יום שישי שעה 22:30 ואנחנו בבית. אני ברביצה והספה נוחרת קלות לידי. בחדר ליד מנמנמת תינוקת עייפה שתתעורר לה רק עוד כשעה, הרעב שלפני השינה בתוספת אמבטיה. בפועל הערנו אותה אחרי שעתיים ע"מ ליצור לנו לילה שקט.
איך הגענו למצב הזה? שהולכים לישון מוקדם ביום שישי.
זה מתחיל בבוקר, מעט אחרי שאבא שלי עושה את ההשכמה לציפורים, קמנו לצורך הבאת אלה לגן ושירלי לעבודה. עד כאן שומדבר מיוחד. גם הקניות לא היו מיוחדות, בשר מהקצב, חומרי-ניקוי ואוכל מהסופר, בקיצור נורמלי ליום שישי.
אחרי העבודה (של שירלי) התחיל החלק המעייף. חשוב לציין שרק בדיעבד גילינו שהוא גם מעייף, באותו זמן הוא היה רק מהנה.
הוזמנו לארוחת צהריים אצל חברים. בצורה מפתיעה גם הצלחנו להגיעה אליה (זמן פנוי הוא מצרך נדיר לגבינו) מהעבודה של שירלי. אלה, שהספיקה כבר לטעום עוגיה (וללכלך בעזרתה את כל מי שהיה באזור), במבה (גם אלוהים לא מבין איך הבמבה שרדה את הלפיתה), קוסקוס מלא (?!?) ואולי סימילאק.
לפי כל המדדים, היינו רעבים קלות עד מורעבים קשות. מה שאומר, טרוף כל דבר. איכשהו כשאנחנו מבצעים זאת, גם אלה מבצעת זאת. כך יצא שתינוקת בת עשרה חודשים הספיקה לאכול פשטידת גבינה ופלפלים קלויים (ולהנות מזה יותר ממה שהיא אמורה), מעט בשר וקינחה בכמה לגימות של מים. המים לא התאימו לאוכל, היא כנראה חשבה שזה יין לבן ולכן היא טעמה.
בסיכומה של ארוחה, לאחר שבלענו את כל קצבת הקלוריות היומיות בארוחה יחידה, מצאנו עצמנו מנומנמים כמעה על הספה. רומי כבר מזמן עשתה קולות של שטיח, אלה השתמשה בה כמו שרפרף - לשם טיפוס ובדיקת הספה.
אלה בשלב זה התחילה ליפול. זה לא שבמצב לא עייף היא לא נופלת, זה רק שבמצב לא עייף הידיים נמצאות לפני הראש ואילו במצב עייף, קפיצת ראש לרגל של השולחן.
הורצתי להביא את הלול קמפינג מהרכב. מהרגע שאלה הונחה בתוכו יכולנו לישון. אלה מצדה חיכתה שכולנו ננמנם מספיק ואז נרדמה.
כשהתאוששנו מספיק לזוז גילינו שהשעה כבר 20:00. ארוחת צהריים לקחה 5 שעות, לעכל אותה לקח 14 נוספות. אחרי נפנופי השלום נסענו חזרה הביתה, לצפות (נא לקרוא להירדם מול) בכוכב נולד בטלוויזיה. כמו שניתן להבין מההתחלה, פה נגמר היום. ההיריון עושה את שלו, שירלי נרדמת בערב מוקדם ואני אחריה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה