יום העצמאות התחיל ב-2 דברים במקביל: הראשון, שכחתי את האוכל של אלה. השני, שימוש בטיולון בפעם הראשונה.
לגבי האוכל, אין מה להגיד. לגבי הטיולון, סופסוף אלה הייתה שותפה לארוחת הערב. אמנם לא שותפה אקטיבית, היא סתם ישבה וחייכה, אבל לנו זה חשוב. צריך שהיא תלמד לאכול כמו בן-אדם, גם סוגי אוכל (בהרחבה גסה של חדר-אוכל קיבוצי) וגם איך מחזיקים סכום. השיעור הצליח, לתלמיד אין מושג מה הוא למד.
ההמשך היה בטקס העצמאות.
לרוב הדבר המיותר בטקס הוא הזיקוקים. פיצוץ, אורות בצבעים ונעלם אחרי 2 שניות. שטר בוער יותר זמן מזיקוק ועולה פחות. שלא יהיו אשליות, גם בפעם הבאה אני אסתכל על הזיקוקים, בתנאי שאני לא משלם;)
בטקס הזה הדבר המיותר היה הריאיונות שביצעו לחיילים בסדיר. כשמראיינים חיילים צריך לזכור שהם צעירים. בצעיר אני לא מתכוון לגרסה הצבאית, אני מתכוון לחוסר הנסיון. רובם המכריע, תמיד יש מיעוט עם שכל, אמר שטויות שברור שפמפמו לו לראש. פה המקום לציין, אלו אותן השטויות שפמפמו גם לי וגם אני האמנתי בהן.
אמונה לחוד ומציאות לחוד. בשלב כלשהוא בחיים שאחרי הצבא התגלו האשליות. מתברר שההקרבה היא לא למען המדינה, אלא למען קצין שאסור היה לו להיות בתפקיד. משהו כמו מילכוד 22 נוסח ישראל. השינויים העיקריים הם שאין מייג'ור, קולונל וגנרל, יש רס"ן, אלוף ורב-על-לוף.
אחרי חצי טקס (יש גבול לכמה אני מוכן שיתעללו בי) חזרנו לאלה. אלה בילתה בנסיונות מוזרים עם הצעצועים שמפוזרים באזור. בשלב מסויים הבנו את העסק והחזרנו את עצמנו למיטה בתרוץ שהיא עייפה. היא נרדמה כמו בלוק עוד לפני ההגעה הביתה.
בבוקר היה הנוהל הרגיל, קימה, אוכל לכל מי שמציק (אלה, רומי, הבטן המקרקרת) ואריזת הדברים לנסיעה. את הקומזיץ המסורתי עשינו אצל חברים. במהלכו אלה אכלה קבב, אבטיח, מלון ועיקמה את אפה לג'לי. אמא שלה שמחה שהיא לא אהבה את הג'לי וצעקה עלי למה ניסיתי ביחד, היא בהיריון כידוע כך שהיא יכולה.
את החזרה המוקדמת שלנו צריך לייחס לאלה. מתישהו היא נרדמה לחלוטין על הידיים שלי. הכוונה היא שהיא לא התעוררה עד אחרי שהיא רבצה במיטה הביתית במשך כשעה. קשה להאשים אותה, היא הספיקה לעשות הרבה בלגן לפני כן.
בהמשך השבוע גילינו 2 תופעות חדשות. הראשונה אלה פתחה משהו שהוא גבולי מחלה, היה כמעט חום, כמעט שלשול וכמעט שהסבים תלו אותנו על זה שהיא לא ראתה רופא. במקביל, יכול להיות שבגלל ששורף לה הטוסיק, היא התחילה לטפס על כל דבר במטרה לעמוד. בהתחלה זה היה הרגליים של בני המשפחה, הגיוני וניתן לעזור עם הידיים. בהמשך הלול, הפוף של הסבים, הטרמפולינה, הריהוט ועוד כמה צעצועים נוספו לרשימה. גם בגן היא ניסתה כל דבר והתוצאות היו מעניינות.
בשבת בבוקר, לאחר סדרת האימונים של שישי בערב, היא ניגשה לאתגר האמיתי, רומי. בזמן כלשהוא בצהריים, לפני האוכל ואחרי שהיא הוכיחה שהיא יודעת להדליק את המובייל, היא עשתה זאת.
רומי כהרגלה בקודש התמזגה עם השטיח, זהו הרגל כלבי ותיק ומוכר. אלה טיילה מאזור העציצים לכיוונה, הגיעה ומיששה. רומי לא ממש מתייחסת להטרדות מינוריות מסוג זה, אז אפשר להתקדם.
יד נשלחה, מיששה את הפרווה עד לנקודה המתאימה. יד שנייה נשלחה לעזרה ופתאום ילדה עומדת על הברכיים בעזרת הכלבלב, מצב אידיאלי. לקח לרומי כמה דקות להבין שמשהו לא ממש רצוי במצב הזה. רומי שמה התמתחות קלה ואלה מצאה את עצמה צונחת אחור, מזל שיש לה אבא שיתפוס אותה במצב זה. מה לעשות, אחרי הלול, הרצפה ועוד כמה נסיונות מוזרים, כבר היה לי ברור שזוהי אפשרות יותר מסבירה.
לסיום היום אלה החליטה לעמוד בעזרת הטרמפולינה, היא ניסתה גם לעמוד בעזרת חלון, הנסיון נכשל מסיבות מובנות.
