הוירוס

באנגלית יש משפט שאומר"שמור את חבריך קרוב ואת אויבך קרוב יותר." לגבי החלק הראשון, אנחנו לא מצליחים בו מספיק, כנראה שאף פעם לא נצליח בו מספיק ותמיד נמשיך לנסות. את החלק השני שירלי מבצעת מעולה.

כל חורף שירלי לוכדת משהו חדש בגרון. לפעמים היא מתעלה על עצמה ולוכדת מספר דברים ביחד, או בהפרש של שבועות זה מזה. אני חושד שאם היה מוזיאון לחיידקי ווירוסי הגרון היו ממנים אותה לאוצרת. כל דבר שמציק לגרון עובר אצלה ביקורת, לרוב תוך יצירת בלגן אינסופי בבית ולחישות רועמות שמוגברות על ידי שיעול.

המצב הנוכחי הוא וירוס. כידוע לרופאים יש תחביב שנקרא "וירוס". לוירוס אין תרופה ולכן כל וירוס מתקבל בברכה אצל הרופא, כל זמן שהוירוס לא יוצא מגבולות גופו של הפציינט. לוירוס הנוכחי יש אפילו יתרון קל, הוא גרם לרופאה לחייב את שירלי לשתוק. מיותר לציין ששירלי עומדת במשימה כמו קוביית קרח בכבשן. לזכותה של הרופאה ייאמר שהיא לא צחקה כששירלי הוכיחה שזו משימה בלתי אפשרית בפחות מ10 שניות.

בינתיים גם שביט גילה שיש לאמא וירוס. הוא מנצל זאת עד תום. את ארוחת הערב שלו אלה הכינה, כי לא היה מי שיעצור את שניהם. התיק עם בגדי בית הספר נשאר בסלון, אם אין צעקות זה לא חשוב ואם יש אז צריך לברוח למקום בו אין צעקות. בשורה התחתונה הוא השאיר לכלבות בלגן לסדר. הוא גם השאיר את הכלבות בבית, מה שדאג לטרנספורמציה של הבלגן מהמטבח לקיבה שלהן.

זה לא שבדרך כלל הוא לא שוכח דברים כאלה, זה רק הכמות של הדברים שנשכחו.

אלה במצבים כאלו הופכת למעין אמא אווזה. היא דואגת להכל, מנסה לסדר והכי חשוב צועקת על שביט. צעקות על שביט הן חלק מהשגרה של אלה. במקביל היא גם מבקשת ממנו עזרה בתחומים בהם ברור שהוא עם קליטה מהירה. מדי פעם כשמתאפשר היא גם מוסיפה פליק קטן, רצוי בזמן ששביט לא יוכל להתלונן מספיק מהר.

אסיים בטיחותי החלמה לוירוס, את כרטיס הכניסה למוזיאון הרווחת.

שלום אחרון יול

זהו, היום הגיעה הבשורה ממנה חששנו כבר לא מעט זמן. אי אפשר להתחמק מבשורות רעות, לפעמים הן ניתנות לדחייה ואפילו לזה יש תג מחיר.

קשה להיפרד מחברים. קשה יותר להיפרד מחברים שנקטפים בכזו פתאומיות. לפני פחות מחודשיים ישבנו על כוס קפה ואמרנו שניפגש שוב בקרוב, פגישה שכבר לא תתקיים. זה לא שלא רצינו, זה פשוט כי ההתדרדרות הייתה מהירה.

נשארנו עם זכרונות וגעגוע. על הזכרונות אפרט בהמשך, הגעגועים הולכים להשאר עמנו לנצח. תמיד תהיה השאלה של "מה היא הייתה אומרת?" תמיד יהיה רגע של "היא הייתה גאה ב..." ותמיד יהיו חסרות הכוונות המצפון.

הזכרונות מתקופת ירושלים וממשחקי התפקידים. מהכלבלב שהיה מגיע לפינוק לילי ומערבי פיצות. שיחות ארוכות על ספרים וסדרות שהפכו לשיחות על ילדים.

זה הזמן להגיד "שלום ותודה על כל הדגים". עכשיו גם מותר לתת ציטוט אחד שהיה אסור: "don't look back in anger." בתרגום חופשי "אל תסתכל אחורה בכעס." הציטוט הזה גרם לי לקבל "מכות", ואחר כך את המבט שבין כעס לתסכול על זה שלא קלטתי את זה שחטפתי מכות.

אופניים

לפני שבוע הייתה תאונת דרכים קטלנית בא נהרגו שני רוכבי אופניים. אם להגיד את האמת, זה מפליא שיש כל כך מעט תאונות קטלניות עם אופניים.

מצב הרוכבים בישראל רע. יש שיגידו רע מאוד. התחום מלא באנשים מכל הסוגים שהמשותף ביניהם הוא שהם בעלי אופניים. חלקם נהגים בעצמם, מה שמועיל להם בהבנת מלכודת המוות בה הם רוכבים. חלקם אפילו לא מבינים זאת.

הכבישים בישראל הפכו מזמן לשדה קרב. נסיעה היא קרב על חייך והניצחון הינו רק עוד יום. משטרת ישראל היא הגורם העיקרי לתאונות, בחלק מהמקרים אפילו בצורה ישירה על ידי יצירת מפגע תעבורתי לצורך מתן דוח מיותר. שוטר תנועה לא מנסה לתת דוח על נהיגה מסוכנת, הוא לא יסכן את עצמו בהתקרבות לרכב שנראה כמו תאונה שעומדת להתרחש. שוטר יעצור את מי שקל, נהג שקצת נוסע מהר, נהג שמדבר בסלולרי בלי דיבורית תקנית. אותו שוטר יתעלם מהמשאית שנוסעת 150 קמש, זה פחד אלוהים לעצור מפלצת כזו.

מתי כן יעצרו נהג כזה? רק אחרי תאונה קטלנית. זה יכול להיות תאונה עצמית, עם עמוד שמוצב בצורה מתאימה, או בתעלה שנחפרה למטרה זו, או עץ שננטע בנקודה אסטרטגית. זה גם יכול להיות באיזה ברווז מטווחים, רוכב אופניים שלא מבין את גודל הסכנה, רכב אחר או סתם הולך רגל.

בעוד שלנהג ברכב אחר אמור להיות הידע איך להתחמק מהתאונה, גם לרוכב האופניים וגם להולך הרגל אין. בנוסף להוסיף לבעיית חוסר הידע, יש בעייה בסט הכלים המצומצם יחסית של שניהם. התוצאות מופיעות בחדשות כל כמה זמן, אבל לא מטופלות. תמיד ימצאו סיבה להאשים את הנהג. העובדה שרוכב אופניים עובר על החוק בכך שהוא מונע תעבורה תקינה היא הרבה מעבר להבנתו של שוטר ולא מעניינת שופטים.

בכדי להוסיף חטא על פשע, נכנסו גם סוגי "עיזים" חדשות לקרב. זה התחיל מהאופניים החשמליות, המשיך לקורקינטים חשמליים וסגווי. הדבר המשותף ביניהם הוא שניתן לעלות איתם על הכביש ללא כל רשיון והבנה בסיסית בחוקי התנועה. התוצאות מופיעות בחדשות ובבתי הקברות. אבל לא בבתי המשפט, לשם אי אפשר להביא את הגורמים - כי החוק לא התייחס אליהם.

הפתרון הוא משהו משולב. צריך לתת לכלי הרכב הלא ממונעים התייחסות מתאימה כשהם עולים על כביש. זה אומר נתיבים מותאמים ורשיון מתאים, כן גם רוכב אופניים שעולה על כביש חייב רשיון. זה דורש שמשטרת ישראל תתחיל לעבוד למען האזרחים ולא למען הדוחות. והכי חשוב שבתי המשפט ידאגו לצדק ולא לרדוף אחרי השעיר לעזאזל שהמשטרה מצאה.

מי יודע, אולי גם אני אוכל לרכב על אופניים על כביש ולא רק ביום כיפור.

מלחמת הבחירות

יום אחרי שהסתיימו הטקסים לזכר יצחק רבין, שנרצח בהעלמת העין של ביבי ("הוא לא בוגד, רק טועה") הגיעה השעה להסיט את הדיון למשהו ש"מר ביטחון" יודע. חיסול של יעד טרור.

הבעיה היא שביבי הוא עד כדי כך מר ביטחון שהחמאס כבר מחכה להסכם הקרוב. החמאס הבין שיש לישראל ראש ממשלה שאפשר לרמוס בקלות. הם כבר עשו זאת בעסקת שליט, ועכשיו יהיה שידור חוזר. בין לבין, מלחמה קטנה טובה לכולם. כמובן אזרחי ישראל לא כלולים, אלו הפראיירים שישלמו על הזיגזוג הצפוי.

ביבי הוא לא אולמרט. הוא לא ייכנס למלחמה מתוך מטרה לנצח, ורק כשהוא יראה בעיה (צבא לא מוכן) ישנה כיוון להסכם דיפלומטי שמחייב צד אחד, ונותן חופש פעולה לישראל ברמה שאפילו לפני הנסיגה מלבנון לא הייתה.

ביבי הוא לא שמיר, שרק בגלל טלפון מהאמריקאים לא התקיף את עירק. המטוסים כבר היו באוויר ורק הישגים דיפלומטים מנעו מהם להגיע.

ביבי הוא ראש הממשלה של הפלסטינים. הם עושים שגיאה, הוא עושה שגיאה נגדית - שהם לא יראו רע. המערכות שמגינות על מדינת ישראל חזקות, אז ביבי דואג לערער אותן, זה קשה להשפיל מדינה טובה. יש דיפלומט שמבין עניין, ביבי כבר ידאג לא למקום חדש, רצוי כזה שלא רואים.

השאלה היא לא מה תהיה מורשתו של ביבי. השאלה היא האם תשאר מדינה לתקן אחריו. נכון לרגע זה, התשובה היא לא מובטחת, אבל יש לביבי עוד יותר מדי זמן.

Shavit turns 8

After my return from Australia I had a busy time. It seems as the whole world was on hold while I was there.
The first thing was installation of the cupboards in the shower rooms, the sinks will have to wait. The faucets aren't installed yet.
Next thing was Shavit's new school. We thought we could leave him in the old school but it didn't work. So we had to do a quick meeting with the new teachers in the short time left for us.
On the first day of school mayhem and chaos came to visit. In addition to the crates piling all over the place, school bags have been thrown. Asia and Mocca loved the idea of hide & bark in the newly created labyrinth and the kids added their own flavor to the mix. I still wonder how did they make it on time for the rides to school.
Once we got over the first day, came the second one. By now chaos and mayhem ignored the hide in the hide and bark. It turned out that everyone was barking except for the dogs. Asia and Mocca played it nice and quiet.
On the following weeks we had meetings with all kinds of creatures - teachers, headmaster, headmistress, educational helpers, and other poor souls like us - parents. By the end of September I can state, this month I have more school time than the kids. Too bad I work somewhere else.
The kids on the other hand are having a good time. They already know the neighbors, and the neighbors' pets. They know the cats strolling around, and the hedgehogs - which we are forbidding them to take as pets.
Actually the only thing we miss is a gate. The idea of the gate is not to keep anyone out. We need the gate in order to keep the dogs in the yard. Left on her own Mocca loves to mess around the neighborhood. Asia, which is smaller, will not go messing around, but she can compete with any karaoke singer (extremely loud noise maker) and flatten it. I think almost everyone knows her by now, and people just ignore her barking, but some kids might find it offensive.

מכתב פתוח לעיריית נתניה

כשעזבנו את נתניה חשבנו לעשות זאת בשקט. אין סיבה לתת הסברים להחלטות שלנו. מה שגרם לכתיבת המכתב הזה הוא דוח אידיוטי שפתאום הגיע אלינו.
זה נורא יפה שבעירייה משקיעים בנקיון. אבל צריך לעשות את ההשקעה בצורה נכונה, או לפחות לדאוג לאינטליגנציה מינימלית לפקחים.
אנחנו עדיין ממתינים לתשובה על ערעור בגלל שני דוחות שונים שניתנו ביום שישי ושבת עם אותה התמונה. הראשון ניתן לשירלי והשני לי. ליתר ביטחון זה נמסר ביד לשירלי ע"י שליח שהודיע שזה מעיריית חולון. כמובן שלתת הזדמנות להתגונן זה לא משהו שחשבו עליו בעירייה, אחרת אין הסבר לזמן שעובר בין כתיבת הדוח למסירתו ולעובדה שלא מצורף לדוח שום תמונה.
מאז הערעור בו העלינו חשד לפעולה פלילית, שיתוף פעולה בין הפקחים ע"מ להפיק 2 דוחות, קיבלנו רק הודעה שזה בבדיקה. מתישהו זה יתיישן מספיק ואז זה יבוטל.
בינתיים הגיע עוד דוח. גם הפעם זה יוצא אחרי חודשיים, העירייה מחשיבה את הדוחות כהכנסות, לא כשכר על הטיפול במפגעים. גם הפעם פירוט סעיף עבירה עלום וללא כל הוכחות מצורפות. הדוח הוצא לשירלי, התאריך הוא תאריך שכבר לא גרנו בנתניה. כנראה שירלי נהגה במכונית במיוחד בשביל לזרוק זבל בנתניה. או לפחות זה הולך להיות ההסבר שהפקח ייתן. למי שלא מבין היה רשום בעיריה ששירלי מקבלת הנחה בארנונה בגלל תעודת עיוור, או שהפקח מתעלם מהמציאות או שבעירייה לא ממש מקפידים על איך גונבים כסף מהתושבים.
לסיכום הינה מספר הצעות לאיך לעשות את הדברים נכון, שזה אומר לא למטרות גניבת כסף אלא למען הנקיון:
1. לתת את הדוח במיידי לבן אדם, בדואר או בטלפון.
2. לדאוג לדוח "נחות" אם המפגע טופל בתוך שבוע וללכת בכל הכח אם זה נשאר יותר משבוע.
3. אם זה נשאר יותר משבוע הפקח יידאג לפינוי המפגע - בשביל זה מיועד הקנס המוגדל.
זה קל ליישום, זה רק ייפגע בהכנסות של העיריה מסעיף הגניבה מתושבים, לכן זה ייפסל.

אוסטרליה בשלישית

7את הנסיעה הפעם התחלתי עם הלשון בחוץ. הבנתי שמונית מהבית תיצור 2 בעיות: הראשונה היא שרוב נהגי המוניות לא מכירים את הישוב, השנייה היא שהרכב יעמוד במרחק של פחות מ100 מטר קו אווירי מהים במשך 3 שבועות. בהתחשב בזה שיש לי חנייה מסודרת בעבודה, הזמנתי את המונית מהעבודה וגם דאגתי לטיפה זמן ספייר - מה שהתברר כחכם מאוד.
נהג המונית שהיה אמור להגיע סימן שהוא מגיע ב17 דקות איחור, שזה טיפה מוזר אבל בגלל השומר שניסה להבין איך זה שהוא לא מכיר אותי, יצא שהעיקוב לא הזיק. בהמשך זה הפך ל32 דקות איחור, זה פחות נחמד. ברגע שזה הגיע למעל 200 דקות איחור צפוי אני נכנסתי לפניקה. טלפון זריז למוקד (אחרי התקשקשות לא זריזה מול מענה אוטומתי שלא עוזר בכלום) ונשלח נהג אחר.
הגעתי לשדה התעופה בדיוק בזמן להריץ ניירות מיותרים, לקנות את הממיר שצריך בשביל שיהיה חשמל בצד ההפוך של העולם ולעלות לטיסה. הסנדוויץ (ששימש בתור ארוחת בוקר וצהריים) נאכל במקביל לשיחה האחרונה בארץ כשברקע כבר עולים כל הנוסעים לטיסה. זוהי נקודת העל-חזור, אנחנו בדרך להונג קונג, הבחירה בקתאי הייתה מוצלחת, הפעם לא סיימתי את הטיסה עם גב תפוס, וכן סיימתי לראות את העונה השמינית של משחקי הכס.
אוסטרליה לא השתנתה בהרבה מאז הביקור האחרון. הנהגים במוניות עדיין לא ממש יודעים אנגלית, אבל ביום ראשון בלילה זה פחות משנה. הכביש היה ריק מספיק בשביל לדהור בו, אבל מצלמות המהירות שמותקנות על כל דבר שלא עף ברוח גורמות לנהגים לנסוע לאט. למלון הגעתי ישר בזמן לישון.
בהמשך השבוע קיבלתי שיעור על מונחי זמן של ילד. שביט מתקשר ב2 בלילה, בישראל זה 19 שזה אומר ארוחת ערב, באוסטרליה קצת פחות נחמד. המזל שלי הוא שיש תוכנה להשתיק טלפון בצורה אוטומטית. זה גורם לזה שאני אוכל לישון בלילה...
האוסטרלים חיים טוב. שעה 17:00 המשרד ריק, רק הישראלים ומי שתחת פיקוחם עדיין יהיו שם. כל האחרים יתנדפו כבר מזמן. האמת היא שלנו עוד היה מה לעשות בהתחלה, בכל זאת הגענו לפרוייקט רציני. אבל כשעברנו את השלב הראשון (4 ימים הפוכים) זה נרגע והפך למשהו שקט ונחמד. בסופש הלכתי לאתר מורשת נחמד, נקרא 3 האחיות על שם 3 העמודים שניצבים שם. הלכתי וכמעט קפאתי מהרוח המטורפת. שנייה אחרי שיצאנו מהרכב הבנתי שאני לבוש לא נכון. סווטשירט ומעליו מעיל רוח אמור שכל מרכז הגוף נמצא בחום יתר, חוסר בכפפות וכובע אומר שאני אקפא. לקח לי שנייה לאתר את הכפפות המתאימות וכובע מתאים ומשם להמשיך במצב תקין.
סופשבוע השני היה בלגן אחד גדול. זה התחיל מהסוכן נסיעות שהחליט שסופשבוע יהיה בין חמישי לשבת. לתקן את הטעות בכוחות עצמו היה קשה מדי, מה שאילץ אותי לבצע את כל התיאומים לבד. בין לבין הספקתי לבקר בכמה מופעי רחוב בסביבת בית האופרה, חלקם אפילו טובים. לצפות במשחק רוגבי תוך כדי אכילת סטייק, שזה שקול ללאכול דג מול האקווריום. היה מאוד נחמד בסיכומו הסופ"ש לחזור למלון ששוכן באזור שקט ונטול מופעים. על רוגבי קשה לוותר - צריך אספקת בשר קבועה לסטייקים.
בשבוע האחרון כבר חטפתי התקף געגועים רציני. שירלי הייתה חסרה, אלה ושביט, מוקה ואסיה. בקיצור הייתה חסרב לי המשפחה הקרובה. מעבר למשפחה (שירלי, אלה, שביט, מוקה ואסיה) לא נעים להגיד אבל למרות שהאוסטרלים נוהגים בצד ההפוך, יותר נחמד להיות שם. מיותר לציין שאין לי בעיית שפה, כך שחוץ מלנסות (בחוסר הצלחה מוחלט!) להסביר להם איך אומרים לירון לא נתקלתי בבעיות.
כך ביום שישי בצהריים עזבתי את אוסטרליה בטיסה חזרה לישראל. בין פרק לפרק בקינדל הספקתי להגיד שלום לסידני, עד הפעם הבאה. עכשיו נשארה רק העצירה הקצרה בהונג קונג ואני בבית.

Suddenly 9

Ella is 9 years old!
A 9 years old girl is a strange creature. She's angry at us for being her parents, and she loves us for being her parents at the same time. She wants to dress in her own style, but not like a grownup. She's busy acting like a grownup and playing like a child. In general she's nice and confused.
We moved to a new home recently. One of the main reasons was the school Ella attended to. This school isn't functioning at all. We found (actually we suspected it for a long while) that Ella didn't learn at all.
The other reasons are better community, and the sea. We are now 10 minutes walk from the beach, though it's "jellyfish season" which turns dipping to a roulette.
The move had some unexpected additional benefits. For once Ella started riding the bicycle daily. She's actually very good at it.
Shavit on the other hand is having his own difficulties adjusting to the new home. He hasn't found friends yet. We tried leaving him in his old school, but had problems doing so. He'll start at the beginning of the year.
Our current concern is whether we'll be able to stay in Israel. The political climate makes us the next in line target. We're Jews, but not the Orthodox kind. In Israel soon it'll be a crime to not do all the mitzvahs in the Orthodox interpretation. Justice's sword is behind the corner for the PM, which allows the so called Jews to abuse Judaism to their unwanted way. Netanyahu's supporters ignore any fact that show how corrupted he is. Netanyahu is the best PM for Israel's enemies.
I can only say I hope that before Ella turns 10 we'll have another PM.

משטרת החלמאות

אדון שוטר מבלה בגינה ליד ביתו עם משפחתו. פתאום הוא רואה מה שנראה כמו קטטה בה מעורבים נערים אתיופים. אדון שוטר מחליט לנסות להפריד, הוא קצין משטרה ולא יכול להתעלם. אדון שוטר ניגש לנערים ומראה להם תעודת שוטר. עד כאן הוא פעל מצויין.
הבעיה היא שמרגע שהנערים, פה המקום להדגיש שהם אתיופים, לא האמינו לו הכל מסתבך. אדון שוטר לא מבין שמבחינת האתיופים שוטר הוא אויב. האדון שוטר לא מבין שזה הזמן לסגת ולהזעיק שוטרים על מדים, התעודה שלו לא שווה כלום. במקום לבצע נסיגה הוא מתחיל להשתמש באגו ושולף אקדח. בשלב הזה אירוע שהיה מבייש את אדון שוטר הופך להיות רצח שמטיל כתם ענק על המשטרה. השוטר יורה באקדח והורג נער. לא בהכרח את הנער הנכון כי האדון שוטר לא מבדיל בין ה"פושעים" האתיופים.
אחרי הירי שהרג את אחד הנערים כבר יש מהומה, מח"ש מעורבים ועולה דרישה להעמידו לדין על סעיף "הריגה", מוכנים משיקולים משפטיים לא לקרוא לו "רוצח שעדיין לא הורשע". הדרישה היא לגיטימית כי הציפייה מאדון שוטר היא להרבה יותר שיקול דעת, בכל זאת הוא קצין.
עכשיו נעשו מקבץ שגיאות קטסטרופליות ששרפו את המדינה תרתי-משמע. הראשונה היא שחרורו למעצר בית, אם לא היה חסר הרגשת אפלייה לאתיופים הם קיבלו אותה בתור "דם של אתיופי אינו מספיק חשוב". גם השתיקה מצד השר והמפכ"ל לא הוסיפו להרגשת השיוויון. במקום להודיע על השעייה מיידית של אדון שוטר, הם שמרו על עמימות ביחס ל"אירוע הטרגי".
כשהמהומות התחילו פתאום נפל האסימון, הם צודקים ואין להם מה להפסיד. ברגע ששוטר מתקרב לאתיופי, האתיופי הופך לבר-מינן בפוטנציה. זה לא משנה מה המקצוע או ההשכלה, הזיהוי האתני מספיק בשביל לשחרר את הכדורים ולטעון להגנה עצמית.
כאילו לא הספיק האירוע הראשוני, בא שופט נוסף והחליט שהוא צריך להוסיף שמן למדורה. צעיר אתיופי שמצית מכונית יישאר במעצר - הוא מסוכן לציבור. על פניו השופט צודק, אבל לפי אותו הגיון מי שיורה לכיוון נערים הוא מסוכן לציבור וצריך להישאר במעצר. רק שאדון שוטר מקבל יחס שונה, הוא במעצר בית. אדון שוטר רצח נער "שחור" לכן הוא לא מסוכן.
המשטרה יצאה חבולה מכל המהומה הזו. מצד אחד לשוטרים יש יד קלה על ההדק וחוסר שיקול דעת. מצד שני אין להם יכולת מינימלית לטפל במהומות שנוצרות כתוצאה ממדיניות היד הקלה. בקיצור חלמאים. הרעיון של להיעזר במשטרה הצבאית / בצבא בשביל להוריד להבות לא עלה, כנראה משיקולי אגו.
נכון לעכשיו אני רואה 3 פתרונות למצב:
1. האידיאלי - אדון שוטר מודה בטעות בשיקול דעת ומתאבד. לא יקרה בגלל שאדון שוטר עדיין לא הפנים את מה שהוא עשה ומתנגד לקבלת התואר "רוצח".
2. המעשי - העמדה מהירה למשפט של אדון שוטר על סעיף "הריגה", פסק דין מחמיר במיוחד למען "ייראו ויראו" תוך הסבר של מה מצופה משוטר שאינו על מדים ופועל מול אוכלוסיות רגישות.
3. מסמוס הנושא והתרת דמם של יוצאי אתיופיה, הפתרון המועדף על אדון שוטר. פתרון זה ידאג למהומות חדשות (בעוצמה יותר גבוה) בעוד חצי-שנה עד שנה, אבל אז יהיה כבר שר חדש במשרד לביטחון פנים.

אף אחד מהפתרונות לא מושלם, אבל "גם 100 חכמים לא יכולים להוציא אבן שטיפש אחד זרק לבאר".

מכתב פתוח לבית ספר דבורה עומר

אני אקדים ואומר שהמכתב הזה לא יישלח פיזית למי מטעם הבית ספר. הסיבה היא חוסר אמונה ביכולתם לטפל (להחביא אינו טיפול) בנושאים שיובאו להלן.

לכבוד יעלי או כל מי שמחשיב עצמו כקשור לבית הספר,

אלה "למדה" בבית הספר דבורה עומר מיומה הראשון בכיתה א. מהיום הראשון בבית הספר היא לוקחת כל יום לפני ההליכה כדור. בהתחלה זה היה ריטלין, אבל זה הוחלף בויואנס עקב תופעות הלוואי. בשנה הראשונה המורה דיווחה לנו שיש בעיות ברמה של אלה, הקריאה-כתיבה לא טובה. היא המליצה על דברים שניתן לעשות בבית על מנת לשפר. לצערנו המורה לא המשיכה עם הכיתה לכיתה ב. בכיתה ב נכנסה מורה חדשה, ומאותו רגע הבעיות "נעלמו", או ליתר דיוק "הועלמו". המבדק מצא שהיא נמצאת בגבול התחתון הסביר. זה שהיא אינטיליגנטית לא הדליק לאף אחד בצוות נורת אזהרה, המבדק הוחבא כך שהוא גם לא הגיע אלינו. מה שהגיע היה דיווח מבולבל בעל פה, עם דיווח כזה אי אפשר לעשות כלום.
בכיתה ג כבר יותר קשה להחביא את חוסר הטיפול המערכתי בבעיה. אז התעלמו מהעובדה שהיא לא הגישה אפילו עבודת בית אחת מתחילת השנה. גם העובדה שהיא לא מגיעה עם ציוד / ספרים הוחבאה בהתאם למסורת. הפעם היחידה בה הגיעה תלונה מבית הספר היתה ביום שהיא שכחה לקחת ויואנס בבוקר. התלונה הייתה לא על העובדה שהיא השתוללה בשיעור ובגלל זה שלחו אותה לעשות עמידות ידיים בחוץ, עוד הסבירו לשירלי שזה בסדר שהיא לא תהיה בכיתה. התלונה הייתה שהיא מרביצה לילדים אחרים - פצעים לא ניתן להחביא ולכן אסור שייקרו.

בתחילת כיתה ג הבנו שמבית הספר אי אפשר לצפות ללימודים, זה מקסימום מעון יום לאלה. שירלי חיפשה ומצאה מורה פרטית להוראה מתקנת. התוצאות של אלה זינקו ברמה כזו שהיועצת נלחצה וזימנה אותנו לפגישה, פעם ראשונה במשך השנתיים וחצי שאלה בבית הספר. צריך לזכור ששירלי עיוורת, עובדה שידועה בבית הספר, אפילו וידאו שהשומר יידע שמותר לה להיכנס עם כלבת הנחייה. בפגישה היא הסבירה לנו שבבית הספר עשו דיונים - ללא ההורים, וקיבלו החלטות - ללא ההורים. אנחנו צריכים לסמוך עליהם בעיניים עצומות. הסיבה לעיניים עצומות היא כי קשה להחביא את הפיל שבחדר - הלחץ נובע משינוי לא צפוי למרות שבית הספר לא עשה כלום. הסיכום של הפגישה היה מורכב ממספר נקודות לביצוע. בפועל עד ליום בו אלה הוצאה (בלי ליידע את בית הספר מראש) ועברה לבית הספר החדש לא בוצעה אפילו אחת מאותן נקודות. התברר לנו שהיועצת לא עמדה במילה שלה גם כלפי אלה. אבל בשלב הזה אנחנו כבר הבנו שאנחנו במלחמה למזעור נזקים שנגרמים ישירות מבית הספר.
בין לבין ניסינו להבין איך זה שהמקום לא מתפקד למרות שכל העובדים הם נורא נחמדים ומנסים לעזור. זה חשוב להדגיש שהפאשלות ההזויות שקורות בבית הספר הן לא מרוע לב, להפך, הן נובעות מפטרונות יתר, זו שלא מקשיבה לסביבה. כמובן שההנחיות (שהן לא בהכרח נאמרות) מגיעות מלמעלה.
בית ספר שמנוהל ממקום של אגו נפוח לא יכול לקבל ביקורת ולא יכול לכבד את השונה. נכחנו במספר טקסים, המשותף לכולם הוא שהמנהלת היא המנחה. לא היה טקס אחד בו המנהלת נתנה למישהו אחר את המיקרופון בלי הדאגה שהוא יחזור אליה ברגע שניתן. ביקורת שאומרת שמשהו לא תקין נחשבת כהעלבה אישית, זה פותר את הצורך בעשיית בדק בית. האמת היא שבאיזשהו שלב הבנו שזה נכון. מורה שנושמת בלי אישור מהמנהלת תועף מבית הספר.

אלה הייתה שם במצב בעייתי. מצד אחד זו המסגרת שהיא מכירה ומצד שני רע לה. זה התבטא בחוסר רצון להגיע ללימודים בזמן, במריבות מוזרות בבקרים, ועוד שלל תופעות של ילדה שעדיין לא יכולה לבטא במילים את התחושה. גם לנו בתור הורים קשה להבין זאת, בעיקר כי מבית הספר מודיעים לנו השכם וערב שהכל טוב ומספר נושאים מצומצם נמצא בטיפול, אבל זה לא חשוב. העובדה שבכיתה ג הילדה לא יודעת לקרוא היא לא בעיה שהיינו אמורים לגלות. אולי בסוף כיתה ו היו טורחים לתת לנו הפנייה לגורם שלא יעזור אבל יוציא את בית הספר כמקום שעשה את המיטב.

רק בכדי לחדד כמה התרשל בית הספר בטיפול באלה אני אתן הסבר קצר על מה קרה מהרגע שהיא עזבה את בית "ההסתרות" דבורה עומר. פתאום יש לאלה חברות שמותר לה להיות איתן ולעזור להן בשיעורי הבית. בית הספר לוחץ לקבל את האבחון הפסיכודידקטי. הידיעה שהיא לוקחת ויואנס שמה אותה במעקב של היועצת, רק כי יש סבירות גבוהה לבעיות באסטרטגית הלימוד. עקב המעבר באמצע השנה הודיעו לנו מפורשות שבשלב זה אלו הן תצפיות לפני גיבוש תוכנית טיפול, התוכנית כמובן בשיתוף ההורים. עצם ההודעה הפתיעה אותנו לטובה, כנראה שהשהות בדבורה עומר עושה נזקים גם להורים.

בתקווה (וחוסר אמונה מוחלט) שהדברים ישתנו בדבורה עומר.

פרטנר - החבר לבלגן

אחרי שסלקום לא הצליחו לאתר את הבית שלנו במשך שבועיים, התירוצים השתנו, התוצאה זהה. פעם זה היה היישוב לא קיים, אח"כ זה היה תפנו לבזק (???) ולסיום זה הגיע ל"תביאו קוד שכן". גם אלוהים לא יודע מה זה קוד שכן. כמעט ביקשנו מה"טרטור לקוחות" שיגיעו אישית ויגלו זאת. ויתרנו על הבקשה כי הם לא יוכלו לחזור ולהתנצל.
שירלי פנתה לפרטנר שישר הכירו את המקום ושלחו טכנאי. הטכנאי חזר כלעומת שבא - חסרה תשתית של הוט. נשלח טכנאי של הוט. טכנאי נתן את כל הפרטים לצורך החיבור, והדברים בוצעו באותו יום. הטכנאי הבא שהגיע הסביר בעדינות שהטכנאי הקודם נתן הוראות לא רלוונטיות, אבל מצא דרך להתגבר על התקלה וסידר דברים. יום נוסף, חזר הטכנאי של פרטנר וסגר עניין. יש אינטרנט בבית!
סאגת האינטרנט נפתרה, עוברים לשלב הבא. ניוד 3 מספרי טלפון והוספת אחד חדש. 4 סימים וקצת פרוצדורה לניוד המספרים. אמור להחות קל. בפועל קריעת ים סוף היא כלום ביחס לתיאומים שנדרשים.
זה מתחיל בשיחה שצריכה לעקוף את המענה האוטומטי, מתברר שלא משנה מה תעשה - זה מודיע שמשהו שגוי. שירלי חשבה שזה באמת משנה משהו, אחרי קצת הסברים היא הבינה שזה מנגנון סינון מהסוג של "אם זה לא חשוב - תטפל בזה בעצמך". עברנו את הנתב, הסברים פשוטים למוקדנית שאמרה שהיא רושמת משלוח אלי לעבודה ביום ראשון. כולל טלפון שלי ע"מ לתאם הגעה.
יום שישי בבוקר שירלי מקבלת טלפון מהשליח, "הגעתי". מישהו החליט להקדים ללא תיאום, השליח אפילו לא חשב לרגע ונסע. אחרי שהתבררה הפדיחה הוא נאלץ להחזיר את הסימים ולסמן כ"לא נמסר". בפועל רק ביום שני הצלחנו לסמן את החבילה, לפני כן היא אבדה (או הגיע ללקוח מופתע אחר).
יום שלישי הגיעו הסימים, אבל לא הנכונים. כל נסיון לבצע ניוד הסתיים בשגיאה לא קשורה לכלום. מה שגרם לי להבין שמספר אחד בשירות הוא גם מספר אחד בפדיחות. כנראה שהנסיון כן משפיע. הם מסוגלים לתקן בלגן שמתגלגל מספר ימים בצורה אלגנטית. המחשבה על למנוע את כדור השלג לא עלתה לאף אחד בראש.
יום רביעי בבוקר ניצלתי מעט זמן פנוי לצורך שיחה עם נציגת שירות מתוך הנחה שלפחות נצליח לנייד 2 קווים ולהפעיל את החדש. 30 דקות שיחה שבסופן הובטח ששני הקווים נויידו, ובעוד מספר דקות נראה זאת.
מספר דקות הינו 9 שעות, זה הזמן שלקח לנו להגיע פיזית עם כל הטלפונים לנקודת שירות ולהסביר לעוד נציג מה נדרש ממנו. הנציג למוד נסיון אפילו לא חשב לתת לנו לחכות בצד לניודים. יש לו סיבה טובה לוודא, עד אותה שעה לא היו לנו קווים.
את הראשון הוא נייד אחרי שליפת סים ווידוא שזה הסים הנכון. השני לא הזדקק לשליפה. בשלישי הוא העיף מבט בסים, מלמל משהו על לא תקין, ואחרי ההסבר של זה מה שהשליח הביא הוא זרק לפח ושם אחר. הרביעי דרש הוצאת הסים, פיענוח התקלה הנוכחית והחזרת הסים.
בסיכומו של יום מתיש היו לנו 4 טלפונים עובדים ועם הקווים הנכונים.
נשארה רק בעיה אחת: אלה בלי טלפון. זה יותר בעייתי מהצפוי כי היא לא מדווחת לאיפה היא הולכת. רק במזל היא חזרה לפני ששירלי שלחה אותי לחפש אחריה.

הנורא המוכר מול הלא ידוע העדיף

התאריך למעבר נקבע. רק נשארה עוד בעיה אחת - לשחרר את אלה מלפיתת החנק של בית הספר שלה. היתרון והחסרון של 2 ילדים ב2 בתי ספר שונים הוא שיש השוואה. מימד ההשוואה גורם גם להבנה של כמה שטויות, שחלקן גובלות בהתעללות, עושים (עוד מעט עשו) עם אלה.
חשוב להדגיש שאת השטויות לא עשו לשם התעללות, אלא בעיקר מחוסר מקצועיות. אז למרות שכל הגורמים שם מאוד נחמדים, או לפחות נחמדים אלינו, תמיד יהיה מי שיגיד הפוך, צריך להודות שזה לא מספק את הסחורה.
בסוף כיתה א המחנכת כתבה הערה שאלה זקוקה לעזרה נוספת. המחנכת הזו, שהייתה סופר-מקצועית, עזבה אחרי שנה אחת וסירבה להגיד למה. ההערכה היא שזה קשור לעובדה שהיא מספיק מקצועית כדי להגיד למנהלת מה המשמעות של כל פעולה שהיא מבצעת.
בכתה ב המחנכת נבחרה לפי מדד החמידות. היא חמודה להורים, לילדים ולמנהלת. הבעייה עם חמידות היא שתלמיד לא צריך אותה. תלמיד צריך קודם כל את המקצועיות ואת התמיכה, חמידות היא בונוס. כך בכתה ב בית ספר דבורה עומר התחיל לדרדר את אלה בלי לקחת אחריות. זה הרי ברור לחלוטין שאת הלימודים עושים בבית. תצוגת עבודות הבית נראית כמו תחרות יצירה של האמהות, אם הילד התקרב לעבודה הוא כנראה סולק בבושת פנים על הפרעה. המעניין כאן הוא שלאף אחד מהסגל בבית הספר לא נדלקה נורה אדומה כשלא ידענו על מספר עבודות כאלו. זה לא נחמד להגיד להורים שיש בעיה, אז מתעלמים. ההורים לא ישימו לב לעובדה ששנה שלמה לא הייתה התקדמות בקריאה.
לצערם של הסגל בבית הספר, אנחנו כן שמנו לב. מורה פרטית להוראה מתקנת עשתה פלאים בכלום זמן. התברר שפשוט אין בכל בית ספר דבורה עומר איש מקצוע אחד שראוי לשמו. למען האמת, זה כולל גם את השרת והמנקה. הכל מנוהל בחובבנות תוך דאגה לטאטא את הבעיות אל מתחת לשטיח.
הפגישה הראשונה (והאחרונה?) עם היועצת נערכה רק אחרי שקלטו שיש לאלה שיעורים פרטיים. גם אז באו אלינו תוך הכרזה שהם יודעים מה לעשות, אנחנו לא צד בעניין. חובה לציין שבין ההכרזה לביצוע אין קשר. עד היום עוד לא עשו דבר אחד מכל החמישה שהצהירו.

נכון שרשום בהיסטוריה שלי שלמדתי גם בבית-ספר שהיה במצב יותר גרוע - שאלנו את אחד המורים איך זה שהוא לא פוטר כי הוא מורה טוב. שמה זה לקח שם מספר שנים, אבל בסוף העיפו את המנהלת. כנראה שבדבורה עומר זה לא יקרה, יש יותר מדי אנשים שטוב להם המצב ש"המלך הוא עירום". כמו שידוע לכולם, עם יש מספיק רבנים שתומכים, גם חזיר הופך לכשר.
רק הערה קטנה לסיום. שביט בבית ספר תשרי, שם ההרגשה שונה לגמרה. המנהלת עסוקה בניהול הכללי, וכל פעם אנחנו מוצאים מישהו אחר שעומד בראש הפעילות. בדבורה עומר, למרות מספר לא מבוטל של טקסים ופעילויות, אני עדיין לא בטוח שיש מישהו בסגל שיודע להגיד 2 משפטים ברצף.