שירת הברבור של העגלה

חשבתי שהיום אני אערוך את סיכום הסדר, או אפרסם את הפוסט הקודם שלא גמרתי. לאלה לעומת זאת היו תוכניות אחרות.

זה התחיל בנסיעה לתל-אביב. מטרת הנסיעה הייתה לסדר כמה עניינים בירוקרטיים, קורה. אם נוסעים לתל הביב אז צריך לבקר אצל מי שגר בביב? צריך. דאגנו שיחכו לנו לאחר הסידורים.

בדרך כבר קיבלנו טלפונים. שעה 9:00 לפנות בוקר, זה נכון שהיינו ערים, אבל זו שעה שאמורים לישון בה. נכון שכבר מזמן לא הצלחתי לישון עד 11:00 ברצף, מותר לי לקוות. סך הכל אני אבא, לא הפכתי להיות כלב ביום שאלה נולדה.

הסידורים לקחו את זמנם כדת וכדין, בערך שעתיים. מייד בתום הסידורים, עם צאת הנשמה, חזרנו להתבשל ברכב. נסיעה של פחות מ-2 קילומטר (15 דקות במונחים אבסולוטיים) וחנינו קרוב מספיק. הליכה קצרה של 10 דקות ייבשה את שירלי לגמרה וגרמה לאלה למעט קיטורים על מיקום התאורה (מי שם ספוט ענק באמצע השמיים???)

ביקור מהיר אצל הכלבלבים (יש להם בעלי-בית, אבל כולנו יודעים מי יותר חשוב) ויצאנו לארוחת הבוקר. עם הבעלים של הכלבלבים, לא איתם. חשוב לזכור שבמסעדה בתל-הביב יש סכנה שהטבחים יאכלו את הכלבים במקום להאכיל אותם. מסעדה בתל-הביב (הכוונה לטובות ביניהם) לרוב מזוהה לפי הגודל. זה חייב להיות חור, מקום בו ניתן לדחוס 5 עכברים מקסימום (או 50 איש לפי השלט). השולחנות, כיסאות, סכום, כלים וכל מה שלא זז - בעיצוב רוחני מעט. כל מה שכן זז, מלצרים, טבחים, בעלים ויצורים מהחלל-החיצון - בעיצוב פרוע.

אחרי התלבטות קלה הוחלט שנשב למעלה, איפה שיותר נחמד. אלה הועלתה לשם בתוך העגלה, בלי שהיא אפילו התעוררה. איך היא נרדמה, לא ברור לנו. רגע היא הייתה ערה ופתאום היא ישנה טוב.

התיישבנו, הזמנו לעצמנו ארוחת בוקר (שעה 12:30 זה זמן טוב לכך) וחיכינו. האוכל הגיע לאיטו, זה לא הפריע לנו. מתישהו באמצע האוכל קיבלתי הערה מהשולחן שמאחורי שאלה התעוררה. מעניין שילד ישן מתעורר, זו כנראה תופעה מיוחדת, אחרת למה זה מטריד כל עובר אורח שמסתכל לה לעגלה?

אלה הייתה שקטה כדי להימנע מהתוצאות. היא כבר יודעת מה קורה במצב זה. היא הופכת לכדור, זורקים אותה מיד ליד, בהתאם לדרישותיה. תוך כדי מנסים לגמור את הארוחה. כמובן שהיא קיבלה מס קטן, חציל קלוי אותו היא טרפה והורידה עם בקבוק סימילאק.

כמו כל חבורת ברברים טובה, גם אנחנו לקחנו קינוח לסיום. אני לא מתכוון לעוגה הריחנית שאלה עשתה בחיתול, אלא לגוש מוצף שוקולד אותו מעלימים בשניות. חובת ההעלמה בפרק זמן מוגבל היא מטעמי דיאטה, אם לוקח פחות מ-10 שניות עד שזה נעלם - זה בלי קלוריות.

אלה הוחזרה לעגלה בשלב זה. מפה התחילה שירת הברבור של העגלה.

בהתחלה ידיים התנופפו למעלה, בצורה הרגילה. בהמשך גם הרגליים, גם רגיל. או אז הגיעה השכיבה על הצד, זה כבר חדש. בהמשך גם נפנוף הרגל והיד החופשיות אל מעבר לדופן. מייד לאחר מכן, כמו בהמשך ישיר, עמידת שש, התקדמות לעמידת ארבע, חזרה לשש והצבת הידיים על דופן האמבטיה. מבט מהיר מסביב, לוודא שאין הורה שיתקן את השטויות ועמידה על 2 תוך השענות על הדופן. צעד אחד במצב זה וההתערבות של האמא המאושרת גרמו לה ליפול אחורה לישיבה ללא ידיים בתוך מרחב האמבטיה המוגן.

ההשתוללות נמשכה עד שנגמרו הקינוחים. ברגע שהצלחות רוקנו, העוגה של אלה חזרה בריח כפול (החציל...) לאזור. הזמנת החשבון לקחה מעט יותר זמן מהרגיל, המלצר "שכח" שתינוקת בגיל 9 חודשים היא בטוח לא הלקוחה במסעדה. אלה מצדה סתם עשתה לו עיניים וצחקה אליו.

בדרך חזרה לאוטו, אלה כבר לא הייתה בעגלה. היא הייתה על הידיים. החבר שלה, האדון תיק, בילה בעגלה את הדרך לרכב.

ממחר יש טיולון...

מחלת פסח

זה מדהים כמה ילד משנה את נקודת ההשקפה של ההורים. אנחנו עכשיו בבית, אלה ישנה, רומי ישנה ותכל'ס - רגוע. זה לא משהו רגיל שרגוע אצלנו בחג, למען האמת גם לא בחג.

אלה, שהייתה אמורה להיות אצל הסבים, נמצאת בבית עקב "נביחות". כבר כמה ימים שהיא "נובחת" עקב ליחה בריאות, אולי זה הפוך, יש מעט ריאות ליד הליחה. מה שלא יהיה, היא "נובחת" ו... לא אוכלת.

ביום של הסדר לקחנו אותה לרופא בבוקר. הרופא בדק, מישש וניסה לתת לה תרופה. המחשב הודיע שלא נותנים את התרופה לילדים מתחת לשנה והותיר את הרופא המום. הוא עוד התנצל: "נתתי את זה בעבר לילדים מתחת לגיל שנה ולא היו בעיות..."

קיבלנו הסברים על מה צריך לבדוק, למה לשים לב וכו'. לאחר מכן הלכנו לקניות, סידורים ולהתארגנות לפני הסדר.

על הסדר אני אדבר בפעם אחרת, רק אציין שאלה בילתה בלול הנייד שלה פעם ראשונה ונהנתה, לפחות בחלקים בהם היא לא נדדה מיד ליד תוך סחיטת חיוכים וקשקושי-תינוקות.

ביום למחרת, אלה פתחה את היום בהקאה. המשיכה באכילה מועטה, אצל הסבים משני הכיוונים. בערב מצבה כבר לא היה טוב, היא הייתה חיוורת כמעה ויותר בעייתי, היא הקיאה שוב.

אחרי טלפון למוקד, בירור קצר וחשיבה מהירה הוחלט: לוקחים אותה עכשיו לבדיקה.

מצאנו את עצמנו במוצקין בשעה 22:00 מבצעים בדיקות לאלה. היא מצדה לא הבינה מה רוצים ממנה, אבל חייכה לכולם. הרופא בדק, מצא שיש גם צפצופים והחליט: אינהלציה. מזל שהאחיות במקום הראו מה לעשות עם אלה. היא ניסתה להוריד מסיכה (מה זה הפלסטיק הזה?), למשוך בצינור (עוד פלסטיק...) ובסך הכל להתפרע.

אחרי האינהלציה אלה נרדמה. עד כדי כך נרדמה שהיא לא התעוררה במעבר מהרכב למיטה. אנחנו לעומת זאת היינו עוד לפני ארוחת הערב, למרות שהשעה הייתה 23:30.

סנדוויץ' (הלחמניות נגמרו, במקרה היה לחם) ולישון. ב-5:45 נגמר הלישון בבכי קורע לב. יש תינוקת רעבה.

אינהלציה, אוכל וחזרה לשינה ולטלפונים. אותם טלפונים נוהלו ביד רמה (וישנה) ע"י שירלי, שדאגה לפרסם את דבר המחלה ולקבוע תור לרופא שיגיד שזו לא מחלה. האמת, הרופא אמר, קצת בתסכול, שאם זה היה משהו יותר רציני הוא היה יודע מה לעשות. אבל, למה שיש לאלה כרגע, הטיפול היחיד הוא לחכות.

בבוקר הגיעה חברה לביקור. אלה הראתה לה את הטריקים החדשים, ירידה מהמזרון, עלייה עליו ושוב נסיון לאכול את הנעליים של אבא. הבנתי את הלקח, הנעליים עברו להיות על שולחן-האוכל והגרביים המשומשות נמצאות במלחייה.

בזמן התיאומים לימים הקרובים למדנו על בשרנו את ההבדל בין חברים עם ילדים לחברים בלי ילדים. מי שיש לו ילדים לא התרגש מה"נביחות", רק שאל "האם זה מדבק?" לעומת זאת, מי שאין לו ילדים חטף פריחה, רגליים קרות והפגין חוסר הבנה מוחלט לגבי המצב. בצורה מפתיעה, זה קורה רק בטלפון. בפגישה פנים אל פנים אותו תיאור מספק פחות רעש.

זה מוזר לחשוב שלפני פחות משנה גם אנחנו היינו ככה, ילד חולה שקול ל"אין כניסה" לבית ההורים. היום הדבר היחיד שמבררים זה "מה יש לו", מדבק או לא. לפעמים אפילו לא את זה...

טוב נו, אחרי ההסבר שאת המוצץ שהורם מהרצפה מנגבים רק כשהאמא רואה, מה אפשר להגיד. אני רק אציין, ממילא התינוקת לוקחת את המוצץ, עם כל התינופת מהרצפה, ישירות לפה. אם לה מותר, גם לאבא שלה מותר.

בוקר אחד של שבת

אין כמו סופשבוע לרוקן ת'מצברים. לוקח לפחות שבוע שלם למילויים מחדש.

בסופשבוע אנחנו מרשים לעצמנו להתפרע עם שעת השינה. הגעתי ל-2:00, עם רוח גבית. כמובן שבשעה כזו הנגיעה במיטה הספיקה לשלוח אותי לשינה, עד המרפק של הבוקר. שעה 6:40 מתעוררת מישהי בחדר ליד, כעבור 2 שניות אמא שלה עירה וכעבור עוד 5 שניות (צריך זמן לכיוונון) אני ער ממרפק ראשון בסדרה.

את הכנת האוכל אני יכול לסכם בתור "היה חלום". זה שקול לישנתי בזמן שהכנתי אותו, אבל לא היו תלונות.

בשלב זה יש הליכה מיוחדת חזרה למיטה. צריך לקחת בחשבון את כל הגורמים, עיניים לא מסונכרנות, תינוקת במארב לתשומי, אמא במארב לתינוקת ומיטה שנמצאת במימד אחר מעבר לנהר הסימבטיון.

ההליכה מתבצעת כמו ריקוד טנגו, קדימה קדימה אחורה הצידה וכוללת את הדריכה על הרגליים שלך בתור הגנה מלדרוך על רגלי בת-הזוג. אני לא יודע כמה זמן זה לקח, העיקר התעוררתי שוב אחרי עוד 3 שעות, שוב למטרות אוכל. באוכל הכוונה אינה לאוכל שלי, האוכל שלי באותו זמן היה מונח עתידי שמתבשל לאיטו בתנור.

לארוחה זו מוסיפים את הירקות, או מה שהיה ירקות לפני שזה עבר בסיר ובבלנדר. התערובת שיוצאת היא בעלת צבע כתום לבנבן, ריח של תפוח אדמה וטעם שמגעיל אפילו כלב. זו הסיבה שאני מאכיל תינוקת בדבר הזה. חשוב לזכור שהאוכל של אותה תינוקת הרג את שיח הנענע בעציץ במרפסת. העציץ עדיין שם, מלא בסרפדים שאולי יגיעו למרק.

בסיכום ההאבסה האיטית התינוקת מתעצבנת ורוצה אוכל נורמלי. עכשיו נכנס לשימוש הבקבוק של הסימילאק ומכאן הכל סטנדרטי, אוכל, גרפס, לול ואבא מנסה למצוא מקום להצטנף ולישון עד שוך הסערה.

לרוב זה השלב בו יש כבר מהומה בבית בגלל ארוחת הבוקר של הכלבלב. הפעם ישנתי מדי בשביל לשים לב, הכלבלב כבר מכיר את המצב הזה ויודע להיזהר. הכוונה היא להחביא כל חלק בגוף שעליו ניתן לדרוך בדרך למיטה ולהשתמש בלשון במקרה של קירבה יתרה.

בהמשך היום, החלק בו הייתי ער, זה היה ביקור אצל המשפחה. משהו שמעייף תינוקת לדרגה שביום ראשון בבוקר היא נרדמה בזמן שבין האוכל לנסיעה לגן, זה לא הפריע לה לדאוג לניחוח חדש לרכב לפני שהגענו לגן.

ועכשיו, למילוי המצברים...

אדון וירוס מבקר את אלה

יום שני בבוקר שירלי מחליפה חיתול לאלה ומעירה: "יש בבונים שיקנאו בתחת של אלה." אלה כנראה מקנאת בבונים שלא שורף להם התחת.

בערב נוספו כאבי הבטן, או כך אנחנו מפענחים את ההתכווצויות. בשלב זה גם בחיתול היה חומר ירקרק, מעט מפורר ומסרייייייח. כשזה נוגע לתינוקות אין בעיה לדבר על הפרשות כאלו, רק תנסו להסביר לחבר מה עשיתם בשרותים לפני שעה, הוא כבר ידאג לעשות מכם שלום חבר.

אחרי האמבטיה, הנסיון לאכול תפוח בפה סגור (ההגיון של להכניס כפית לפני הביס עדיין לא התיישב) הייתה שנת לילה חלקה, כמו תמיד.

בבוקר כבר היה ברור שמשהו לא תקין. היא לא מחייכת מספיק. התרגלנו לחיוכים בכל רגע נתון וצחוק מתגלגל ברגע שיש הזדמנות.

אחרי שבמעון הודיעו על שלשול, ללא התייבשות. מהר היה צריך לארגן תור לרופא, מצאנו ב-18:40. בדיקה נוספת, דגדוג, בדיקה מול הרופא שהיא לא תתייבש עד אז, בדיקה מול המרפאה, בדיקה מול הקיר (גם הוא נמצא באזור). בסיכום אין בעייה עם התור המאוחר והקדימו אותו ל-14:50.

יומיים מחלה.

זה הסיכום של הביקור אצל הרופאה. בדרך אלה הספיקה לחייך אל הרופאה, לשחרר את מה שהיה בשלפוחית אל הנייר, החיתול והמכנסיים. מעניין שחוץ מקצת קיטורים כשהתנוחה לא נוחה היא לא בכתה.

האמא שלה זה משהו אחר. כל זמן שהיה מה לעשות, לארגן, לבדוק, לארוז ולהזיז, היא תפקדה מעולה. ברגע שהיה צריך לעבור לשלב של להוריד פרופיל, מה לעשות הוירוס יעבור רק עוד יומיים, היא טיפסה על קירות. במזל אין עקבות על הגג של הרכב, רק מסביב.

מתישהו נשברתי. אין דבר יותר מעצבן מאמא של תינוק חולה. ההתפוצציות הן בעיקר על שטויות, אמרת למעלה במקום למטה (אני כולה שאלתי "מה?"). בסיכום היה צריך לשלוח את האמא לחבורת זמר, שתנגן לאחרים על העצבים...

את הלילה נבלה אצל הסבים, יש רק 4 אנשים שיקרקרו מסביב לתינוקת החולה יותר מההורים.

בינתיים אנחנו עברנו להיות אצל הסבים. ממילא צריך לחכות 24 שעות מסיום השלשולים. אחרי שהיא הדביקה את כל העולם שתנוח. תקופת הדגירה של הוירוס היא לרוב כמה ימים לפני שרואים משהו, בתקופה זו הוירוס מדבק. לרוב הוירוס לאחר ההתפרצות לא מדבק, בהתאם למיטב המסורת, הוירוס של אלה לא מכיר זאת.

אחרי יום אצל הסבים יש תוצאות: תחת יותר אדום. מעבר לכך, לא השתנה הרבה.
האמא מודאגת, הסבתא הרבה יותר מודאגת. התינוקת לעומת זאת עסוקה בלשגע את הסבים, היא לא מוכנה להיות בלול אם אין אף-אחד לידה.
עד שהלכנו לישון אלה הייתה על הידיים של כולנו, שכבה קצת על רומי (מסיבות נובחות לרומי אין ידיים), פלטה על כל החולצות שנלבשו באותו יום ודאגה להרטיב את הספה בנקודה שבה לא הייתה מספיק הגנה.
לסיכום היום היא לא רצתה להתלבש אחרי האמבטיה. אני, אחרי השכבה הראשונה, לא מצאתי לנכון להילחם על תוספות. סבא שלה, למרות כל האזהרות, החליט "קר לה" ולכן צריך עוד שכבה. השכבה הנוספת הורכבה מהחולצה בלבד. את המכנסיים, אחרי שהחולצה לקחה כמה דקות של צרחות כאילו שמתעללים בה, הוא העדיף להשאיר תחת אמתלה זו או אחרת. רק לפני השינה ממש הסבים אזרו אומץ להוסיף את המכנסיים בכוחות משותפים. גם הלילה השני של הוירוס עבר בשקט.

ביום השלישי הריח ירד. יש יציאות נוזליות, יש יציאות ווקליות (גוווווווו) ויש יציאה של הידיים בחיפוש אחר מה שניתן לתפוס. בקיצור יש לנו תינוקת בשלבי סיום של הוירוס וסבים שהיא מצליחה לסובב על האצבע הקטנה...
אחרי שחזרנו הביתה, התארגנו וגילינו ששכחנו את הסבון של אלה (יש, סופסוף נפטרים מהסבון המייבש). האמבטיה מבחינתה נראיתה אותו דבר, ברווזים, הורים ובסוף הקרב על הבגדים. שכבה אחת מספיקה, חבל לבזבז אנרגיה על לנסות להוסיף.
 

מחר כנראה שהוירוס יחלוף, בעוד מספר ימים גם כרטיס הכניסה למועדון "בבון" יעבור, עד לפעם הבאה. גם אז יהיה צורך להרגיע את האמא, הסבתא והכלבלב שנכנס לפניקה כי כולם בפניקה.

להקת הברווזים של אלה

קנינו ברווזי-אמבטיה.

להקה של 6 ברווזים בצבעים שונים, מצפצפים (כשאין בהם מים) ובסך הכל נחמדים. הסיבה שצריך ברווזים היא שאת האמבטיה היומית אני עושה.

כמו רוב הדברים לגבי ילד, גם הברווזים הם בשביל ההורים, האבא במקרה הזה. הברווזים היו משחק נורא נחמד, לא ברור כמה אלה נהנתה מתוספת של 6 דברים שצפים (לפעמים הפוך) בתוך האמבטיה שלה. האבא שלה מאוד נהנה להשיט אותם מסביב, לקחת אחד ולצפצף בו בשביל שהיא תנסה לתפוס, להניח אותם עליה. בשלב זה ראיתי משהו מאוד חשוב.

אלה ירשה מאמא שלה לפחות תכונה אחת. היא הצליחה להטביעה את אחד מהברווזים תוך שימוש בלשון בלבד.

אחרי זמן מה התחלתי להוציא את הברווזיה. השיטה היא מי שעף למים (שווה ערך לאלה העיפה אותו) יוצא. אלה מבחינתה גם ניסתה (בהצלחה לא זניחה) להוציא את המים מהאמבטיה.

הברווז האחרון ששרד הוא הכתום.

הברווזים, כמו צעצועים נוספים וכמו ההצגות והסרטים לילדים, יותר מעניינים את ההורים שמחוייבים לגרור לשם ילד, לפעמים בוכה, לפעמים אפילו ישן, רק בשביל להכנס.

בטח יום אחרי זה בגן השיחה נשמעת ככה:

"אתמול אבא הביא לי ברווזי אמבטיה"

"וואו איזה יופי, איך הם?"

"אני עדיין לא יודעת, הוא שיחק איתם כל זמן האמבטיה, וברגע שאני רציתי לגעת בהם הסבון נכנס לי לעיניים ועד שנפתרתי ממנו, אבא חזר לשחק בהם..."

כובע

יש משהו לסבתות עם כובע של תינוק. זה כנראה הדבר היחיד שעליו הן בטוח יסכימו. זה לא משנה דת, גזע ומין, סבתא תמיד תגיד שהתינוק צריך כובע.

מה מביא אותי להרהר בכובע? העובדה שהוא מסתובב בבית ללא מטרה (שוב...) זה קורה אחת ליומיים שלושה, יוצאים מהבית, חוזרים אל הבית, פורקים את כל הציוד ומאבדים את הכובע.

בצורה מוזרה יש לנו רק כובע אחד. זהו הפריט שהכי מתלכלך (מדרכה, כביש, רכב וכו') ומצד שני "למה צריך יותר מאחד?"

כך יצא שאנחנו מחזיקים שמיכה בכל מקום, מוצץ בתיק ומוצץ בעריסה. שניהם מכירים את הרצפה הכביש והידיים של סבתא ששוטפות אותם בוקר וערב לפני שאלה מפילה אותם שוב. אבל כובע אחד ל"קיץ" וכובע אחד ל"חורף".

מתי נוסיף מוצץ (או 3...) - מייד, זה רק תלוי במתי יהיו 2 דקות פנויות.

מתי נוסיף כובע - זה סיפור. צריך לעשות סקר שוק. יש חנות באילת שמוכרת את הכובע בשקל (ישן, לא חדש) פחות. אולי בנסיעה לשם שמתוכננת לסתיו של 2020 נעבור ונקנה. אחרי סקר השוק יש לבצע סקר פדחת, האם התוצאה של השוק מחשמלת מספיק את הראש? באם לאו חוזרים לשלב הראשון של הסקר.

היתרון הגדול בכל הסקרים הללו הוא שבסוף היא תהיה מספיק גדולה בשביל שזה לא יהיה רלוונטי ואז זה יחכה לילד הבא (בתקווה שהוא יגדל יותר מהר מהסקר).

בסוף במילא לאלה יש ידיים שיודעות מצויין להעיף את פיסת הבד שיושבת לה על העיניים ומגרדת בראש.

סיכום ביניים של החגים

חגים. אני מנסה לבצע סיכום של קורותינו בזמן זה. הסיכום נכתב בהמשכים, במצבים שונים של עירנות, בין ישן לגמרי שלא זוכר מה הייתה תחילת המשפט, לבין "ער" אותו מצב בו מתגלות כל המטלות שנשכחו היום. לכל מי שמודאג, אני גם שוכח לענות לטלפונים ולצלצל לאנשים. ניתן להשאיר הודעות אצל שירלי, גם היא יכולה לשכוח אותן, היתרון היחיד בזה הוא שאז זה לא אני אשם...
התוצאה העיקרית של ריבוי החגים היא שאין לי מושג מה קורה עם עצמי. אני ניקיתי את המקלדת של המחשב! זה יכול לסכם את מצב הבלבול. לא צריך לדאוג, היא עדיין מלוכלכת, רק העברתי מגבון שלא יגיע לאלה...
מחוץ לבלגן הכללי ולענני הערפל שעוטפים את המוח בשעות העירנות קיימות שעות השינה בהן לא ניתן לעשות הרבה מהפחד שהן ייגמרו תכף בזעקת רעב. שירלי כבר מזמן איבדה את השעון הביולוגי, גם שעון יד אחד הפסיק לתפקד (אבל זה לא קשור).

היום אלה קיבלה חיסונים. לחשוב על החיסונים כששירלי קוראת מתכון זה רעיון רע. הרגע נשמעו גניחות של "יוווווו זה טעעעעעעעעעעים". עם מחשה על המזרק וספר מסדרת דמדומים ליד המיטה זה מעביר צינה כלשהי בלב, אפילו שלי... טוב כנראה שאני לאט לאט מתיישב יותר טוב בנעליים של "אבא" (נעלי עבודה מלאות בוץ כשחושבים על אבא שלי, מעניין איך אלה תדמיין אותם כשלה יהיהו ילדים).
יום שני היה שקט, עד לאמבטיה אז קיבלנו הסבר לפתגם הידוע: "לא לשפוך את התינוק עם המים של האמבטיה". מישהי דאגה לעשות קקי בתוך האמבטיה, מייד עם כניסתה למים. תוך פחות מ-2 דקות המים היו עם גוון ירקרק וריח מתאים. המים רוקנו כשהגברת בפנים ועקב בעיות לוגיסטיות הוחלט על מקלחת צרפתית להיום. חיתול עם סבון בתור סיפתח וחיתול להוריד את הסבון לסיום. בין לבין תינוקת משועשעת שהבינה מצויין איזה ברוך היא עשתה ודאגה לסחוט כל שבריר שנייה של תענוג מהאירוע.
יום ראשון נמצא בערפל טוטלי, כנראה שיש משהו להדחיק, אני רק לא זוכר מה:)

שבת בילינו עם חברים במסעדה, לשם שינוי הארוחה הייתה משותפת לשלושתנו יחד עם זוג חברים. מישהי צייצה לנו בזמן האוכל וכך שירלי נאלצה לחכות מעט יותר מהדרוש לסטייק שלה (היה מצויין - טעמתי) לפחות את הגניבות ממני היא יכלה לבצע תוך כדי האכלה. לא צריך יותר מדי ע"מ לשאוב אוכל מהצלחת של הבעל, בנוסף זה אוכל ללא קלוריות, הקלוריות במצב זה הולכות לבעל.
בנוסף קנינו מנשא שמתאים לתינוקת פראית שלא אוהבת יותר מדי חום. המנשא נוסה בהצלחה עם רומי, עכשיו נשאר רק שרומי תנסה אותו בעצמה ונהיה מסודרים. חוץמהחלפת החיתולים, לא ברור לנו האם רומי צריכה לסגור את החיתול עם הפה או עם הרגל. אז היא בינתיים משמשת כסוס בלבד (סוס-מגבת ריר ליתר דיוק). העכבר הגדול כבר דואג מעט לתינוקת, בעיקר בעיתות משבר - אז הסירנות מתחילות לפעול ורצף האריות נשפח מגרונה של זמרת האופרה.
עוד דבר חשוב שקרה בשבת הוא הציוצים עצמם. סופסוף יש ציוצים שהם לא רק "אוכל אוכל אוכל" או "גזים ברררררפפ גזים ברררררררררררפ, תנו לישון!" אלא ציוצים אמיתיים. מבט לכיוון מסויים ורעשים שדומים לנסיון שיחה, למען האמת לפעמים זה מרגיש בדיוק כמו לדבר עם אמא שלה.

יום שישי בערב, חזרנו מבילוי שכמו תמיד התחיל מישיבה בבית תוך מחשבה "מה עושים היום?" מחשבה כזו מובילה לסקר של את מי לא פגשנו הכי הרבה זמן ביחס למרחק + כמות הזמן הפנוי. התשובה גרמה לטלפונים בזמן האוכל (של אלה) תיאום הגעה (איחרנו בשעה...) נסיעה בפועל, גילוי שחסר מוצץ, קרב סוער על למה חסר מוצץ, קרב סוער על למה לא צריך מוצץ והסכמה סופית שאם התינוקת ישנה אז היא לא צריכה מוצץ. אלה קלטה את השלב האחרון והחליטה לא להירדם בזמן שהיא הייתה צריכה להיות רדומה, זה בהמשך.

הגענו, מתברר שככל שמגיעים מיותר נקודות התחלה יש יותר בלגן בתיאום. אנחנו לא היינו יותר מדי מסודרים בהגעה, פעם הבאה ניקח יותר מארוחה אחת לאפרוח שמצייץ לנו אחת לארבע שעות. אחרי התאקלמות קלה ושתיית כמויות של "תה" שמתאימות לגמל קטן (לא היה נעים לשתות יותר), ניסינו להתארגן על מה אוכלים או לפחות על האיפה. פה נכנסה העובדה שצריך לתאם בין 4 נקודות פתיחה שונות. לכל אחד יש דרישות משלו לגבי האוכל, קפה בלבד, לא פיצה, משלוח, לא משלוח וכו'. מלאכת התיאום נעשתה בשיטת הנאבוט. מכה בראש או מסדרת את הבן-אדם (הכללה גסה אבל הכרחית) או משביטה אותו כך שבסוף ההצבעה תהיה פה אחד (רעב...)
בין לבין לאלה היו דרישות משלה. אוכל בכמות ומילוי החיתול. כמובן שלא היינו מספיק מאורגנים להחלפה ואלה דאגה לנצל את העובדה עד הסוף, החיתול היה צהוב ירוק ריחני במיוחד עת הוא נשלח אחר כבוד לפח. עצירת נשימה בוצעה ע"י האבא והבת, בעוד האמא מביטה עליהם בפליאה על מה ולמה הם משנים את צבע עורם לכחול.

ימים רביעי וחמישי נשכחו בתהום הנשייה. מתברר ששבוע הוא בקירוב טוב זמן אינסופי... אני רק זוכר את הדג שנלקח ע"י חברים לפח תוך חשש שמה הוא יקפוץ מהמגש לרצפה לפני שהוא יבצע את ההיכרות הרשמית. היו שם הרבה סיפורים מסביב, אבל זה נראה כמו ספגטי מבחינתי. כנראה שיש סיבה לכתוב דברים כשהם קורים ולא לחכות להזדמנות...

יחי השינה

מצאנו איך לדאוג ללילה שקט (הכוונה היא שחוץ מלקום להאכיל והחליף חיתול אין בעיות). זה מאוד משמח, מה שגורם לחגיגה בסגנון לילה לבן ולא בגלל אלה!?!
הבית לאט לאט מקבל צורה של מחסן עצים (כהגדרת טולקין), הווה אומר מה שלא צריך נערם מתחת לדברים אחרים. לסדר החדש יש תורמים רבים, כל אחד מהם בא, מסדר נקודה במרחב בהתאם למצב רוחו והולך הלאה. אם אני מגיע לעבודה עם חולצה צהובה שנסגרת ע"י טיקטקים, זה ההסבר.
שירלי לא צריכה להגיע לעבודה בזמן הקרוב ואלה עובדת בפוליטיקה - היא מחרבנת ומשתינה ואנחנו כמו עיתונאים עסוקים בלפנות את החרא החוצה. כדאי לציין ששירלי עוסקת ברגע זה בהחלפת החיתול, הצעקות שלה על הסירחון גורמות לאלה להוציא את ההמשך מייד.

אחרי לילה רגוע (האכלה וטיטול כל 3 שעות) קמתי לעבודה. תוך כדי הנסיעה על הכביש קלטתי שברכב לפני, זה שנוסע 10 קמ"ש מתחת למותר בנתיב השמאלי, יש שלט צהוב קטן. מאז החוק האדיוטי שנהג חדש ישים שלט צמחו הרבה כאלה.
השלט היה "תינוק ברכב". התיאוריה הגאונית אומרת שגם לי צריך להיות שלט כזה. אבל שלט כזה לא צריך לשים! את זה שיש תינוק ברכב קלטתי מרחוק, אבל למה התינוק נמצא במושב של הנהג?
לפחות זה לא שלט "נהג עם ביצים", שלט שאומר בפועל שהנהג יוצא לקניות בסופר כל יום. אני אישית עושה קניות בערך פעם בשבוע, ולפרסם את המתי, חוץ מלאשתי, נראה לי דוחה (או סתם לא מעניין).
יש עוד מיני ירקות שונים בכבישי ישראל, מתישהו תיגדש הסיעה ואני אכתוב על הנושא. אם זה חשוב למישהו להקדים את הכתיבה על כך, נא להודיע. לבינתיים יש הרבה מה לכתוב על סידור המציאות בהתאם לתנאים החדשים, הורמונים שמפוזרים בין שירלי לאלה ומעורבבים היטב במטרנה.

נ.ב. כנראה שמחלת הנפש שנקראת היריון עוברת אחרי הלידה. לפחות זו ההרגשה בשבועיים האחרונים.

מתחילים לחיות עם תינוקת בבית

יום שישי בבית מול הטלביזיה (VH1) הבילוי שלנו לחודש הקרוב. אלה עסוקה בלאכול את הארוחה שלה, עליי. שירלי עסוקה בלדאוג לארוחות הבאות שלה. רומי רובצת לידי, נחיתת הרגליים שלי על הראש שלה מלפני חצי שעה לא גרמה לה להבין שזה לא חכם לשכב מתחת לריקליינר של הספה.
ניסיתי לכתוב, אבל מתברר שיש הפרעות לא צפויות. אלה לא מתעניינת במילה הכתובה, למען האמת גם לא במילה המדוברת, למעט טיטול. טיטול גורר התקף פניקה שמתבטא בנפנופי רגליים וידיים. בצורה לא ברורה החלפת הטיטול היא קטע בעייתי בשתי נקודות. הראשונה הורדת הטיטול המלוכלך, שמתבצעת תחת בעיטות בלתי פוסקות. השנייה היא השמת הטיטול הנקי, שמתבצעת תחת מתקפת בעיטות חזקה מהראשונה.
חלב, מטרנה, אוכל ושאר הכינויים למה שעושה את הטיטול (לאחר זמן מה) מלוכלך לא מובנים כמילים. רק כנסיונות יניקה. גם המקור לא בדיוק חשוב, אחרת אין הסבר לנסיון לינוק ממני שהסתיים ביניקה מהשרוול. אחרי זה היא נרדמה ודאגה שהטיטול לא יישאר נקי. בדרך הגיעה גם הבקבוק.
יום שבת ראשון בבית. ריח השפק לא גרם לתוספת תיאבון, אם כי השימוש במטרנה במקום חלב-אם כנראה עשה את שלו. לשירלי לעומת זאת היו פחות בעיות, אחרי השאיבות ריר שמטפטף על החולצה הוא בגדר "נון-אישו".
הביקורים המשפחתיים הגיעו בהמשך והוכיחו מעבר לכל ספק: "חייבים לתקן את המזגן!"
כמובן שביקור של הסבים לא יכול להתקיים ללא החלפת חיתול (בביקור הראשון) או אמבטיה והחלפת חיתול ומגבת שהפכה להיות חיתול (בביקור השני).
את היום סגרנו מול הטלביזיה עם הרעש של המשאבה בתיבול נחרות מצד רומי. אנחנו מקווים שאלה לא תלמד ממנה לנחור.
שעה 00:30 אלה רעבה. כל ההסברים שתינוקת צריכה לאכול כל 3 שעות ולא אחרי שעה לא משכנעים אותה. רק הבקבוק עושה את העבודה. אני ב-6:30 התעוררתי, נרדמתי ושירלי העירה אותי ב-7:00 כדי שאני אגיע לעבודה.
עוד לילה ושוב, בין 23:30 לבין 2:30 אסור לישון כי אלה רעבה, אח"כ הטיטול מלא ולסיום היא גם פלטה קצת (אחרי מופע גיהוקים מרשים) לתוך הסדין. התוצאות הן שבאמצע הלילה מחליפים כל מיני דברים. צריך ללמד את רומי איך להחליף חיתולים, זה יחסוך הרבה צרות...

אלה בת 5 ימים

יש תופעה מאוד מדהימה בשלב שבו התינוק סופסוף מגיע. השעון ממשיך ללכת! הספרה של השניות מתחלפת באותו קצב, המחוג אדום בשעון הקיר זז (החלפתי לו את הסוללה אחרי חודש). הזמן לא עוצר, למרות שהוא היה צריך.
שיתבייש!

חזרתי היום מהביקור ברמבם, מתברר שהקטנטונת רוצה חלב מאמא בלבד. כשנותנים לה מטרנה היא דואגת להגיד יפה, איחס. זה מוזר שיצור כזה קטן (2.38 קילו) מסוגל לסובב כל כך הרבה אנשים. ליתר ביטחון אמא שלה עוזרת לה קצת לפעמים, ע"י שאלות, הבהרות וסתם בקשות למידע שגורמות לסביבה לחשוב.
לי בינתיים יש "זמן". זמן לחשוב, עקב הנסיעות לכל הכיוונים. זמן לישון (על הנייר). זמן לעבוד. זמן להכל חוץ מלבית. כנראה שיש משהו במה ששירלי אמרה, "זה קשה לראות את החפצים שלה מחכים לה בבית". אבל יש 3 סיבות שאני צריך בכל זאת להגיע לבית.
הראשונה, צריך להכין אותו לבואה של אלה. זה נכון שהשידה והמיטה נמצאות, אתמול אפילו שמנו אותן במקומות הנכונים. אבל יש עוד כמה דברים. הכוונה היא לא רק לריקון המקרר מכל האוכל שלא אכלנו השבוע (כי לא היינו בבית) וגם לא לארגזים בחדר העבודה (שיועפו למחסן ברגע שהמחסן יורחב מספיק). ישנם כמה דברים לכבס, להרכיב, לפרק, לשייף, לצבוע וסתם לסובב מסביב לראש במטרה להפגין רגישות לאלי השרב שיקלו עלינו.
השנייה, כל מיני חפצים. מתברר שהבגדים שלנו נמצאים בבית שלנו. זוהי תופעה מוזרה שלא אמורה לקרות ולכן היא קורת ב-99% מהמקרים. לאחר בירור קצר גם ה-1% הנוסף הצטרף, אבל שם יש בעיות אחרות אז נשאיר אותם בכנסת.
השלישית, זו הסיבה הכי מוזרה, אולי הכי חשובה, למרות שכעת לא ברור לי. הבית הזה הוא שלנו. נכון שעכשיו זה נראה כמו דירת רווקים, עגלה של תינוק בכניסה, לידה מיטה של כלב וסטנד של כסא הבטיחות. פה ושם מרשרשת איזה שקית ברוח והאוויר מעט חנוק (אם כי זה בגלל השרב). זה עדיין הבית שלנו. קנינו אותו! רק לפני כמה שבועות הוספנו לו עוד ארון למטבח, כל הדברים כאן הם שלנו. מהמחשבים בחדר העבודה ועד לזבל בכיור. מהמזרון במיטה ועד לסבון באמבטיה. הכל כאן בגלל שאנחנו הבאנו אותו פנימה, וברצוננו זה יוכל גם לעוף החוצה.
עם כל הסיבות הללו, זה עדיין מתיש. לכן אני מגיע לשנת הלילה, הזמן היחיד שבו לא ממש אפשרי להיות ליד אלה. אפילו אז יש כמה דברים נוספים, להעלות את התמונות שהצלחתי לצלם. היא לא רוצה צילומים, היא רוצה אוכל כך שהיא פותחת את העיניים שלה רק כשאני עם בקבוק ביד. כשהמצלמה של אבא תגיע הוא יוכל לחזור לצלם, עד אז אנחנו מנהלים משא ומתן על כל תמונה. לכתוב חוויות חדשות מהיום ולאכול משהו. כן עם כל הדברים יש משהו כיפי לאכול בבית, גם עם זה אומר שצריך לאתר צלחת נקייה כי שכחתי להפעיל מדיח. יש משהו בטעם של האוכך בבית, זה תבלין לא ברור שנושאת עמה הרוח במקביל לנביחות של הכלבים בשכונה וריח היער.

בשורה התחתונה, יש עוד 6 ימים עד שאלה נוחתת כאן. יכול להיות שפחות, אבל עדיף לקחת את המקרה הגרוע ביותר.