דיאטה

כרגיל, את הדברים החשובים בעבודה מקבלים ליד הקפה. היום זה היה ההסבר על דיאטה.
מתברר שלנשים יש השקפה שונה על הדיאטה. הדבר הראשון הוא המטרה! דיאטה נועדה, לפי הנשים, להעברת שומנים לבריאות. לגברים יש הגדרה יותר פשוטה: להרזות.
אחרי שמתגברים על הבעייה של מה מנסים להשיג נכנסים לבעייה של הדרך.
לאישה מותר להפוך את הבעל לפח. "יש כאן חצי שניצל שלא גמרתי, תאכל..." אני מבקש כרטיסים להצגה של הבעל שיעיז לעשות את זה.
במקרה הצורך אני גם אעזור לקבור את השאריות (מהבעל, לא מהאוכל).
עברנו את השלבים הבסיסיים של המטרות, האמצעים וכנראה גם ההגיון ואז הולכים לפי השיטה. אני אעבור על כמה מהשיטות ששמעתי עליהן ובסוף על שיטה שראיתי שהיא עובדת.
שיטת הצבעים. שיטה מעניינת של לאכול דברים לפי הצבע, יום אחד ירוק, יום שני אדום, יום שלישי צהוב והלאה... היתרון ישנם כמה צבעים שלא ניתן לאכול בהם הרבה (שחור, למעט אם נותנים את מלאכת הבישול ל"רב אומן") מצד שני הצלחת יותר אסתטית. זה לא יוצר תערובת ירוקה צהובה שלא ברור האם היא בשלב של לפני או אחרי העיכול.
השיטה המעניינת השנייה היא להוציא את הפחמימות מהתפריט. הרעיון מעניין, אבל זה לא ישים (זה מאוד בריא עבור אנשים מיותרים). איך עושים סנדוויץ' בלי פחמימות? לחם זה פחמימה. גם לחם מקמח מלא, גם פיתות ואפילו מצות הן פחמימות. מה שמשאיר את האפשרות לדחוף פרוסת נקניק בין 2 פרוסות של גבינה צהובה ולקוות לא לסתום את כל העורקים בפחות מחודש.
שיטה נוספת היא להחליף סוכר בדיאט. זה באמת מועיל. כמות הקלוריות יורדת מיד לאזור הסביר, התוצאות יחסית טובות. פיתרון מצויין עד שקוראים את האותיות הקטנות, החומרים האלה הם או מסרטנים או עם חשד שהם מסרטנים, אבל לא נעשו מספיק מחקרים (גזר רדיואקטיבי לשפני הניסוי???) בצורה עקבית למדי מוכיחים שהדברים האלו לא ממש בריאים.
השיטה שאני מצאתי שעובדת הכי טוב היא: "שלח את אשתך לדיאטה".
כן, זה עובד. לא נעים להוסיף סוכר לקפה שלך בלבד. אם היא עוברת לסוכרזית אתה תמצא את עצמך שותה קפה ללא סוכר כי זה יותר טעים מהקפה עם סוכרזית, אבל לא הוספת סוכר.
היא לא אוכלת פחמימות, אתה תאכל אותן בתור סנדוויץ' בעבודה ובבית תשלים את שאר אבות המזון. אותו דבר עם צבעים, את ההשלמות תעשה בעבודה, בבית תשרוד את ה-16 שעות עם מרכיבים מוזרים.
יש עוד שיטה שעובדת. היא נקראת שיטת QWERTY על שם המקלדות שתוכננו בצורה זו. שמים את הדברים במרחק הגדול ביותר ביניהם. השיטה משתמשת בעובדה שלוקח 20 דקות לקיבה לאותת למוח ששבעים. כך שבילוי של 5 דקות בהליכה למחסן בשביל להביא את הלחם, דקה במריחה של החמאה עוד 2 דקות בלהביא חמוצים מהמרפסת, 5 דקות ללטף את הכלב שמטייל אחריך לכל המקומות הללו, התברברות של 3 דקות מול המקרר עד למציאת הפסטרמה (אמיתית לא מהודו או עוף) והאכילה עצמה שלוקחת 4 דקות מביאות ל-20 דקות. השיטה מתייעלת מאוד כאשר שוכחים פריטים קריטיים במכולת (פסטרמה... או גבנ"ץ).

נ.ב. לשיטות הנקודות למיניהן. האם נקודות מדוח תנועה נכנסות למניין הנקודות היומי?

החזרה שלפני העבודה

אחרי לילה שקט (שזה אומר שירלי לא ישנה הרבה) חזרתי לעבודה. העבודה היא כרגע בעירבון מוגבל, הסיבה היא קייטנה של הילדים של העובדים. ראוי לציין שבחלק מהשעות הצלחנו לעשות משהו מועיל.
חזרתי לבית רק כדי לגלות שאנחנו, המשפחה והחברים שלנו ג'וקים. הייתה מודעה שעשו ריסוס נגד ג'וקים. כולם (כולל אותנו) ברחו מאזור האסון. היצורים החומים, שעושים קרנץ' כשדורכים עליהם, לא ברחו. המסקנה המתבקשת - הם כנראה לא ג'וקים.
לילה נוסף כבר לא היה כזה שקט, ב-2:00 בדיקת סירנות (זמרת אופרה או לא?) וב-5:00 הכנת מטרנה למטרות האבסה. לא יודע עד כמה זה עבד, אבל בבוקר כבר היה מסדר בקבוקים לשטיפה ליד הכיור. למעט בקבוק אחד עם מטרנה הם היו רק עם שאריות לניקוי.
ב-7:30 נסעתי לעבודה, לפני זה עוד הספקתי להכין את הארוחה הבאה ולנסות להסביר את זה לדבר המנומנם שרבץ במיטה. מה שהיה בעריסה באותו זמן כבר עבר את מנומנם בהרבה, גם ריסוק של הבית לידנו לא היה גורם לשינוי בקצב הנשימות שלה. רגע לפני שיצאתי גם הכלבלב כבר היה בכיוון לנסר כמה קרשים (לפחות לפי הרעש).
וכמו ש- The Bangles אמרו "It's just another manic monday". כמה שאני נחמד?!?

במשרד היום, כמו אתמול וכמו שיהיה כל השבוע, יש קייטנה. ערימת ילדים בגילאים שונים, מרקעים שונים שמסתובבים ועושים רעש. זה נחמד לראות, אבל דווקא איזו הערה תמימה גרמה לי לחשוב. ממי לקחת דוגמה? יש כאלו שהילדים שלהם צמודים אליהם, אחרים על שגר ושכח. יש כאלה שמדברים וכאלה ששותקים.
עד עכשיו הדבר היחיד שאנחנו יכולים להיות בטוחים לגביו הוא שאלה תהיה זמרת אופרה. לא בטוח שבתור מקצוע, מספיק בעיות זה עושה גם בלי המקצועיות... לגבי השאר, אנחנו ננסה לחנך אותה ונקווה לטוב.

בבית צריך את הדברים הרגילים: אוכל לרומי, אוכל לאלה ואוכל לנו. בנוגע לאוכל שלנו לשירלי יש בעיית הבנה קשה. עוף זה אמנם חיה, אבל זה לא "בשר". זה כמו שדג זה לא בשר. משום מה זה לא נכנס לאנשים לראש. כנראה שהפסיקה ההיסטורית שיש להתייחס לעוף כמו בשר "מחמת דומה" גורמת לאנשים לחשוב שזה זהה.

האמבטיה של אלה נועדה להוריד שאריות צהובות מהתחת שלה. מה שהמגבונים לא הצליחו להוריד. אלה הבינה את הרעיון שיש במים צהוב והוסיפה צהוב אחר פנימה.
את החרבון האמיתי היא שמרה למגבת. זה צהוב כמו חרדל, יש לזה מרקם של חרדל ולולא הריח הייתי מנסה למכור את בקופסאות בתור חרדל.
זה לא שאנשים לא יקנו את זה בגלל הריח, זה רק שאני לא אוהב להתעסק בסירחון כזה נוראי.
עם המטרנה שהיא קיבלה אחרי האמבטיה אלה שיחקה כרגיל. היא באמת לא אוהבת מטרנה, רק חלב בשבילה.
עוד קצת הסברים מאמא שלה והגעתי לתובנה מאוד חשובה. ישו הלך על הפיתרון הקל! נתנו לא לבחור בין להתחתן ולחיות לצד אשה לבין להיצלב. כולנו יודעים במה הוא בחר, כל מי שנשוי מבין אותו. באופן אירוני כל מי שמבין אותו מרחם עליו יותר.
בן-אדם לא מרגיש טוב אם זה לא קשה.

שקט שקט שקט תרדוף

בזמן האחרון אני שומע קבוע ש"הזמן טס עם ילדים". הוא כנראה באמת טס, עם ילדים של אחרים. לנו היום עובר לאט.
אתמול בקפיצה חדה אלה החליטה לאכול יותר. זה צפוי, זה אמור לקרות, זה קורה, זה... זה חייב להיות באמצע הלילה בדיוק כשהאריזה של המטרנה נגמרה כך שהיה צריך להחליף אותה תחת שירת אריית הרעב בביצוע אלה.
לפני זה כבר הופיעו כמה תמרורי אזהרה. גם העובדה שכל פעם שהערנו את הברדקיסטית להחלפת טיטול ואוכל מצאה אותה לפני הריקון של המעיים. האוויר הצח רוקן אותם מצויין למגבת, לחיתול ולכל מקום שאינו טיטול. זה המשיך ב"גניבות" הקטנות של עוד קצת חלב, 65 או 70 במקום 60. לסיום קלטנו שהזמן בין ההתעוררויות קצת יותר גדול מהזמן שלשום והתוספות הרבה יותר גדולות...
כנראה שיש משהו בגבול הזה של 3 קילו. למרות שזה עדיין משקל שיותר מתאים לקנייה של פירות בסופר (קלמנטינות...)

חזרה לזמן הווה.
יום שישי. אמצע הלילה. לא מזמן חברים עזבו כך שאנחנו נשארנו לבד (לא בחושך כי אנחנו לא פולנים). מה שאומר צריך לדאוג לאלה לארוחת לילה הבאה, להוציא את רומי לשירותים ולעשות אמבטיה (לכולנו לפי הריח,) לאלה לפי החישובים. בקיצור מוקדם היום לא נלך לישון. אההם יש גם את הפח שצריך לרוקן, אמפולה נגד פרעושים לרומי ועוד משהו ששכחתי ויחזור מחר כמו בומרנג.
לפחות מחר שבת נוכל לקום מאוחר. לקום ולהמשיך את הטיפול בכל הדברים הרגילים: אוכל, כביסה, כלים, חיתולים ועוד כל מיני מטלות חדשות. כמו שנאמר "תינוק בבית - אור בבית" רק חבל שלא מסבירים את הסיבה שהסיבה לאור היא שיש מטלות כל הזמן גם בלילה.
עם כל הקשיים והבעיות זו לא תהיה הילדה האחרונה...

עוד תוספת אחת לפני העלייה לאוויר. מתברר שאמא יכולה להגיד שהיא עייפה, אין לה כוח/חשק/כל מיני. ברגע שיש ציוץ מהתינוקת האמא תשחט אריה בידיים חשופות בלי לטרוח להרוג אותו לפני (ובלי טיפה מחשבה האם זה נחוץ).

שבוע חופש עם תינוקת

זה מוזר איזה דברים יכולים לשמח בן-אדם. פעם שיעור חופשי היה שווה הון. כמה שנים לאחר מכן רבעוש היה פסגת השאיפות. לפני מעט מאוד זמן דירה.
היום השאיפה היא "לילה שקט". בלילה שקט הכוונה היא לא מהתינוקת, היא יחסית בסדר, הכוונה היא שהאמא שלה תישן רגוע.
המשפט שהכי נפוץ אצל אימהות זה "היא צריכה...", מי שיש לה בן אומרת הוא, העיקרון נשמר.
התוצאה המיידית היא שבאמצע הלילה מעירים אותי כי "היא צריכה שמיכה דקה", לא משנה שלא היה שינוי בשום פרמטר במשך השבוע האחרון. לאחר זמן מסויים מגיע "היא צריכה אויר", אולי כדאי שאני אפסיק לנשום? לא עוברות שעתיים ויש היא צריכה אוכל, גרפס ודגדוג עצמות מונע גזים בתוספת קטורת מונעת פטריות ולסיכום שעון-מעורר מונע שנת אבות דגם סופר אקסטרא מצויין.
על מנת לגרום לעניין בחיים הסאגה קורית לפעמים, היכולת לנבא את הלילה בו זה יקרה שוב לא הושגה.

הלילה התעוררנו עקב פליטת ארוחת הלילה המוקדמת, מטרנה מהסוג שאמא לא אוהבת. אחרי שעה שירלי התעוררה כי הבכי לא נפסק, שעה נוספת עברה עד שהבנו. אלה שוב רעבה. חצי ארוחה שהלך החוצה אומר חצי זמן עד הארוחה הבאה. מתברר שלפעמים מתמטיקה עובדת על אנשים.
הרבה שינה לא השגנו בלילה, אולי נשלים קצת במשך היום... תלוי בעיקר בכמה יכאב לשירלי, מי יגיע ואיך רומי תתנהג.

אני מסתכל על אלה, מתעסק בה רוב היום (יחי שבוע החופש...) אבל כשאני רוצה לכתוב עליה מתברר שכמעט אין מה.
מה בסך הכל היא עושה? ישנה רוב הזמן. כשהיא לא ישנה היא אוכלת או נמצאת על השידה בשלבי צריחה (והחלפת טיטול) שונים. פעם ביום אמבטיה, שחשוב לתזמן אותה לזמן בו לא יתווספו חומרים למים בזמן הרחיצה. בשורה התחתונה, היא לא עושה שום דבר שאפשר לכתוב עליו. היא כן מריצה אותנו בלי הכרה לכל הכיוונים.
לרשימת הקניות נוספו עכשיו חברי קבע חדשים: טיטולים, מגבונים ומטרנה. יכול להיות שבעתיד יהיה צורך גם בכדורי הרגעה (מהסוג שמיועד לאם ולבת ביחד) ופקקי אוזניים. הדבר היחיד שברור כבר זה שיש לנו זמרת אופרה בבית. מי שלא מאמין מוזמן להחלפת טיטול כשהיא רעבה! נכון לכרגע רומי לא מתרגשת מזה, בעתיד הלא רחוק היא תהיה האחראית המלאה.
עוד יום עבר, עוד לילה מתחיל, זהו זמן הנסיונות באיך להנדס שינה.

עוד קצת על הבית

עוד יום שישי בבית. הטלביזיה עושה שעות נוספות (ומיותרות). למען האמת הדבר הכי מעניין נמצא בעריסה, מצייץ אחת לכמה זמן. הרעש של המשאבה לא מפריע, אפילו לא לאלה.
כנראה שאפשר לחיות עם תינוקת בבית. נכון יש תופעות מוזרות (משאבה ששואבת חלב לתוכה), אבל ניתן להסתדר.
בין לבין למדנו איך לישון במחזורים של 3 שעות, עקב הארוחות. שירלי כבר למדה מה מייצר חלב. מה מייצר גזים אנחנו לא יודעים, הם מגיעים בכוחות עצמם.
מובייל אחד התקנו על העריסה. כאן המקום לציין עבור כל מי שאינו אבא, מובייל הכוונה לצעצוע שזז ועושה רעש, לא לחיל רגלים (MI) כמו שאני חשבתי כשהגענו לשילב. המובייל השני בדרך להיות מורכב. זה כמו פאזלים, רק פחות מעניין...
נקודה נוספת שגילינו בלי שהיא כתובה בשום מקום, חשוב שיהיה פח עבור חיתולים מלוכלכים בקרבת מיקום ההחלפה. עבור חלק זה טריוויאלי מדי מכדי להזכיר, זהו אותו חלק שלא מצא את עצמו עומד ליד תינוק צורך כשבידו האחת חיתול מלוכלך ועיניו תרות אחר מקום להשליכו אליו, או לפחות לשימו עד יעבור זעם (אוסף הבעיטות המתבצע כאשר מורידים או שמים טיטול).
עכשיו אני יושב, עלי יושבת אלה, עושה רעשים מעניינים מ-2 כיוונים. רומי מסתובבת, מנסה לשחק איתנו בצעצוע שלה וברקע מוזיקה לתינוקות. ברגע הראשון שאני אוכל תהיה גם מוזיקה יותר טובה, הגרסה לתינוקות היא "חמודה מדי".
עוד מעט יהיה אפשר להעביר תינוקת רדומה לעריסה. פעולה שתתן מספיק זמן לארוחת הערב שלנו (בלי הקפה בסיום).
ככה נראים החיים כאשר כל 3 שעות יש הפסקת טיטול+אוכל. מתישהו זה משתנה, לא ברור האם דווקא לטובה, השאלה היא מתי...

יחי השינה

מצאנו איך לדאוג ללילה שקט (הכוונה היא שחוץ מלקום להאכיל והחליף חיתול אין בעיות). זה מאוד משמח, מה שגורם לחגיגה בסגנון לילה לבן ולא בגלל אלה!?!
הבית לאט לאט מקבל צורה של מחסן עצים (כהגדרת טולקין), הווה אומר מה שלא צריך נערם מתחת לדברים אחרים. לסדר החדש יש תורמים רבים, כל אחד מהם בא, מסדר נקודה במרחב בהתאם למצב רוחו והולך הלאה. אם אני מגיע לעבודה עם חולצה צהובה שנסגרת ע"י טיקטקים, זה ההסבר.
שירלי לא צריכה להגיע לעבודה בזמן הקרוב ואלה עובדת בפוליטיקה - היא מחרבנת ומשתינה ואנחנו כמו עיתונאים עסוקים בלפנות את החרא החוצה. כדאי לציין ששירלי עוסקת ברגע זה בהחלפת החיתול, הצעקות שלה על הסירחון גורמות לאלה להוציא את ההמשך מייד.

אחרי לילה רגוע (האכלה וטיטול כל 3 שעות) קמתי לעבודה. תוך כדי הנסיעה על הכביש קלטתי שברכב לפני, זה שנוסע 10 קמ"ש מתחת למותר בנתיב השמאלי, יש שלט צהוב קטן. מאז החוק האדיוטי שנהג חדש ישים שלט צמחו הרבה כאלה.
השלט היה "תינוק ברכב". התיאוריה הגאונית אומרת שגם לי צריך להיות שלט כזה. אבל שלט כזה לא צריך לשים! את זה שיש תינוק ברכב קלטתי מרחוק, אבל למה התינוק נמצא במושב של הנהג?
לפחות זה לא שלט "נהג עם ביצים", שלט שאומר בפועל שהנהג יוצא לקניות בסופר כל יום. אני אישית עושה קניות בערך פעם בשבוע, ולפרסם את המתי, חוץ מלאשתי, נראה לי דוחה (או סתם לא מעניין).
יש עוד מיני ירקות שונים בכבישי ישראל, מתישהו תיגדש הסיעה ואני אכתוב על הנושא. אם זה חשוב למישהו להקדים את הכתיבה על כך, נא להודיע. לבינתיים יש הרבה מה לכתוב על סידור המציאות בהתאם לתנאים החדשים, הורמונים שמפוזרים בין שירלי לאלה ומעורבבים היטב במטרנה.

נ.ב. כנראה שמחלת הנפש שנקראת היריון עוברת אחרי הלידה. לפחות זו ההרגשה בשבועיים האחרונים.

מתחילים לחיות עם תינוקת בבית

יום שישי בבית מול הטלביזיה (VH1) הבילוי שלנו לחודש הקרוב. אלה עסוקה בלאכול את הארוחה שלה, עליי. שירלי עסוקה בלדאוג לארוחות הבאות שלה. רומי רובצת לידי, נחיתת הרגליים שלי על הראש שלה מלפני חצי שעה לא גרמה לה להבין שזה לא חכם לשכב מתחת לריקליינר של הספה.
ניסיתי לכתוב, אבל מתברר שיש הפרעות לא צפויות. אלה לא מתעניינת במילה הכתובה, למען האמת גם לא במילה המדוברת, למעט טיטול. טיטול גורר התקף פניקה שמתבטא בנפנופי רגליים וידיים. בצורה לא ברורה החלפת הטיטול היא קטע בעייתי בשתי נקודות. הראשונה הורדת הטיטול המלוכלך, שמתבצעת תחת בעיטות בלתי פוסקות. השנייה היא השמת הטיטול הנקי, שמתבצעת תחת מתקפת בעיטות חזקה מהראשונה.
חלב, מטרנה, אוכל ושאר הכינויים למה שעושה את הטיטול (לאחר זמן מה) מלוכלך לא מובנים כמילים. רק כנסיונות יניקה. גם המקור לא בדיוק חשוב, אחרת אין הסבר לנסיון לינוק ממני שהסתיים ביניקה מהשרוול. אחרי זה היא נרדמה ודאגה שהטיטול לא יישאר נקי. בדרך הגיעה גם הבקבוק.
יום שבת ראשון בבית. ריח השפק לא גרם לתוספת תיאבון, אם כי השימוש במטרנה במקום חלב-אם כנראה עשה את שלו. לשירלי לעומת זאת היו פחות בעיות, אחרי השאיבות ריר שמטפטף על החולצה הוא בגדר "נון-אישו".
הביקורים המשפחתיים הגיעו בהמשך והוכיחו מעבר לכל ספק: "חייבים לתקן את המזגן!"
כמובן שביקור של הסבים לא יכול להתקיים ללא החלפת חיתול (בביקור הראשון) או אמבטיה והחלפת חיתול ומגבת שהפכה להיות חיתול (בביקור השני).
את היום סגרנו מול הטלביזיה עם הרעש של המשאבה בתיבול נחרות מצד רומי. אנחנו מקווים שאלה לא תלמד ממנה לנחור.
שעה 00:30 אלה רעבה. כל ההסברים שתינוקת צריכה לאכול כל 3 שעות ולא אחרי שעה לא משכנעים אותה. רק הבקבוק עושה את העבודה. אני ב-6:30 התעוררתי, נרדמתי ושירלי העירה אותי ב-7:00 כדי שאני אגיע לעבודה.
עוד לילה ושוב, בין 23:30 לבין 2:30 אסור לישון כי אלה רעבה, אח"כ הטיטול מלא ולסיום היא גם פלטה קצת (אחרי מופע גיהוקים מרשים) לתוך הסדין. התוצאות הן שבאמצע הלילה מחליפים כל מיני דברים. צריך ללמד את רומי איך להחליף חיתולים, זה יחסוך הרבה צרות...

הביתה, הביתה, הביתתתתתתתהההההה

התחלנו את החזרה הביתה.הדבר הראשון שצריך זה לדאוג שתהיה עריסה. לאלה, לא לשירלי, למרות שדאגנו גם לעריסה זו (קוראים לזה כרית הנקה ע"מ לבלבל את הקונה).
לצורך הרכבת המכשיר מגייסים את אבא, שלי, לא של אלה... יש דברים שתמיד יישארו שלו. מתברר שלהרכיב את העריסה זו פעולה פשוטה יחסית מה שהשאיר מעט זמן למעבר על הבגדים של אלה, החיתולים והכביסה.
עריסה כמובן צריכה מצעים, מגן ראש ובתקווה שהחינוך שלי יצליח גם מגן ביצים (למי שמתקרב לצבוט את הלחיים). את המצעים קנינו בדרך הביתה ביחד עם עוד כמה בגדים להשמדה בנוהל "קקי" או בנוהל "פליטה". מה שבטוח יש תעסוקה למכונת הכביסה.
אחרי שלב הכביסה מגיע שלב השאיבה. שירלי בבית ואלה עדיין לא, מסקנה צריך להוציא את החלב בעזרת המשאבה. כמו כל מי שגדל בקיבוץ גם אני ראיתי את מכונות החליבה ברפת. בצורה מפתיעה למדי ההתנהגות של אשה כאשר מפריעים לה בזמן השאיבה זה לזו של הפרה. בעיטה בכל הכוח למקום הכואב הזמין ביותר באותו רגע. נראה לי שההבדל העיקרי הוא שעם פרה לא הצלחתי לנהל דיון רציני, ניסיתי עד גיל 5 ואז התייאשתי.
את הלילה העברנו לא בשינה, היו הרבה סיפורים מהימים האחרונים שהיה צריך להעביר. הייתה גם שאיבת לילה שגרמה לשירלי לקום ולהעיר אותי כשהיא לא מצאה משהו.
בבוקר קמנו באיחור וזזנו במהירות האפשרית לרמבם. יש תינוקת שצריך לקחת משם...

הבירוקרטיה סודרה מהר, לקח יותר זמן להיפרד מהצוות שכבר הכיר את שירלי מעולה. חוץ מהצוות גם נפרדנו מכמה יולדות נוספות (חלק מהן מהקורס הכנה ללידה, השאר לא יודע מאיפה). העמסנו את אלה לרכב, שעמד מותנע ליד המיון ונסענו.
זו ללא כל ספק הנסיעה הארוכה ביותר בחיים. אני לא יודע כמה זמן בפועל היא לקחה, אבל היא העבירה אותנו מהשלווה של חיי זוג אל המעמד של משפחה. העצירה בחניה מתחת לבית, יציאה מהרכב והחלטה מי ייקח את אלה הביתה (אני), פתחו את השינוי.

עכשיו, בסוף היום הזה, קצת אחרי שאלה בכתה בגלל חיתול מלוכלך ודאגה להמשיך לחרבן בזמן ששירלי מנסה להחליף לה, אפשר לנסות ולסכם. הבית, זהה. החפצים בפנים, כמעט זהים, יש את מכונת החליבה שדואגת לאלה לאוכל ויש את אלה שישנה טוב מאוד בכל זמן שהיא לא חייבת. בזמנים היחידים שהיא כן צריכה לישון היא דואגת לצביעת הטיטולים, שולחן הטיפולים, שירלי וכל עובר אורח שלא ברח למרחק מספיק גדול.

נ.ב.
זהו לילה ראשון עם אלה. מחר יהיו עיני צפרדע וסיפורים...

בלוג אחרון מרמבם (לאלה)

נמאס לי להיות לבד בבית.
למרות שהמזגן בחדר שינה נמצא על 16 מעלות ואין אף-אחד שמתלונן. זה נמאס. יש כמה יתרונות לחיי הרווקות, רק שהם לא מחפים על החסרונות.
ליתר ביטחון יש לי על יד שמאל צמיד שמזכיר לי את הסיבה. במקביל הוא גם מעלה תהיות לגבי המטרה בתכשיטים. לפי איך שזה מרגיש על היד, התכשיטים נועדו לשם התעללות באנשים. בדיוק כמו שהגלדיאטורים נלחמו בחיות לשם התעללות באנשים. כמובן מי שמסתכל מהצד נהנה.
בכל מקרה חסר לי הרעש בבית, ההפרעה להסתובב במיטה, הנחירות של הכלבלב והרעש הנוראי שעושים הצעדים שלה אחרי שהיא מבינה שהלכנו לישון.

2.450, 2 סטייקים טובים בערך. זה המשקל של אלה היום. זה פחות או יותר ארוחה זוגית, הדבר שאליו הכי מתגעגעים עכשיו. למרות שלא נראה לי שנבדוק את זה בקרוב. לפחות משהו אחד משמח בביקור ברמבם.
נמאס לי מבית החולים. זה לא שהיחס שם לא טוב, הוא מצויין. גם כיף לדבר עם הצוות, אני לא יכול להגיד מילה רעה אפילו על בן-אדם אחד שם. במהלך השבוע האחרון פגשתי שם הרבה אנשים אז זה אומר משהו.
הדבר היחיד שיש לי נגד רמבם זה שזה לא הבית. די, נמאס לי לשבת ליד אלה עם הנעליים עלי. בבית הדבר הראשון שאני עושה זה להוריד אותן (וללטף כלבלב שלמד איך לדחוף את עצמה כך שאני אהיה חייב). כמה בלגן שלא יהיה בבית, הוא עדיין בית. אפילו שיש כאן בגדים מלוכלכים על הרצפה, בגדים נקיים שמחכים לקיפול (יש הסכם בלתי כתוב, הם שירלי רוצה בגדים מקופלים אז היא אחראית לקפל), שמיכה שמחכה להחלטה מה קורה איתה ועוד ועוד ועוד... לאלה יהיה הרבה מה ללמוד בבית. רק שהיא סופסוף תגיע...

חזרתי מרמבם. די מיהרתי להגיע לבית למרות שלא ברור לי למה. המקום עדיין חם (צריך לתקן את המזגן). למחשב אין לי כוח - זה לדרוך על היבלות, שירלי לא כאן במחשב ליד. מה שאומר ספר ולישון. לא ברור מה משניהם יותר מושך כרגע, מה שבטוח אלו הן הסיבות לחזרה המהירה לכאן. אולי כדאי להדגיש, מהירה, אומר לא לעבור אצל אף-אחד.
בקיצור עוד לא יודע כמה ימים יש, זה רק מוגדר ב"יותר מדי". אני אנסה לישון או לקרוא או סתם להעביר 1000 תחנות שמשדרות זבל בטלביזיה. בסך הכל נשארו עוד פחות מ-131 שעות עד שמוציאים אותה הביתה.
מתברר שהבחירה הייתה לקרוא. לא בצורה ממש מודעת אלא יותר תוך הישאבות לספר. כמובן זה ספר שלא מתאים להורה חדש, הסיפור הוא על אדם ללא משפחה. גם לא מתאים להשקפות הדרוויניסטיות שלי, הגיבור מאבד את התעודות שלו, שהן הדבר היחיד שמחבר אותו לחברה האנושית. אני בעד הדבר הפשוט הזה שנקרא "חופש", הם אתה מספיק מטומטם לבחור בלהתאבד, אז תתאבד, אין סיבה להתערב דווקא בנקודה זו ולא בנקודה לפניה. למרות כל הקשקשת היפה שהקיפה את הנושא.
דרך אגב לספר קוראים "אניית המתים" והתרגום למרות שאינו בשפה עדכנית הוא טוב.

עוד מקסימום 108 שעות לבית, אולי פחות. יכול להיות אפילו 40. רק שהיא כבר תצא כבר הביתה...
עשיתי קצת סדר (וכביסה) תוך הכנת משהו לאכול. בדירת רווקים הגדרת האוכל היא מאוד פשוטה, כל דבר שיוכל לעבור דרך מערכת העיכול ללא פציעתך. כאשר יש התלבטות, תן לזה ביס, הם השיניים לא נשברו זה אכיל. כך מצאתי את עצמי מכרסם משהו שהיה במקרר (מזכיר לי שצריך להוציא את הבייגלה מהכביסה) ונשרף מעט כאשר שכחתי אותו בתנור.
כוס התה היום דווקא תקינה, הרתחתי את המים פעמיים בלבד, להבדיל מ-5, הידד. אני רק מקווה שלא שכחתי שום דבר בתוך הכוס.
רעש הרקע של מכונת הכביסה נגמר. אפשר להעביר את הבגדים של אלה למייבש וללכת לישון. את הבלוג הזה אני כבר אפרסם מחר...

רק תוספת אחת קטנה, אלה עוד פחות מ-12 שעות בבית:)

אלה בת 5 ימים

יש תופעה מאוד מדהימה בשלב שבו התינוק סופסוף מגיע. השעון ממשיך ללכת! הספרה של השניות מתחלפת באותו קצב, המחוג אדום בשעון הקיר זז (החלפתי לו את הסוללה אחרי חודש). הזמן לא עוצר, למרות שהוא היה צריך.
שיתבייש!

חזרתי היום מהביקור ברמבם, מתברר שהקטנטונת רוצה חלב מאמא בלבד. כשנותנים לה מטרנה היא דואגת להגיד יפה, איחס. זה מוזר שיצור כזה קטן (2.38 קילו) מסוגל לסובב כל כך הרבה אנשים. ליתר ביטחון אמא שלה עוזרת לה קצת לפעמים, ע"י שאלות, הבהרות וסתם בקשות למידע שגורמות לסביבה לחשוב.
לי בינתיים יש "זמן". זמן לחשוב, עקב הנסיעות לכל הכיוונים. זמן לישון (על הנייר). זמן לעבוד. זמן להכל חוץ מלבית. כנראה שיש משהו במה ששירלי אמרה, "זה קשה לראות את החפצים שלה מחכים לה בבית". אבל יש 3 סיבות שאני צריך בכל זאת להגיע לבית.
הראשונה, צריך להכין אותו לבואה של אלה. זה נכון שהשידה והמיטה נמצאות, אתמול אפילו שמנו אותן במקומות הנכונים. אבל יש עוד כמה דברים. הכוונה היא לא רק לריקון המקרר מכל האוכל שלא אכלנו השבוע (כי לא היינו בבית) וגם לא לארגזים בחדר העבודה (שיועפו למחסן ברגע שהמחסן יורחב מספיק). ישנם כמה דברים לכבס, להרכיב, לפרק, לשייף, לצבוע וסתם לסובב מסביב לראש במטרה להפגין רגישות לאלי השרב שיקלו עלינו.
השנייה, כל מיני חפצים. מתברר שהבגדים שלנו נמצאים בבית שלנו. זוהי תופעה מוזרה שלא אמורה לקרות ולכן היא קורת ב-99% מהמקרים. לאחר בירור קצר גם ה-1% הנוסף הצטרף, אבל שם יש בעיות אחרות אז נשאיר אותם בכנסת.
השלישית, זו הסיבה הכי מוזרה, אולי הכי חשובה, למרות שכעת לא ברור לי. הבית הזה הוא שלנו. נכון שעכשיו זה נראה כמו דירת רווקים, עגלה של תינוק בכניסה, לידה מיטה של כלב וסטנד של כסא הבטיחות. פה ושם מרשרשת איזה שקית ברוח והאוויר מעט חנוק (אם כי זה בגלל השרב). זה עדיין הבית שלנו. קנינו אותו! רק לפני כמה שבועות הוספנו לו עוד ארון למטבח, כל הדברים כאן הם שלנו. מהמחשבים בחדר העבודה ועד לזבל בכיור. מהמזרון במיטה ועד לסבון באמבטיה. הכל כאן בגלל שאנחנו הבאנו אותו פנימה, וברצוננו זה יוכל גם לעוף החוצה.
עם כל הסיבות הללו, זה עדיין מתיש. לכן אני מגיע לשנת הלילה, הזמן היחיד שבו לא ממש אפשרי להיות ליד אלה. אפילו אז יש כמה דברים נוספים, להעלות את התמונות שהצלחתי לצלם. היא לא רוצה צילומים, היא רוצה אוכל כך שהיא פותחת את העיניים שלה רק כשאני עם בקבוק ביד. כשהמצלמה של אבא תגיע הוא יוכל לחזור לצלם, עד אז אנחנו מנהלים משא ומתן על כל תמונה. לכתוב חוויות חדשות מהיום ולאכול משהו. כן עם כל הדברים יש משהו כיפי לאכול בבית, גם עם זה אומר שצריך לאתר צלחת נקייה כי שכחתי להפעיל מדיח. יש משהו בטעם של האוכך בבית, זה תבלין לא ברור שנושאת עמה הרוח במקביל לנביחות של הכלבים בשכונה וריח היער.

בשורה התחתונה, יש עוד 6 ימים עד שאלה נוחתת כאן. יכול להיות שפחות, אבל עדיף לקחת את המקרה הגרוע ביותר.