הטלפון

יום שישי בערב (להבדיל מערב שישי בו יש את המפגש המשפחתי המסורתי), כרגיל הניסיונות לתאם עם מי ומה לוקחים שעות, מה שהביא אותי לכתוב על המכשיר בו מבצעים את התיאומים עצמו.

משום מה לאנשים יש נטייה להתקשר לטלפון בבית. הרעיון הזה הוא מאוד נחמד, אין דבר יותר חשוב מלראות את ערימת הכביסה המלוכלכת מהבהבת בהתאם לצבעי תצוגת ה-LED. למה הטלפון בתוך הכביסה זו שאלה טובה. מצד שני הטלפון תמיד נמצא במקום בו יש הכי פחות הגיון להשאירו.
דרך אגב לפעמים הוא גם משמש לדברים מועילים, לדפוק מסמרים בקיר זה הדבר הראשון שעולה בראש. גם כדורגל יכול להיות אופציה טובה. חבל שלדבר בעזרתו היא אופציה גרועה.

מכשירים סלולריים, שהינם בבחינת טלפון פלוס, הוסיפו את האפשרות לאבד טלפון גם מחוץ לבית. אמנם יש מקרים שגם הטלפונים האלחוטיים יצאו מהבית, לרוב המטרה הלא רשמית הייתה שימוש באנטנה (באורך מטר+) לשיפוד אנשים שלא ענו לשיחת טלפון.
אם אלכסנדר גרהם בל היה רואה את השימוש שעושים היום בהמצאה שלו הוא היה מתהפך בקברו. ההוכחה שהוא לא רואה את זה היא העובדה שהוא עדיין לא חפר את דרכו עד אוסטרליה.

מהטלפון למענה הקולי.
שירות חשוב שנותן לסבתא שלי את האפשרות לנהל דיאלוג ארוך עם האוויר. הסיבה, כצפוי, נורא פשוטה. סבתא לא שומעת טוב ומכסה על כך ב"ניחושים", הרעשים הסטטיים של קווי הטלפון גרמו לה לחשוב שיש משהו בצד השני וכך אחותי קיבלה הודעות ארוכות (והזויות) בתא הקולי. באיזשהו שלב היא ביטלה את השירות מהסיבה הזו בדיוק.
אני יותר סובל מהודעות מהסוג השני, "תחזור אלי". אני שומע את ההודעות האלה רק בזמן שנוח לי (23:00+), להתקשר אל מישהו חזרה בשעה כזו? האמת שהייתי מתקשר חזרה עבור משהו חשוב, אבל קשה לנתח הרבה מהמשפט הנ"ל. אחרי הפעם השלישית שאתה חוזר אל מישהו שאומר "שכחתי" מה הייתה הסיבה, נגמר הסוס ואתה מבין. הודעות מסוג זה מיוצרות ע"י חברות הסלולר במטרה לגרום לך לשלם על עוד זמן אוויר!
גם אם מישהו מת זה יכול לחכות. בעיקר אחרי כמה פאדיחות מסוג ישו (שמת וחזר לחיים) שחלקן אפילו תועדו במצלמות.

למען האמת יש מעט סיבות טובות לחזור למי שהתקשר אליך לפני שעתיים ומעלה. מצד שני, יש המון סיבות טובות להשתמש בהגיון. לפי מבחן התוצאה, הגיון נזרק לפח ראשון.

מזל שלטלפון יש עוד כמה פונקציות, אחרת לא היה אפשר לשגע אותי כל-כך בקלות.
Liron Anavy - sent by blackberry

סיכום בריתה

יום שבת 23 באוקטובר שעה 2 בלילה. 19 שעות מתחילת היום לפי השעון, לפי ההרגשה - עשור.

זה מרגיש כמו משהו מהעבר הרחוק, אבל, היום התחיל כששירלי קמה, האכילה את רומי, האכילה את אלה והוציאה את רומי (לאו דווקא בסדר זה). אני באותו זמן עדיין ניסיתי לישון.

בשעה 9:00 סופית הייתי צריך לקום. נסיעה קצרה לספר שיסדר את שירלי, הוא לא הזיז איברים חשובים (האף שלה זז בכוחות עצמו 10 ס"מ למעלה).

חזרה מהספר, אירגון שלי, של אלה ושל הדברים הנחוצים חיתולים, מגבונים, אוכל ו-נעליים של אלה. את האירגון קטע טלפון של שירלי שהודיעה שהיא כבר סיימה להתארגן ולכן צריך להחזיר אותה. הגעתי לשם עם מכנסיים מחוייטות, חולצה מחוייטת וכפכפי-אמבטיה...

חזרה לבית, עוד כמה דברים קטנים ויאללה נוסעים. הגענו ב-11:40. מתברר שזה כבר מאוחר... אמא שלי הספיקה להתקשר בדאגה לברר האם ביטלנו, חברים כבר הספיקו להגיע וליתר ביטחון כשהוציאו (כל מי שנכח עזר בהוצאה) את אלה מהעגלה התברר שהיא עם נעל אחת. הנעל השנייה נפלה ברכב, אבל למי אכפת, העיקר יש סיבה לפניקה.

האירוע עצמו עבר בשקט יחסי, ברכה של הרב (ידיד של המשפחה) ורחל (קצרה היריעה מלתאר). הרבה אנשים, חלקם התלוננו שהסבתא "גנבה" את הילדה בהתחלת האירוע והרדימה אותה טוב-טוב עד לסיומו. התינוקת מצידה אמרה שהיה אירוע חלום, אבל היה טוב להתעורר בסוף ולראות איך כל מי שנשאר משתטה בעזרת בובות שהביאה הדודה. זה מוזר לקרוא לאחות שלי דודה?!?

בסך הכול המטרה העיקרית של אירוע כזה היא להוריד עומס מכולם.
מאיתנו ע"י ריכוז כל מי שאחרת היה מגיעה אלינו לבית וגורם לנו לעוד בלגן (שלא חסר כרגע...) מהאורחים ע"י הגדרת מועד ברור שאפשר להגיע, לראות את אלה או סתם להגיד מזל-טוב ולצאת מידי חובה. בנוסף זה ברור שהם לא מפריעים, משהו שלא תמיד ברור כשמגיעים לביקור בבית.
אפשר להגיד שזה נועד להקל על כל מי שיש לא בעיה להגיע, לא משנה אם זו בעיה של זמן, כשרות, "פולניות יתר" או סתם מרחק (כן זה פתר לחברים מרחוק את הבעיה).

היה נחמד. מצומצם בכוח, ע"י ההגדרה שלא נזמין את כל החברים אלא רק כאלה שזקוקים לתירוץ או שאין אירוע בלעדיהם. אפילו בצמצום היינו צריכים אולם, אני לא רוצה לחשוב על מה היה קורה אם באמת היינו נותנים דרור לעצמנו בנושא ההזמנות...

אחרי שגמרנו לסדר את הדברים באולם חזרנו הביתה, להחליף בגדים (חוץ מלאלה, זה חמוד והיא עדיין לא מתלוננת) ולרוץ להורים של שירלי. הרעיון של להישאר בבית עם האדרנלין לא נשמע טוב. אולי לאלה ולרומי, אבל אחת לא מתלוננת כל זמן שיש בקבוק זמין וחיתול יבש, ואת השנייה ניתן לשחד ע"י טיול או צעצוע או סתם ליטופים.

המעניין הוא שעד לשעה 20:00 לא אכלנו משהו מסודר וגם לא חשבנו על לאכול. רק בשעות הערב קלטנו את המצב, זה היה בערך שעה לפני ששירלי התחילה לנקר. אלה בזמן זה קיבלה טיפול א"א מסבתה, רק שהיא לא תצא מפונקת מדי מכל זה...

את הכתיבה נאלצתי לעשות בהמשכים, בהתחלה כי הייתי עייף, לאחר מכן כי לא היה זמן, בסיכום הכל כתוב. גם מה שלא כתוב במפורש, כתוב.

נ.ב. לאלו שלא הגיעו: הפסדתם:)

רימונים

אתמול ביקרתי במסעדת פועלים קטנה שנמצאת ליד העבודה שלי. למסעדה קוראים "רימונים", לפי מה שהולך שם זה כנראה רימוני-יד.

כמו כל סיפור טוב גם הארוחה ההיא התחילה בישיבה. ישיבה שהייתה אמורה להיגמר ב-12:00 ובפועל נגמרה ב-10 דקות איחור. מה עושים? הולכים מהר לארוחת צהריים במקום הקרוב ביותר - "רימונים".

קיבלתי מספר אזהרות לפני ההגעה לשם. קיבלתי תיאורים ערטילאיים של המקום. הדבר היחיד שלא קיבלתי הוא הסבר מעמיק על מה קורה שם.

המקום נקי! אין שום חרק באזור, למרות שאני לא בטוח שהסיבה היא נקיון ולא איזה חוש טעם מינימלי שקיים בנמלים.

נכנסים המקום עמוס עד אפס מקום. מזל שהגעתי רק עם חבר אחד... ההסבר שלו לעומס היה פינוי איטי, זה לא עומס אמיתי.

השלב הראשון הוא לקחת שתייה, אני יודע שכאן ישראל, אבל בכל זאת. לקחתי בקבוק מהמקרר, לפי הטעם הכניסו אותו למקרר אחרי בישול ארוך בשמש. כמובן שזה התגלה רק לקראת הסיום, עת לגמתי נוזל זה.

השלב הבא הוא סלטים. אין מה להגיד, פה הם שיחקו אותה. הסלטים מדהימים ביחס לסוג המסעדה (או ביחס לשאר...)

אחרי הסלטים צריך לשים הכל על השולחן ולקחת את המנה העיקרית והתוספות. אני לקחתי מנת גולש. הבשר הגיעה מפרה(?) זקנה שכנראה נחתחה ישירות לקוביות גולש. בערך חצי מהבשר היה חתיכות שהקצב שלי היה מתבייש שהן ייצאו ללקוח. בנוסף הבישול היה מהיר (למה שעתיים על האש, חצי שעה תספיק) וליתר ביטחון נזרק פנימה שמן (מכונות?) שיעזור להסוות את גודל האימה.

ליד זה לקחתי אורז לבן (שספג הרבה רוטב מגעיל מהגולש) ושעועית שאותה לא רצחו בצורה גסה כמו את הבשר.

באמצע האוכל חברי טעם מהצ'יפס אותו הוא לקח וגילה שהוא קר. ללא היסוס הוא הלך ע"מ שיחליפו לו את הצ'יפס. ההחלפה התבצעה בצורה הבאה:

שפוך מהצלחת למגש הגדול (ממנו נותנים את המנות)

ערבב במגש הגדול

קח כף צ'יפס מהמגש הגדול ושים בצלחת

הדבר היחיד שהיה חסר לארוחה זו בשביל להיות סרט אימה הוא בקבוק ג'וני ווקר רד לייבל.

משל בכוס

לוקחים מהמדיח כוס נקייה, ממלאים מים בחציה ושמים על השולחן.

האופטימי אומר: חצי כוס מלאה.

הפסימי אומר: חצי כוס ריקה.

הרווק אומר: כוס נקייה.

הנשוי אומר: שוב אישתי שכחה כוס ומתכוונת להאשים אותי.

והאבא מסתכל, מחכה 5 שניות לבכי, שותה את מה שיש שם, מנגב את השטח עם חיתול, בודק את העריסה (התינוק ישן אבל לך תדע...), מריח את החיתול, מחליף את החיתול, מחליף טיטול, מאכיל את התינוק, מאכיל את התינוק דרך הפה, מחליף בגדים לכל מה שבאזור, מסתכל מסביב ואומר: הייתה כאן כוס מים לפני רגע...

תובנות חדשות

היום, אחרי מעל חודשיים עם תינוקת, גיליתי שינוי קטן ומדהים. שינוי בתכנון.
הכוונה שלי היא לא לשינוי ברמה של סדרי עדיפויות, שינוי זה כבר היה והוא ברור למדי. השינוי שגיליתי הוא בדרך הטיפול בדברים. אם לפני הלידה איחור באספקה היה מקפיץ אותי מיידית, פתאום שמתי לב שהצעת מחיר מתעקבת שבועיים, חבילה בדואר גם מעוקבת לזמן לא ברור. טלפונים בכלל נשכחים, ברכות לימי הולדת מגיעות באיחור של כמה ימים (יש התראות בכל מקום שקרוב לאמבטיה ולבקבוקים). הדבר היחיד שמבצעים בזמן הוא קנייה של סימילק, חיתולים ואוכל לרומי (בסדר הזה). כל שאר הדברים סובלים מתופעת השכחת הנפוצה.
תחת השכחת אפשר לרשום גם את היום בו הגעתי לעבודה ללא הכרטיס לחנייה. זה לא נחמד לחנות ללא כרטיס, במזל היה מקום בחוץ. או לחילופין לשכוח ארוחות כאילו שאני עובד בסטארטאפ. זה נכון שתינוק דומה לסטארטאפ בהרבה מובנים, הוא דורש המון זמן וכסף אותם הוא לא יחזיר בטווח הנראה לעין, ובכל זאת נגררים להרפתקה הזו שוב ושוב.
הדבר היחיד שהשכחת לא משכיחה הוא את שעות השינה האבודות. למען האמת, היא כן, אבל הסביבה דואגת להזכיר כך שהאפקט לא קיים. היום כל מי שאני פוגש מגיע מהר לשאלה "כמה ישנת?", אני עמדתי עם סטופר ליד המיטה הלילה וראיתי שישנתי 5 שעות, 3 דקות -ו41 שניות בדיוק. או כשזה מישהו שלא באמת מבין "כמה תישן הלילה?", אם הייתי יודע הייתי ממלא טוטו...
עוד דבר שמדי פעם נשכח הוא הדלי לניקוז מי האמבטיה. דלי זה יש לא מטרה יחידה, לדאוג לכך שלא תהיה הצפה בחדר של אלה אחרי שמרוקנים את האמבטיה. על לדאוג שלא יהיה רטוב ויתרנו, יש תינוקת שאוהבת לעשות בלגן במים בכל רגע נתון. הבעייה הרבה יותר חמורה אחרי שמוציאים את המים מהאמבטיה, וניחוח הסבון על הרצפה הופך להיות מפחיד כמעה. כל מה שחסר הוא כלבלב שיבוא לרחרח (או להרטיב את הפרווה) ובכלל יהיה לנו ריח של סבון תינוקות בבית. לפחות על אלה אפשר לסמוך במצב זה, תוך פחות מ-30 דקות של ברדק כזה היא כבר תדאג לתוספות ריחניות. למדנו בדרך הקשה, תינוקת ללא חיתול זה כמו פצצה כימית שהופעלה, עדיף לנטרל מייד ולא לברר עוד כמה זמן יש...

נ.ב.
בשנייה לפני השליחה נזכרתי שלשכחת יש הגדרה משפטית (איפה שניתן לשחוט מישהו תמצא עו"ד) אמנזיה.

היה עוד משהו, אבל כאמור, שכחתי.

Liron Anavy - sent by blackberry

לעולם לא יהיו לי מספיק חברים

היום איבדתי חבר.

זה לא שקרה לו משהו, זה רק שהוא השתנה.

כבר יצא לי לאבד קשר עם חברים, חלקם התרחקו, חלקם סתם עברו לזוגיות, אבל זה אף-פעם לא היה בצורה כל-כך מכוונת.

עד עכשיו הספקתי לאבד קשר לחברים כל פעם שהטלפון הוחלף. גם עכשיו אני מנסה לאתר מספרי טלפון של חברים שהלכו יחד עם המכשיר שעליו היה ה-Windows Mobile. הסיבה שעכשיו שמתי לב לזה ולא לפני חודשיים כשהמכשיר שבק היא שאני מנסה להזמין אותם לבריתה של אלה ובאמת שמסתבך באיתור.

הבריתה תתקיים ב-22/10/2010, ראו זאת כהזמנה אישית עקב חיסול של עוד פלאפון (הפעם ללא שום פעולה אלימה). אני אשמח לצלצול אל 052-3990728, לפחות בשביל לוודא שיש את המספר בזיכרון של המכשיר.

רוב החברים אליהם התקשרתי שמחו להגיע. לחלקם כבר היו תוכניות לאותו יום אז הם לא יגיעו, אבל זה צפוי כשמתקשרים שבועיים-שלושה לפני התאריך. אני חייב להגיד שההיענות היא גבוהה מהצפוי למרות שלרובנו כבר יש ילדים (בגילאים שונים, חלקם גם פחות מ-0), אבל חסר המפגש כך שמתאמצים ומגיעים.

כך אני בין הטלפונים, אותם ניתן לבצע רק בזמנים מסויימים ולא צפויים. הסיבה היא אותה סיבה שכרגע אני מקליד ביד שמאל בלבד - אלה, שסובלת מהתקפת גזים ורעב ביחד. מתישהו תהיה גם תמונה, אבא שלי לא יפספס הזדמנות לתמונה כזו.

היום ביצעתי עוד כמה טלפונים (2 או 3 ליתר דיוק, ההספק נמוך) ובאחד מהם קיבלתי תשובה "לא נגיע". זו לא הפעם הראשונה בסבב, כנראה שגם לא האחרונה, היוצא דופן בתגובה הוא שהיא הגיעה לפני שאפילו אמרתי תאריך. זה היה ללא התייעצות וללא שום היסוס, תשובה מיידית ושלילית. לא היה בירור מי מגיע ומי לא (מה לעשות, מפגש של החבר'ה הוא דבר שכבר לא בשגרה...), לא בירור של המקום (יחסית קרוב) ולא שמץ של רצון לתת הסבר.

אין לי בעייה להבין שכלכלית זה קשה להגיע לאירועים, אני עדיין עם הטראומה של חיפוש עבודה חודשיים לפני שיש תינוקת (שהפכו לחודש לפני כי מישהי מיהרה לצאת). אין לי גם בעייה להגיד שלפחות לגבי חלק מהאנשים יותר חשוב לי שיגיעו מאשר מה הם יביאו (אם בכלל). הסיבה העיקרית לאירוע היא כי הבנו שיותר קל להציג את אלה פעם אחת מרוכזת לכולם, מאשר לנסות לבצע תכנון יומי שמווסת את כמות האנשים בבית ללא יותר מ-15...

אותה סיבה הורידה אותנו מהעץ של חנוכת בית, פשוט לא ברור איך דוחסים משהו כמו 100 אנשים (++++) לדירה שמגיעה ל-100 מטר עם המרפסת. אחרי שנחתה עלינו ההבנה שחנוכת הבית במתכונת זו תמשך חודש נתנו אור ירוק, וזה נמשך קרוב לשנה... עדיין יש חברים שלא הגיעו לכאן (הזמנה ברמיזה, או לפחות בערך ברמיזה), אנחנו עושים את המקסמום לתיקון של האוול הזה.

תחושת האובדן של חבר היא בגלל חוסר הרצון לנסות. חוסר הנכונות להגיד לחברים "תעזרו לנו ב..." לא משנה מה. חוסר הנכונות להגיד מה באמת מפריע, לא מה הסימפטומים של המחלה. זה לא מיידי ההבנה שיש הבדל בין הסימפטומים המחלה לבין הגורם למחלה. האנלוגיה המתאימה היא לטפל בשפעת של מי שיוצא לשחק ערום בשלג כל פעם שהוא מבריא, הריפוי הוא של ריפוי מחלה שתחזור בעוד שבוע כי לא נעשה שום נסיון לפתור את הסיבה למחלה.

זה לא משנה מה הבעייה, הפיתרון של להתחפר בתוך הבית ולהיעלם לא יעבוד בטווח הארוך. בטווח הקצר זה אולי עוזר קצת לסידור המחשבות בראש, לסידור העדיפויות בחיים וסתם להירגע מעט. אולם, לאחר מספר ימים או שבועות במקרים קשים, חשוב לחזור ולנסות להנות קצת מהחיים. אסימוב כתב בסיפור קצר שלו בשם "רכבת לגיהנום" תיאור מבריק של מתי הבן-אדם הכי מאושר. המסקנות שלו הן כל-כך פשוטות שאני לא אכתוב אותן.

אני לא רוצה התנצלות. לא בעל-פה, לא בכתב ולא בשיחת טלפון. כל מה שאני רוצה הוא את החבר שלי בחזרה.

אני רוצה את החבר שאיתו אפשר לצאת בימי שישי למקומות הזויים (לפי הקריטריונים של ההורים שלנו). חבר שאפשר ללכת איתו לטיולים באזור, אפילו ברגל למרות שזה לא שייך לתחביבים הבולטים שלי... בקיצור חבר שקיים יותר מאשר בתור "חבר" בפייסבוק. מה לעשות, פייסבוק הוא כלי ע"מ להודיע דברים לכל החברים ביחד. זה כלי מצויין, אני יכול להתעדכן ולעדכן במהירות, זה עדיין לא הגיע ליכולת של להחליף ישיבה עם כוס קפה בסלון (עם חלב 3% וללא סוכר). יש מעט חברים עימם אני מצליח לשמור על קשר ללא מפגש פעם בכמה זמן. למען האמת גם חברים אלו (וגם אני) עושים לפעמים סיבובים מטורפים רק בשביל פגישה קצרה.

אני יודע שזה כבר אבוד. אני עדיין רוצה.

The sweet sting of the SCORPIONS

Usually this blog is written in Hebrew. The reason behind it is its audience, no "outsider" gives a damn about how it feels to drive the local road on a typical workday. Yet from time to time a globally interesting issue arises. This is one of those issues.

Yesterday, October 4th to be exact, we were at the scorpions rock show. I say show instead of concert, because they did one hell of a show.
I'll begin at the very beginning (just where genesis ends). At about mid June 2010 I saw a small advertisement for the scorpions concert to be performed on October 4th, a day before Shirley's birthday. Knowing she loves the stinging bustards, and the disbanding announcement from January, I quickly did my homework and ordered 2 tickets. Luckily I did so, a day before the show only a bunch of lousy tickets were left, on the day of the show none were left.
We got there in time, after putting the baby at my folks', and driving all the way to Tel-Aviv. It took the time, we spent an hour in the traffic jams. Finding the parking lot was a problem on its own, the police had their say on the matter. Anyway we made it to the concert in time.


The show began, the speakers roared, the electric guitars howled their electrifying sound, the drums beat dictated the hearts' beat. WOW, it's a real show, IT'S REAL.
The songs of the scorpions are long time members of the "classical hall of fame". To tell the truth, in my wedding the band did a cover of "send me an angel" for our 1st (and only) slow dance. If I had to summarize this grand show in just one line it'd be "rock like a hurricane". Even on the farewell tour they still love the show, love to perform together, using the togetherness to extract the best of each other.

If you missed it - tough luck!


What can I say, we loved it. We loved every single second of it. It was over in no-time for us, but the memory lingers on, and will stay forever.

The SCORPIONS sting has the feeling of honey, I can only wait for the comeback.

כובע

יש משהו לסבתות עם כובע של תינוק. זה כנראה הדבר היחיד שעליו הן בטוח יסכימו. זה לא משנה דת, גזע ומין, סבתא תמיד תגיד שהתינוק צריך כובע.

מה מביא אותי להרהר בכובע? העובדה שהוא מסתובב בבית ללא מטרה (שוב...) זה קורה אחת ליומיים שלושה, יוצאים מהבית, חוזרים אל הבית, פורקים את כל הציוד ומאבדים את הכובע.

בצורה מוזרה יש לנו רק כובע אחד. זהו הפריט שהכי מתלכלך (מדרכה, כביש, רכב וכו') ומצד שני "למה צריך יותר מאחד?"

כך יצא שאנחנו מחזיקים שמיכה בכל מקום, מוצץ בתיק ומוצץ בעריסה. שניהם מכירים את הרצפה הכביש והידיים של סבתא ששוטפות אותם בוקר וערב לפני שאלה מפילה אותם שוב. אבל כובע אחד ל"קיץ" וכובע אחד ל"חורף".

מתי נוסיף מוצץ (או 3...) - מייד, זה רק תלוי במתי יהיו 2 דקות פנויות.

מתי נוסיף כובע - זה סיפור. צריך לעשות סקר שוק. יש חנות באילת שמוכרת את הכובע בשקל (ישן, לא חדש) פחות. אולי בנסיעה לשם שמתוכננת לסתיו של 2020 נעבור ונקנה. אחרי סקר השוק יש לבצע סקר פדחת, האם התוצאה של השוק מחשמלת מספיק את הראש? באם לאו חוזרים לשלב הראשון של הסקר.

היתרון הגדול בכל הסקרים הללו הוא שבסוף היא תהיה מספיק גדולה בשביל שזה לא יהיה רלוונטי ואז זה יחכה לילד הבא (בתקווה שהוא יגדל יותר מהר מהסקר).

בסוף במילא לאלה יש ידיים שיודעות מצויין להעיף את פיסת הבד שיושבת לה על העיניים ומגרדת בראש.

סיכום סוכות

עוד חופש נחת עלינו. התוצאות הן בלבול מלא של כלל הבית.
אלה, עדיין עם קצת שאריות מהחיסון, כבר לא יודעת מי יאכיל אותה ואיפה. גם האמבטיות כבר לא בשעה כל כך קבועה כמו קודם. לפחות ההורים במצב רגיל - רצים לכל הכיוונים תוך זריקת פיסות אינפורמציה לא חשובות אחד לשני.
שירלי, ללא שעון ביולוגי, עסוקה במה יהיה אחרי החגים. איך היא תבשל ומה. שאלת האיך נובעת רובה ככולה מהעובדה שעכשיו יש מצב בו בתנור יש מאפה מוכן ובעריסה יש תינוק צורח, אל מי פונים? את הבעייה של איך רומי תצא פתרנו על ידי מנשא. אחרי חיפושים ובדיקות של כמה סוגים בסוף נמצא הפיתרון. מנשא שהוא רצועות מרופדות בו מושיבים את אלה והיא מצידה בודקת את כל העולם, נושמת את הסביבה ומתפרעת.
רומי, האגף השפוי, מנצלת כל הזדמנות ל"צומי" ללא שמץ בושה. בשאר הזמן היא ישנה ואוכלת. כמו כל כלב טוב היא דואגת להציג את ראשה הפרוותי בכל מקום בו אין לכלב מה לעשות. מעבר לזה היא מדי פעם פוגשת חבר על 4 שעימו ניתן לשחק. פאי התבלטה בתחום הזה בעיקר כשהיא עברה לשחק "ים-יבשה" תוך ניצול העובדה שלרומי אסור להיכנס למטבח.
אנוכי, כותב שורות אלו, עדיין מחפש את שעות (שנות?) השינה האבודות.
והעולם כמנהגו נוהג, חג הבא יהיה חנוכה - חג השריפות הגדול...