצלחתי והרצפה עם מחצית הביצה של אלה. הילדה עצמה מאושרת ועייפה. קצת פרפורים בכסא, קצת בלול ולמיטה לפני שהיא תפצע בנפילה.
כעבור שעה היא התעוררה למטרות ארוחה לפני השינה. הבעיה עם הארוחה הזו היא שזה הפריעה לה לחזור לישון וכך היא דאגה לשעת קרקס לאבא שלה. שעה שבה היא לא בטוחה מה היא רוצה לעשות, לשחק או לישון, את שניהם היא לא הצליחה לבצע. לאחר כשעה מורטת עצבים נשמע הדגל הלבן. יותר נכון, השקט נשמע במקום המלמולים והבכי המזדמן. לי לקח 2 דקות נוספות לסגור את היום.
בשעה 21:30 הייתי במיטה עם ספר טוב בדרך לשינה.

Liron Anavy - sent by blackberry