יש תופעה מאוד מדהימה בשלב שבו התינוק סופסוף מגיע. השעון ממשיך ללכת! הספרה של השניות מתחלפת באותו קצב, המחוג אדום בשעון הקיר זז (החלפתי לו את הסוללה אחרי חודש). הזמן לא עוצר, למרות שהוא היה צריך.
שיתבייש!
חזרתי היום מהביקור ברמבם, מתברר שהקטנטונת רוצה חלב מאמא בלבד. כשנותנים לה מטרנה היא דואגת להגיד יפה, איחס. זה מוזר שיצור כזה קטן (2.38 קילו) מסוגל לסובב כל כך הרבה אנשים. ליתר ביטחון אמא שלה עוזרת לה קצת לפעמים, ע"י שאלות, הבהרות וסתם בקשות למידע שגורמות לסביבה לחשוב.
לי בינתיים יש "זמן". זמן לחשוב, עקב הנסיעות לכל הכיוונים. זמן לישון (על הנייר). זמן לעבוד. זמן להכל חוץ מלבית. כנראה שיש משהו במה ששירלי אמרה, "זה קשה לראות את החפצים שלה מחכים לה בבית". אבל יש 3 סיבות שאני צריך בכל זאת להגיע לבית.
הראשונה, צריך להכין אותו לבואה של אלה. זה נכון שהשידה והמיטה נמצאות, אתמול אפילו שמנו אותן במקומות הנכונים. אבל יש עוד כמה דברים. הכוונה היא לא רק לריקון המקרר מכל האוכל שלא אכלנו השבוע (כי לא היינו בבית) וגם לא לארגזים בחדר העבודה (שיועפו למחסן ברגע שהמחסן יורחב מספיק). ישנם כמה דברים לכבס, להרכיב, לפרק, לשייף, לצבוע וסתם לסובב מסביב לראש במטרה להפגין רגישות לאלי השרב שיקלו עלינו.
השנייה, כל מיני חפצים. מתברר שהבגדים שלנו נמצאים בבית שלנו. זוהי תופעה מוזרה שלא אמורה לקרות ולכן היא קורת ב-99% מהמקרים. לאחר בירור קצר גם ה-1% הנוסף הצטרף, אבל שם יש בעיות אחרות אז נשאיר אותם בכנסת.
השלישית, זו הסיבה הכי מוזרה, אולי הכי חשובה, למרות שכעת לא ברור לי. הבית הזה הוא שלנו. נכון שעכשיו זה נראה כמו דירת רווקים, עגלה של תינוק בכניסה, לידה מיטה של כלב וסטנד של כסא הבטיחות. פה ושם מרשרשת איזה שקית ברוח והאוויר מעט חנוק (אם כי זה בגלל השרב). זה עדיין הבית שלנו. קנינו אותו! רק לפני כמה שבועות הוספנו לו עוד ארון למטבח, כל הדברים כאן הם שלנו. מהמחשבים בחדר העבודה ועד לזבל בכיור. מהמזרון במיטה ועד לסבון באמבטיה. הכל כאן בגלל שאנחנו הבאנו אותו פנימה, וברצוננו זה יוכל גם לעוף החוצה.
עם כל הסיבות הללו, זה עדיין מתיש. לכן אני מגיע לשנת הלילה, הזמן היחיד שבו לא ממש אפשרי להיות ליד אלה. אפילו אז יש כמה דברים נוספים, להעלות את התמונות שהצלחתי לצלם. היא לא רוצה צילומים, היא רוצה אוכל כך שהיא פותחת את העיניים שלה רק כשאני עם בקבוק ביד. כשהמצלמה של אבא תגיע הוא יוכל לחזור לצלם, עד אז אנחנו מנהלים משא ומתן על כל תמונה. לכתוב חוויות חדשות מהיום ולאכול משהו. כן עם כל הדברים יש משהו כיפי לאכול בבית, גם עם זה אומר שצריך לאתר צלחת נקייה כי שכחתי להפעיל מדיח. יש משהו בטעם של האוכך בבית, זה תבלין לא ברור שנושאת עמה הרוח במקביל לנביחות של הכלבים בשכונה וריח היער.
בשורה התחתונה, יש עוד 6 ימים עד שאלה נוחתת כאן. יכול להיות שפחות, אבל עדיף לקחת את המקרה הגרוע ביותר.
שיתבייש!
חזרתי היום מהביקור ברמבם, מתברר שהקטנטונת רוצה חלב מאמא בלבד. כשנותנים לה מטרנה היא דואגת להגיד יפה, איחס. זה מוזר שיצור כזה קטן (2.38 קילו) מסוגל לסובב כל כך הרבה אנשים. ליתר ביטחון אמא שלה עוזרת לה קצת לפעמים, ע"י שאלות, הבהרות וסתם בקשות למידע שגורמות לסביבה לחשוב.
לי בינתיים יש "זמן". זמן לחשוב, עקב הנסיעות לכל הכיוונים. זמן לישון (על הנייר). זמן לעבוד. זמן להכל חוץ מלבית. כנראה שיש משהו במה ששירלי אמרה, "זה קשה לראות את החפצים שלה מחכים לה בבית". אבל יש 3 סיבות שאני צריך בכל זאת להגיע לבית.
הראשונה, צריך להכין אותו לבואה של אלה. זה נכון שהשידה והמיטה נמצאות, אתמול אפילו שמנו אותן במקומות הנכונים. אבל יש עוד כמה דברים. הכוונה היא לא רק לריקון המקרר מכל האוכל שלא אכלנו השבוע (כי לא היינו בבית) וגם לא לארגזים בחדר העבודה (שיועפו למחסן ברגע שהמחסן יורחב מספיק). ישנם כמה דברים לכבס, להרכיב, לפרק, לשייף, לצבוע וסתם לסובב מסביב לראש במטרה להפגין רגישות לאלי השרב שיקלו עלינו.
השנייה, כל מיני חפצים. מתברר שהבגדים שלנו נמצאים בבית שלנו. זוהי תופעה מוזרה שלא אמורה לקרות ולכן היא קורת ב-99% מהמקרים. לאחר בירור קצר גם ה-1% הנוסף הצטרף, אבל שם יש בעיות אחרות אז נשאיר אותם בכנסת.
השלישית, זו הסיבה הכי מוזרה, אולי הכי חשובה, למרות שכעת לא ברור לי. הבית הזה הוא שלנו. נכון שעכשיו זה נראה כמו דירת רווקים, עגלה של תינוק בכניסה, לידה מיטה של כלב וסטנד של כסא הבטיחות. פה ושם מרשרשת איזה שקית ברוח והאוויר מעט חנוק (אם כי זה בגלל השרב). זה עדיין הבית שלנו. קנינו אותו! רק לפני כמה שבועות הוספנו לו עוד ארון למטבח, כל הדברים כאן הם שלנו. מהמחשבים בחדר העבודה ועד לזבל בכיור. מהמזרון במיטה ועד לסבון באמבטיה. הכל כאן בגלל שאנחנו הבאנו אותו פנימה, וברצוננו זה יוכל גם לעוף החוצה.
עם כל הסיבות הללו, זה עדיין מתיש. לכן אני מגיע לשנת הלילה, הזמן היחיד שבו לא ממש אפשרי להיות ליד אלה. אפילו אז יש כמה דברים נוספים, להעלות את התמונות שהצלחתי לצלם. היא לא רוצה צילומים, היא רוצה אוכל כך שהיא פותחת את העיניים שלה רק כשאני עם בקבוק ביד. כשהמצלמה של אבא תגיע הוא יוכל לחזור לצלם, עד אז אנחנו מנהלים משא ומתן על כל תמונה. לכתוב חוויות חדשות מהיום ולאכול משהו. כן עם כל הדברים יש משהו כיפי לאכול בבית, גם עם זה אומר שצריך לאתר צלחת נקייה כי שכחתי להפעיל מדיח. יש משהו בטעם של האוכך בבית, זה תבלין לא ברור שנושאת עמה הרוח במקביל לנביחות של הכלבים בשכונה וריח היער.
בשורה התחתונה, יש עוד 6 ימים עד שאלה נוחתת כאן. יכול להיות שפחות, אבל עדיף לקחת את המקרה הגרוע ביותר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה