לעולם לא יהיו לי מספיק חברים

היום איבדתי חבר.

זה לא שקרה לו משהו, זה רק שהוא השתנה.

כבר יצא לי לאבד קשר עם חברים, חלקם התרחקו, חלקם סתם עברו לזוגיות, אבל זה אף-פעם לא היה בצורה כל-כך מכוונת.

עד עכשיו הספקתי לאבד קשר לחברים כל פעם שהטלפון הוחלף. גם עכשיו אני מנסה לאתר מספרי טלפון של חברים שהלכו יחד עם המכשיר שעליו היה ה-Windows Mobile. הסיבה שעכשיו שמתי לב לזה ולא לפני חודשיים כשהמכשיר שבק היא שאני מנסה להזמין אותם לבריתה של אלה ובאמת שמסתבך באיתור.

הבריתה תתקיים ב-22/10/2010, ראו זאת כהזמנה אישית עקב חיסול של עוד פלאפון (הפעם ללא שום פעולה אלימה). אני אשמח לצלצול אל 052-3990728, לפחות בשביל לוודא שיש את המספר בזיכרון של המכשיר.

רוב החברים אליהם התקשרתי שמחו להגיע. לחלקם כבר היו תוכניות לאותו יום אז הם לא יגיעו, אבל זה צפוי כשמתקשרים שבועיים-שלושה לפני התאריך. אני חייב להגיד שההיענות היא גבוהה מהצפוי למרות שלרובנו כבר יש ילדים (בגילאים שונים, חלקם גם פחות מ-0), אבל חסר המפגש כך שמתאמצים ומגיעים.

כך אני בין הטלפונים, אותם ניתן לבצע רק בזמנים מסויימים ולא צפויים. הסיבה היא אותה סיבה שכרגע אני מקליד ביד שמאל בלבד - אלה, שסובלת מהתקפת גזים ורעב ביחד. מתישהו תהיה גם תמונה, אבא שלי לא יפספס הזדמנות לתמונה כזו.

היום ביצעתי עוד כמה טלפונים (2 או 3 ליתר דיוק, ההספק נמוך) ובאחד מהם קיבלתי תשובה "לא נגיע". זו לא הפעם הראשונה בסבב, כנראה שגם לא האחרונה, היוצא דופן בתגובה הוא שהיא הגיעה לפני שאפילו אמרתי תאריך. זה היה ללא התייעצות וללא שום היסוס, תשובה מיידית ושלילית. לא היה בירור מי מגיע ומי לא (מה לעשות, מפגש של החבר'ה הוא דבר שכבר לא בשגרה...), לא בירור של המקום (יחסית קרוב) ולא שמץ של רצון לתת הסבר.

אין לי בעייה להבין שכלכלית זה קשה להגיע לאירועים, אני עדיין עם הטראומה של חיפוש עבודה חודשיים לפני שיש תינוקת (שהפכו לחודש לפני כי מישהי מיהרה לצאת). אין לי גם בעייה להגיד שלפחות לגבי חלק מהאנשים יותר חשוב לי שיגיעו מאשר מה הם יביאו (אם בכלל). הסיבה העיקרית לאירוע היא כי הבנו שיותר קל להציג את אלה פעם אחת מרוכזת לכולם, מאשר לנסות לבצע תכנון יומי שמווסת את כמות האנשים בבית ללא יותר מ-15...

אותה סיבה הורידה אותנו מהעץ של חנוכת בית, פשוט לא ברור איך דוחסים משהו כמו 100 אנשים (++++) לדירה שמגיעה ל-100 מטר עם המרפסת. אחרי שנחתה עלינו ההבנה שחנוכת הבית במתכונת זו תמשך חודש נתנו אור ירוק, וזה נמשך קרוב לשנה... עדיין יש חברים שלא הגיעו לכאן (הזמנה ברמיזה, או לפחות בערך ברמיזה), אנחנו עושים את המקסמום לתיקון של האוול הזה.

תחושת האובדן של חבר היא בגלל חוסר הרצון לנסות. חוסר הנכונות להגיד לחברים "תעזרו לנו ב..." לא משנה מה. חוסר הנכונות להגיד מה באמת מפריע, לא מה הסימפטומים של המחלה. זה לא מיידי ההבנה שיש הבדל בין הסימפטומים המחלה לבין הגורם למחלה. האנלוגיה המתאימה היא לטפל בשפעת של מי שיוצא לשחק ערום בשלג כל פעם שהוא מבריא, הריפוי הוא של ריפוי מחלה שתחזור בעוד שבוע כי לא נעשה שום נסיון לפתור את הסיבה למחלה.

זה לא משנה מה הבעייה, הפיתרון של להתחפר בתוך הבית ולהיעלם לא יעבוד בטווח הארוך. בטווח הקצר זה אולי עוזר קצת לסידור המחשבות בראש, לסידור העדיפויות בחיים וסתם להירגע מעט. אולם, לאחר מספר ימים או שבועות במקרים קשים, חשוב לחזור ולנסות להנות קצת מהחיים. אסימוב כתב בסיפור קצר שלו בשם "רכבת לגיהנום" תיאור מבריק של מתי הבן-אדם הכי מאושר. המסקנות שלו הן כל-כך פשוטות שאני לא אכתוב אותן.

אני לא רוצה התנצלות. לא בעל-פה, לא בכתב ולא בשיחת טלפון. כל מה שאני רוצה הוא את החבר שלי בחזרה.

אני רוצה את החבר שאיתו אפשר לצאת בימי שישי למקומות הזויים (לפי הקריטריונים של ההורים שלנו). חבר שאפשר ללכת איתו לטיולים באזור, אפילו ברגל למרות שזה לא שייך לתחביבים הבולטים שלי... בקיצור חבר שקיים יותר מאשר בתור "חבר" בפייסבוק. מה לעשות, פייסבוק הוא כלי ע"מ להודיע דברים לכל החברים ביחד. זה כלי מצויין, אני יכול להתעדכן ולעדכן במהירות, זה עדיין לא הגיע ליכולת של להחליף ישיבה עם כוס קפה בסלון (עם חלב 3% וללא סוכר). יש מעט חברים עימם אני מצליח לשמור על קשר ללא מפגש פעם בכמה זמן. למען האמת גם חברים אלו (וגם אני) עושים לפעמים סיבובים מטורפים רק בשביל פגישה קצרה.

אני יודע שזה כבר אבוד. אני עדיין רוצה.