כל חורף שירלי לוכדת משהו חדש בגרון. לפעמים היא מתעלה על עצמה ולוכדת מספר דברים ביחד, או בהפרש של שבועות זה מזה. אני חושד שאם היה מוזיאון לחיידקי ווירוסי הגרון היו ממנים אותה לאוצרת. כל דבר שמציק לגרון עובר אצלה ביקורת, לרוב תוך יצירת בלגן אינסופי בבית ולחישות רועמות שמוגברות על ידי שיעול.
המצב הנוכחי הוא וירוס. כידוע לרופאים יש תחביב שנקרא "וירוס". לוירוס אין תרופה ולכן כל וירוס מתקבל בברכה אצל הרופא, כל זמן שהוירוס לא יוצא מגבולות גופו של הפציינט. לוירוס הנוכחי יש אפילו יתרון קל, הוא גרם לרופאה לחייב את שירלי לשתוק. מיותר לציין ששירלי עומדת במשימה כמו קוביית קרח בכבשן. לזכותה של הרופאה ייאמר שהיא לא צחקה כששירלי הוכיחה שזו משימה בלתי אפשרית בפחות מ10 שניות.
בינתיים גם שביט גילה שיש לאמא וירוס. הוא מנצל זאת עד תום. את ארוחת הערב שלו אלה הכינה, כי לא היה מי שיעצור את שניהם. התיק עם בגדי בית הספר נשאר בסלון, אם אין צעקות זה לא חשוב ואם יש אז צריך לברוח למקום בו אין צעקות. בשורה התחתונה הוא השאיר לכלבות בלגן לסדר. הוא גם השאיר את הכלבות בבית, מה שדאג לטרנספורמציה של הבלגן מהמטבח לקיבה שלהן.
זה לא שבדרך כלל הוא לא שוכח דברים כאלה, זה רק הכמות של הדברים שנשכחו.
אלה במצבים כאלו הופכת למעין אמא אווזה. היא דואגת להכל, מנסה לסדר והכי חשוב צועקת על שביט. צעקות על שביט הן חלק מהשגרה של אלה. במקביל היא גם מבקשת ממנו עזרה בתחומים בהם ברור שהוא עם קליטה מהירה. מדי פעם כשמתאפשר היא גם מוסיפה פליק קטן, רצוי בזמן ששביט לא יוכל להתלונן מספיק מהר.
אסיים בטיחותי החלמה לוירוס, את כרטיס הכניסה למוזיאון הרווחת.
