יום שני, 20 ביוני 2011

קוטג'

לפני הכל, אני לא שותף לחרם.
זה לא נחמד להגיד, אבל החרם הזה מטומטם. המטרה שלו הייתה נכונה, הניצול הציני של פוליטיקאים מדרג ב' הוציא ממנו את הרוח.
אם נסתכל קדימה מה יהיו התוצאות נראה קטסטרופה. מוצרים נוספים ייכנסו לפיקוח, לכאורה טוב, רק שהיצרנים מפסידים כסף על מוצר בפיקוח. יצרן לא מייצר דברים שמפסידים. ההמשך הוא שלא יהיה קוטג' על המדפים, כי לא ייצרו קוטג'. האם זו המטרה? אני בספק.
מה כן ניתן לעשות? להוריד את הפיקוח לחלוטין ולפתוח את השוק לייבוא. לחוד כל אחד משני הדברים הללו מסוכן, הביחד שלהם, גן עדן לצרכן.
הורדת הפיקוח, בשוק תחרותי, תגרור הורדת מחיר של מוצרים שאינם בפיקוח במקביל להעלאת מחיר המוצרים בפיקוח. זהו איזון, מוצר בפיקוח שהפסידו עליו, כבר לא מפסיד ולכן לא צריך להטיל אותו על מוצר אחר.
פתיחת השוק לייבוא תדאג לנשוף בעורפן של המתחרות ע"מ להוריד את המחיר למצב סביר, להבדיל ממחירי שחיטה של מונופול.

זה לא יקרה.

הסיבה שזה לא יקרה היא חוסר מנהיגות. כרמל שאמה, שטוען שהוא ראש ועדת הכלכלה בכנסת, מחפש כותרות. אורית נוקד, שטוענת שהיא שרת החקלאות, רוצה זמן חשיפה ממושך. שניהם מבינים שהציבור רוצה דם. הציבור לא רוצה שהמחיר יירד, בתנאי שיהיה ראש אדם על המזבח.
הסיבה לטוען/טוענת היא כי עד עכשיו לא ידעתי שזה אחד מהתארים שלהם. כנראה שהם עושים רק כותרות ולא משהו אמיתי. השמות שלהם לעומת זאת משתרבבים לחדשות השקם וערב, בעיקר בעניינים לא להם.
הדיון שנוהל בועדת הכלכלה היה מביש. להסביר לחמור מה הנתונים אומרים יותר קל מלהסביר לכרמל שאמה. חמור ינער וייתן לדבר.
בועדה שאלו שאלות לא רלוונטיות והתפלאו על התשובות. שאלה כמו "למה המוצר בפיקוח עלה ב-30% בעוד שהשני עלה ב-40%" היא דמגוגיה זולה. מוצר בפיקוח הוא מוצר שמפסיד בגלל חוסר עדכון כזה. במקום שבפיקוח יבדקו את עצמם, הם באים בטענה שמה שלא בפיקוח עולה יותר מדי.
 
את הדיון בועדה אפשר להגדיר כך: "בואו נמצא שעיר לעזאזל."

עפרה שטראוס העירה שהשאלה צריכה להיות "למה יוקר המחיה בישראל כזה גבוה". היא צודקת, אבל פוליטיקאי צריך דם. להסתכן במלחמה עם פוליטיקאי אחר זה לא רצוי, לעומת זאת, להתקיף אנשי עסקים מצליחים זה קל. אנשי עסקים גם לא יחזירו מלחמה, להם יש דברים יותר חשובים.

בסיכום מחיר הקוטג' יירד זמנית, ע"ח ריווחי רשתות השיווק. בעוד חודשיים, כאשר תהיה סערה אחרת, המחיר יטפס מעלה באיטיות לגבהים חדשים. ע"מ למנוע בעיות זה יהיה לאט, 5% בחודש. זה ייקח הרבה זמן עד שמישהו יתעורר וישים לב, בינתיים הנזק כבר נעשה. או שנמצא את עצמנו עם האפשרות היותר גרועה - פיקוח.

אני רק אוסיף בשורה התחתונה, שלום קוטג', בעוד לא הרבה זמן תהיה מאכל שכבר לא קיים בישראל.

יום שישי, 17 ביוני 2011

תרומתי לשבוע הספר

השבוע הוא שבוע הספר. ספרים הם כידוע תחביב שלי, אלה למדה זאת על בשרה לאחר השוואה לתנין מפיטר-פן. התנין זוהה לפי הטיק-טוק של השעון, אלה עושה רעש אחר דומה, כנראה השיניים, כמו כל דבר אחר שהיא עושה.

עכשיו הזמן לתת כבוד ל-4 סדרות מאוד מוכרות. המשותף לכולן הוא שלמות העבודה. חוץ מנקודה זו, אין להן יותר מדי מן המשותף.
הספר הראשון הוא "שר הטבעות" - ספר שהוא בעצם 3 ספרים המספר את מסע השמדת הטבעת. מסע שמתחיל בבית של בילבו ומסתיים בספינה אל מעבר לים.
הכותב הוא ג. ר. ר. טולקין, בריטי שמכבד אנגלית. הספר כתוב כמו מיתולוגיה ואמור היה לשמש ככזו. טולקין ברא עולם יש מאין בשלמות. התרגום לעברית בוצע פעמיים, הסדרה הישנה הייתה מעולה, למרות השימוש בבני-לילית במקום אלפים. התרגום החדש - בושה לאינטיליגנציה. מתרגם שמתרגם כמו מחשב, אין הבנה למשמעות שמעבר, אין שימוש בשפה גבוהה וחסרה ההבנה של מה הוא תירגם.

הסדרה השנייה, מעט פחות מוכרת, היא "אמבר" - 2 חמישיות שאוחדו בדיעבד.
רוג'ר זילזני, אמריקאי, כותב בצורה קולחת ולהבדיל מטולקין לא מסנן אנשים שלא יודעים אנגלית על בורייה.
הספרים מספרים על קרב הנצח בין אמבר לממלכות התוהו. הסדרה הראשונה מסופרת ע"י קורוין, נסיך המיועד להפוך למלך של אמבר. הסדרה השנייה מסופרת ע"י בנו מרלין. בתוך הקרב הגדול משולבים התככים הפנימיים של האנשים. הכתיבה זורמת ומקילה על הקריאה, לגבי שעות השינה זה קצת בעייתי, אבל לרוב תוך יומיים אפשר לגמור את הסדרה.

הסדרה השלישית, אחת הסדרות החשובות של הזמן האחרון, היא "הארי פוטר" - כל השביעייה, למרות הספר השני.
ג. ק. רולינג, בריטית לא משכילה ובעלת כישרון כתיבה לא נורמלי. הספרים נבלעים בשטף וללא מעצורים. הסיפור הוא מעט בנאלי, ברווזון מכוער שנלחם בברבור יפה ורשע. תובנות מעמיקות לא ניתן למצוא בספרים, הכל פשוט מאוד ללא תחכום.
עם כל הביקורת, עדיין החשיבות של הספר היא בגלל הכישרון ובגלל שפשוט כיף לקרוא אותו.

הסדרה הרביעית, סדרה שהושוותה ל-"הארי פוטר" ובצדק, "פרסי ג'קסון", חמישייה וכנראה שיש עוד חמישייה בדרך.
הסופר, ריק ריורדן, אמריקאי, מכיר את המיתולוגיה היוונית מקצה לקצה. הספרים מלאים בדמויות מהמיתולוגיה, אבל בגרסה העדכנית. אפולו, אל השירה בין היתר, עבר להייקו. צ'רון, איש המעבורת, אוהב חליפות איטלקיות והדס, אל השאול והבוס של צ'רון, לא מוכן להעלות את שכרו. גם מפלצות מהמיתולוגיה מופיעות ליד כל מיני גיבורים. הסגנון עכשווי, האנגלית תקנית (זה נדיר בימינו) וקלה. ההרגשה היא משהו של כאן ועכשיו, משהו שמחר יכול לקרות לך, לא משהו שנולדים לתוכו כמו ב"הארי פוטר".

לסיום אני רק אדגיש איזה פרט קטן, בעוד ש"הארי פוטר" ו"פרסי ג'קסון" מומלצים בחום, חוסר קריאה של "שר הטבעות" ו"אמבר" הוא פשע. חוסר קריאה, מבחינתי, מוגדר בתור לא לנסות לקרוא. אם פתחת את הספר ובעמוד הראשון התייאשת, ניסית. אני אתווכח על טיב הנסיון, על הצדק בייאוש ועל כמה דברים נוספים, אבל לא על האם פשעת.
הסיבה שזה פשע היא כי שתי הסאגות הללו, של ענקים בימי חייהם, הכתיבו את הסגנון לכמויות של סופרים ויוצרים. כל ספר שיוצא בסגנון הפנטזיה יושווה לאחד מהם במוקדם או במאוחר.

נ.ב. לא את כל הספרים קראתי בעברית, יכול להיות (בטוח לגבי שר הטבעות) שחלקם נדפק בתרגום.

יום שני, 13 ביוני 2011

חומוס, פיתה, קפה, שוקולד ותה

הכותרת מסכמת את יום ראשון בבוקר בצורה הטובה ביותר. בהתחשב בזה שזאת הייתה ארוחת הבוקר שלי, אפשר להבין כמה מבולבל היום הזה היה.

יום ראשון התחיל כרגיל, בקושי הצלחתי לקום מהמיטה. לאחר שכבר קמתי ארזתי את הבישולים שהיו צריכים להתקרר בלילה, את הילדה במצב ישן לגמרה ואת עצמי לאחר קפה. החבילה המעט מבולגנת של אבא ובת הגיעה לגן לפני ההתעוררות המלאה. התוצאות היו ילדה שלא ברור מה היא רוצה, לא להפרד מאבא, אבל כן להגיד "ביי ביי". אבא שהיה שמח לישון, אבל המשיך לעבודה.
הדרך למשרד הייתה רגועה, יום ראשון רגיל. מוזיקה ברדיו, נהגים ממהרים שעוקפים גם כשאין מקום, רגיל.
במשרד היה צריך למלות מים לקפה, גם זה רגיל. הטלפון משירלי הגיע, זה מאוד רגיל. אני לא מבין למה אנשים חושבים שלפני כוס קפה בבוקר (הכוונה לאחת בבית ואחת במשרד) יש עם מי לדבר. זה נכון שעונים לך, אבל השאלה היא האם זוכרים מה אמרת. את היקום אני לא מתכוון לתקן, אבל לפחות את אשתי...
למרות שאת האשה כבר תתקן הילדה, היא מפתחת קו מחשבה דומה לזה של אבא שלה.
להבדיל מהרגיל, הטלפון היה באמת חשוב באותו רגע, לרוב אלו דברים חשובים שרק צריך לא לשכוח, מאוד חכם לשעות האלה והגיוני לפי הצורך ל"דאגה לאשמים". כדי לקצר, היה צריך לשלוח את שירלי מהר למיון יולדות, ליתר ביטחון בלי שהיא תתאמץ. לכאורה פשוט, חוץ מהמיקום המדהים של העבודה שלה, מרחק של 15 דקות הליכה מתחנת האוטובוס הקרובה.
ההגדרות של ללא מאמץ לא יכולות להתגמש לאינסוף, אפילו בישראל.
כך, בשעה 10:00, ללא הכנה מוקדמת, שירלי מגיעה למיון יולדות למטרות בירור. ההפניה תגיעה בפקס, האמא באוטובוס והריטלין להרגיע את כולם באוקטובר - בלידה.

אחרי בדיקות ובירורים הגיעו למסקנה - מנוחה.

שבוע מנוחה לשירלי משול לשבוע של השמדת הבית. המנוחה תתבצע ע"י טיפוס על קירות ובישול (בכדי להירגע מהטיפוס). מדי פעם יהיו גם דברים נוספים, מחשב, טלפון ומשחקים עם רומי ואלה, זה הולך ביחד כי רומי נדחפת לקבל ליטופים כל פעם שמדברים עם אלה.
במקביל הסיבה ל"אין מחלה" ממשיך בשלו. הוא כנראה מתאמן בכדורגל, שלפוחית השתן משמשת ככדור ולא ברור לנו מה משמש כשער. כולי תקווה שלא נמצא את התשובה מהר מדי.

יום שישי, 10 ביוני 2011

שבועות עבר

בסיכום החג ניתן למצוא המון גבינות, חלקן אפילו לא טעימות (זה קשה למצוא אבל קיים). רוב הגבינות שנקרו בדרכי בילו גם בקיבתי, המיעוט שלא הוא כי בכל זאת לליוויתן יש גבול של קיבולת.
עם כל הגבינות, הסלטים והירקות וכמובן הלחמים / לחמניות / עוגות. אתמול בערב, בזמן שאלה עשתה את האמבטיה, בישלתי נקניקיות.
מה לעשות, גבינות זה טעים, למען האמת מאוד טעים. יום שלם בלי מוצרי חלב הינו דרך מעולה להתעלל בבני-אדם, ההתעללות היא כפולה אם משתמשים בתחליפים כגון מרגרינה. עדיין לגבינות יש בעיה אחת: הן מתעכלות מהר.
אני אוכל גבינות, אחרי מספר מועט של שעות (3 לרוב), אני שוב רעב. אלה כרגע אוכלת כל 3 שעות, זה מטרף אותנו הקטע של להכין אוכל כל הזמן. אם אני הייתי צריך לאכול כל 3 שעות, הייתי משתגע. בכדי למנוע את זה, יש בשר.
אני אתחיל בשבירת מיתוס לגבי בשר, חזיר לא יותר טעים מבקר. חזיר הרבה יותר קל להכנה. אם אני צריך מנה מהירה, חזיר יהיה אופציה הרבה יותר קלה להכנה. זה לא גורם לכך שחזיר לא יהיה טעים ובטח לא לאיזה הפסקה באכילת חזירים מצדי.
בשר גורם לכך שאני אוכל לאכול בצהריים ולא לגווע ברעב עד הערב, 8 שעות אחר כך. זה הסטנדרט. בא שבועות, בילבל אותו, עשיתי בילבול נגדי ובסיכום בשעה 22:00 היו נקניקיות.
שירלי, בהיריון לכמה חודשים הקרובים (13/10 התאריך המשוער), הודיעה שהיא עייפה ותלך לישון. בהתחשב בהיריון זה נורמלי. ההודעה הגיעה ב-21:00 וכל 10 דקות הייתה תזכורת.
עייפות היא מצב ברירת-המחדל של אישה בהיריון. יש מצב נוסף - רעב. מצב זה מופיע מדי פעם, נעלם מהר כמו שהוא הופיע ולרוב מלווה בתלונות מעניינות מסוג "למה יש קשיו בתוך הבוטנים של העוף עם הבוטנים..." רוב הסיכויים שלפני שתיגמר החקירה, היא תיפול לספה מעייפות, האשה לא החקירה. החקירה סתם תשאיר את כל הסביבה מבולבלת.
בכל מקרה, שירלי הריחה את הנקניקיות, הודיעה שהיא עייפה (צפוי) ושהיא לוקחת מס-נקניקיות. מתברר שהרעב ניצח בסיבוב הזה. 2 נקניקיות "הולאמו" לצורך הסבאתה. הקטשופ הוא באחריותה בלבד, אני יודע שהוא שם ושהוא לא טעים.
את ארוחת הערב סיימנו בנפילה למיטה, עייפים אך רצוצים. מהחדר של אלה עוד נשמעו התווים האחרונים של המובייל, מנסה לרכב על ההצלחה ולהרדים גם את ההורים של אלה.
הוא הצליח.

יום ראשון, 5 ביוני 2011

תערובת לשבת

שבת בבוקר, אחרי ארוחת החלב וארוחת הפירות לקחנו את אלה ורומי לסבים.
כמו לכל ילד, גם לאלה יש צעצועים אצל הסבים. בצורה מוזרה, למרות שהסבים לא אוהבים כלבים, גם לכלבים (רומי היא לא היחידה) יש צעצועים.
מתברר שהבעיה הראשית היא להסביר לילד שהצעצועים של הכלב הם של הכלב. הבעיה המשנית היא להסביר לכלב שהצעצועים של הילד הם של הילד. להבדיל מהילד, הכלב מבין, רק לא מיישם.
באיזהשהו שלב של הבלגן מצאנו את עצמנו עסוקים בלהציל את "פו הדוב" מהכלב ואת העצם הורודה מאלה. ברור שכלב וילדה שיתפו פעולה בלגרום לכולם לעבוד. לאחר מנוחה קצרה, של אלה לא שלנו. המשכנו לעוד סיבוב אצל הסבים, הפעם הזוג השני.

מתחילים בארוחת הצהריים של אלה, מעדן תוצרת בית עם תוספת קטנה: ריסוק הכל. אלה הבינה שזה טעים וטרפה יותר ממה שכתוב בספר. כנראה שאם לא יודעים לקרוא, אין חשיבות לטבלת השטויות שכתובה בספר להורים.
חוץ מעסקי התפריט והכלבים אלה החליטה להיכנס לטירונות של גולני. היא מטיילת לכל מקום, במקרים בהם יש חסימה בדרך - עוברים דרכה. היא עברה דרך הכלבים (רומי נתנה לה לעבור עליה, הכלבים הקטנים יותר ברחו מהדריסה שלה). היא עברה דרך רגליים של שולחנות, כיסאות ואנשים.
בשעות אחר הצהריים התברר שאלה עדיין עם מרץ, הרבה מרץ. הסבים כבר מזמן עברו לשלפטשטונדה, אמא שלה הספיקה לישון ולקום. אלה עדיין מלאת אנרגיה. אחרי ניסיון נוסף, מעט פוצי מוצי וחוסר תשומת לב, אלה נרדמה.

זמן לנוח ולהתארגן מחדש.

45 דקות של מנוחה והשד הטזמני חזר לפעילות מלאה ברעב. הפעם ניסינו עליה דייסה. המתכון מחליף את הסוכר המסורתי בתמר מרוסק. כנראה שיצא טעים, אלה לא מספרת ומצד שני היא לא השאירה משהו שנוכל לטעום.
לאחר עסקי הדייסה היא עברה לעסקי ההשמדה. הליכת 6 לכיוון האובייקט, ביצוע צפצופים שמזכירים משאית ברוורס והתנפלות. בדרך זו היא משכה מעט זמן עד שהיא הבינה שהדייסה הייתה ארוחת הערב. מנת דייסה אחת לא מספיקה לטעמה ולכן ציוצים של "אני רוצה עוד" התחילו לבצבץ. הפיתרון בקבוק, היא אמנם לא מתלהבת, אבל היא כן רעבה.
אחרי ארוחת הלילה כבר היה ברור לכולנו שזו הספירה לאחור. תינוקת שנופלת לפני שהיא קמה היא תינוקת עייפה. כצפוי, תינוקת עייפה לא רוצה לישון, כי יש סבים. 10 דקות נסיעה פתרו את כל בעיות השינה.
אפילו כשהוצעתי אותה מהרכב היא לא התעוררה.

יום שבת, 4 ביוני 2011

ספרים

יום שישי, אמצע הלילה ואני עם ספר ביד. מה לכל הרוחות עושה ילד (הסבר בהמשך) שעבר את גיל 30 (תשאלו את שירלי בכמה - אין לי כוח לחשב) עם ספר ביד? ועוד קורא אותו ולא קורע אותו.
לפני ההסבר על הקריאה הסבר על "ילד בן 30". מתברר שאהוד בנאי צדק. חוץ מזה, ההורים עדיין מתערבים בכל מיני דברים. לרוב בדברים הכי זניחים, את המשכנתא וחשבון הבנק אנחנו יכולים לנהל, את האמבטיה היומית של אלה לא. זה מגוחך שבוטחים בהחלטות שלנו בכל הדברים, חוץ מבטמפרטורה של המים, כמות הסבון ומשך האמבטיה. מצד שני, ההתקנה של אביזרי הבטיחות נעשתה על ידי. למי שלא יודע, עד היום אני מבריג ברגים לכיוון ההפוך מזה שאני רוצה.
חזרה לקריאה.
התשובה הבנאלית ביותר תהיה: כי זה מעניין.
כל ספר שאני קראתי עד הסוף הוא מעניין. אם הספר לא מעניין הוא ננטש באמצע. יעידו על כך ספרים כמו מובי דיק - לא קולח מספיק. מאדאם בוברי - סגנון מרדים וארכאי שמרגיש כמו נסיון ניתוח עם פטיש במקום סכין. אדיפוס - זה מחזה! העימוד משגע אותי ובנוסף חסר לי החלק של התפאורה. שיר של אש וקרח - נזרק בעצבים עקב תיאורים פלסטיים מדי של איך מתעללים בגיבור, אני יודע שיש הרבה, אני נכנעתי בראשון.
הבעייה עם התשובה הבנאלית היא חוסר הייחודיות. גם הטלוויזיה מעניינת, לא החדשות, אבל יש מציאות מדי פעם. גם המחשב מעניין וגם צפייה באלה מנסה לעשות דברים זה מעניין. בכל זאת לא נטשתי את הקריאה.
החלק השני של התשובה הבנאלית הוא התנתקות מהסביבה. גם פה זה נופל מאותן סיבות.
למרות שזה מתחיל את ההסבר, בגלל שלספר יש רובד נוסף. מעבר ללקרוא צריך להבין, בעוד שבשאר האמצעים החומר נלעס עבורך. בטלוויזיה (או במחשב) יש שחקן שמציג את הדמות. פתאום זה לא איך שראיתה אותו בדמיונך, יש לו קול אחר ופנים אחרות.
בספר, מעצם זה שאתה מציג אותו ברוחך, מתקבלת תוצאה שונה כשמשתנה הקורא. תווך הפירושים גדול יותר כי יש פחות מידע. בתור עובדה: שירלי קראה את מאדאם בוברי ונהנתה מהספר, יכול להיות כי זה לא היה בשיעורי סדיסטיקה (ספרות). לעומת זאת אני אחרי 6 שעות גמרתי את העמוד השני ומאז לא חזרתי לספר הזה.
ספר גם מסוגל להעביר מסרים ע"י סידור המילים. לא חסרות דוגמאות של סידורי מילים ששינו משפטים. בכל מדיום אחר החשיבות תרד בגלל היכולת לשחק בעוויות הפנים והקול. בספר לעומת זאת כל מילה נחשבת, אפילו כל אות.
חוסר המידע הופך לעוצמה נוספת ביד האומן, כמובן שאותה עוצמה הינה חרב פיפיות. כתיבה שאינה מיומנת מספיק תגרום לתוצאות הפוכות מהמתוכננות. אם בחיסול הדיון במקום בפתיחתו או בקביעת מסקנה הפוכה מזו אליה כיוון הכותב.
מעצם כתיבה זו התברר לי כמה חשובים לי הספרים בתור כלי להבנת דעות אחרות. לפעמים יותר קל לפתור בעיה של יצורים קטנים ירוקים מבעיה זהה של אנשים. לי זה קוסם.
בשורה התחתונה, אני קורא ואני אמשיך לקרוא - אבל אני עדיין לא ממש הצלחתי להסביר לעצמי למה.

רגע לפני הפרסום אני רק אוסיף, נשארתי עם הספר לעוד פרק וחצי לאחר כתיבת שורות אלו...

איך אתה ישן בלילה עיתונאי קטן ולא שלי

מבט על העיתון מהיום (או אתמול או שלשום או שבוע שעבר, אני לא בדקתי את זה) גרם לי לתחושת געגוע. כן מן רגש נוסטלגיה ששמור לזמנים מיוחדים, לזמנים שהתקשורת הייתה אחראית גם לאמת. לא בטוח שהיו זמנים כאלו, אבל זקני השבט תמיד אומרים את זה.
התקשורת בישראל הפכה להיות ביוב. היום מסתובבים חיות אדם שקוראות לעצמם "צלמי פפרצי" ומתקיפות כל סלבריטאי בגרוש, ממש כמו חבורת כלבים פראית. במקרה שבו יירד דם זו חשיפה בפריים טיים, במקרה וזה פשע בלבד זה יוזכר בכותרת זניחה. אם לא ביצעת פשע, אתה לא קיים.
מהדורת חדשות חייבת לכלול את הגיגי הרוצח האחרון, זה לא משנה שבהרבה מקרים זה "בווו, בהה, ווף גררררר..." חייבים להעביר לי את המידע הזה. בנוסף להגיגים מהפושע, כל דבר שלא ייאסר לפרסום - יפורסם. לרוב ללא בקשת אישור מינימלי, זה שזה הגוף שלך לא אומר שיש לך זכויות עליו. זה שאין לך אחות לא אומר שהיא לא עוסקת במקצוע העתיק בעולם.
כמו לכל דבר, גם כאן יש סייג. לא עושים את הזובור הפומבי לשופט! הסיבה היא פשוטה, הוא ידאג שהעיתונאי ייכנס לכלא, כמובן שללא קשר לזובור...
אם תתבע עיתונאי לדין בעקבות שקרים גסים (מערכת המשפט של ישראל תקרוס עם יתנו לה לטפל גם בשקרים הלא כל-כך גסים) הדבר הראשון שהוא יעשה זה לעמוד מאחורי החסינות שלו. לפני שבוע הוא הטיף שכל ח"כ צריך להיות עם מוסר, ברגע שזה עיתונאי, הוא מוסרי! עיתונאי הוא בן-אדם(?!?) מוסרי - אפילו כשהוא רוצח.
אחרי שעוברים את הקפצת כל ההגנות ומגיעים למצב שבו אי-אפשר להכחיש את ההכפשה, מגיעה ההתנצלות. התנצלות בעיתון לרוב מתחבאת ליד מודעות האבל, שהמתים יקראו אותן. במהדורות של החדשות ההתנצלות לעולם תעבור בזמן הפרסומות, או על רקע הכתוביות ולפעמים (אבל בטעות) בצורה זריזה בין שני אייטמים אחרים שאינם קשורים אליה.
כל פעם שמנסים לבקר את התקשורת קופץ על הבריקדות אחד מהבבונים שלהם ומזכיר איך כל ישראל נהנו מהשחיטה שהוא גרם.
הוא לא מזכיר את כמות השקרים שהוא כתב, גם העובדה שבסוף ההר הוליד עכבר לא מוזכרת. זה יוזכר רק עבור מקרים אחרים. אותו עיתונאי ששוחט אנשים בעבודתו מתלונן אם מעיז מישהו להגיד עליו משהו.
אני לא מתייחס פה לכתבים ה"מקצועיים" (כלכלנים שנכשלו, רופאים שלא ראו חולה, מובטלי היי-טק ושאר סוגי הנפלים) שהם בגדר "עופות שפספסו את התנור". גם לא לכתבי הספורט, אלה עסוקים במלאכת קודש של תרגום משפת הקופים (כדורגלנים ושות' בעם) לשפת בני-אנוש.
לסיכום:
אני מייחל ליום שבו לקרוא עיתון (או לראות מהדורת חדשות) יהיה דבר שאני לא ארגיש מצורע מעצם עשייתו. שום תירוץ כמו "זה חשוב" או "זה משעשע" לא יכול להסתיר את הבחילה שזה גורם.

יום חמישי, 2 ביוני 2011

שינויים בהרגלי הרחיצה

השבוע התבררו לנו כמה עובדות מעניינות. אלה, בת עשרב חודשים וקצת, עברה לעשות אמבטיות האמבטיה אמיתית. לפני המעבר הספיקו לצחוק עלינו שגררנו אותה חודשיים מעבר למה שהיה צריך.
החסרון הבולט במצב החדש הוא שכבר לא שוטפים את הרצפה אחרי כל אמבטיה. היתרון הוא שלא צריך לשפוך חצי אמבטיה באמבטיה, החצי השני הוא כאמור לשימוש אחר.
צי הברווזים של אלה עבר גם הוא הסבה למיקום החדש, בתוך האמבטיה כי לאבא שלה יש פחות סבלנות ממנה. חתול האמבטיה (הכנה טובה לשווארמות עתידיות) נזרק לפח, שימוש יתר גרם לו להתפורר.

החידוש השני הוא הסנדלים. "נעלי טרום הליכה" למקפידים. מתברר שיש דבר כזה, המטרה שלו היא לשגע את הסבים שלא הצליחו לשים את הנעליים עליה.
מעבר למטרה הנעלה הזו, הן משיגות את מה שכפות הרגליים היחפות שלנו השיגו. למען האמת, הן קצת פחות טובות מכפות רגליים, זה מחיר הקידמה.

מצויידת בחידושים האחרונים ובבגדים חדשים (הקודמים הם או קטנים או חמים, לפעמים שניהם) אלה הולכת לגן. או שאולי יהיה מדוייק יותר להגיד "מנמנמת את דרכה לגן". כך או כך בשורה התחתונה היא בגן.

לסיום השינוי הגדול: הורדה בכמות הסימילאק!
הכיוון המסתמן הוא בוקר ולילה לבקבוק, עת אלה מספיק ישנונית ע"מ לא להבין מה נכנס לבטן ומה לא. מה שהתברר לנו זה שיותר נחמד לאכול מה שאנחנו אוכלים מאשר מה שבבקבוק.

חינוך נוסח משרד החינוך

היום שמעתי המצאה חדשה: קיצור החופש הגדול ב-5 ימים. צריך לזכור שאנחנו 3 שבועות מתחילת החופש הגדול. בנוסף יוסיפו ימי חופש במקומות אחרים, יעני ערבוב של קלפים לפני משחק פוקר.
עד היום כל שר חינוך דאג לדחוף משהו שיכירו בפועלו, גדעון סער החליט שגם לו מותר. אצל חלקם זה היה סביר, אצל רובם זה היה מיותר ואצל לימור לבנת זה היה אסון שמשרד החינוך עדיין מנסה לתקן.
למה זה מעניין אותי? לי יש ילדה שתכנס לבית הספר עוד 5 שנים. החופש הגדול הראשון יהיה לה בעוד 6 שנים. אני אפילו לא מוכן להמר על איפה אני אגור עוד 5 שנים, אז למה לכל הרוחות זה מעניין אותי?
התשובה מתחלקת לשניים.
דבר ראשון - אני אזרח ישראלי, זו צריכה להיות סיבה מספקת לזה שיהיה לי חשוב מה קורה במדינה.
הדבר השני - מה יהיה ההמשך? ברור לכל בר דעת שהשר (אני לא אומר "כבוד האסלה" ולכן אני לא רואה צורך להגיד "כבוד השר") ימשיך עם "ההמצאות" שלו. מי יודע מה יעלה בראשו עכשיו? אולי לאסור כניסה ברגל שמאל לגן? מחמת המזל הרע...

ההתנגדות לשטויות של הפוליטיקאים צריכה להיות ברורה. האפשרות השנייה היא איבוד המעט שעדיין מתפקד במדינה.